כל אחד והפטיש הטלוויזיוני שלו. יש אנשים שנהנים מפרסומות, יש כאלה שצופים בערוץ הכנסת, יש מי שעושה כושר עם אברי גלעד, ואני? חוץ מלחפש טעויות ושגיאות, לא יכול שלא לקרוא את כל הרולר בסוף כל תוכנית. בדרך כלל הסטייה הזו מסתכמת בהרבה מידע שנכנס בעין אחת ונזנח באיזו פינה במוח, ולפעמים יש הפתעות. אמש, כשצפיתי בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "המפקדת" ב"כאן 11", הופתעתי לגלות ברולר נס של ממש: 18 מתוך 20 השחקניות בסדרה הן אנונימיות לחלוטין, אפילו עבורי, שבדרך כלל "כבר יודע".
הסיבות לכך מובנות מאליהן, כשבראשן הקלות המובהקת למכור את הכוכבים המוכרים לתקשורת ולפתות באמצעותם את הקהל. אבל מה שקל ליחצנים, מתורגם לחיים קשים מאוד לשחקנים.
רובינו לא חיים את זה, אבל מדובר בתסכול ידוע של סוכנים ובוגרי בתי ספר למשחק, שרק מחכים להזדמנות הראשונה. איך ליידי גאגא אומרת, "בתוך אולם של מאה איש את צריכה אחד שיזהה את הכישרון שלך". מה שגאגא שכחה זה להסביר איך מתמודדים עם התסכול במידה ואף אחד לא מגלה את הכישרון שלך, לא משנה עד כמה את/ה מוכשר/ת.
קלישאת השחקן הממלצר עד סוף ימיו היא מציאות עגומה לרבים. להיות שחקן בתחילת הדרך זה אומר לג'נגל כמה צלחות באוויר בבת אחת. גם אחרי הפריצה המרדף לא פוסק, הפעם אחר התפקיד הבא, כדי לשמר את המומנטום העדין בתעשייה הצפופה. צדי צרפתי אמר לי פעם בריאיון: "תלמד משחק רק אם זו ברירת המחדל האחרונה שלך ורק אם אין שום מקצוע אחר בעולם שאתה יכול לעבוד בו", וזה מפי אחד הבמאים העסוקים בארץ.
הרבה שבחים כבר נאמרו על "המפקדת" – על הגישה החדשנית שלה, על איכות התסריט, וכמובן – על רמת המשחק הגבוהה. הכל נכון כמובן, אבל מה שהכי חשוב לקחת מהצלחת הסדרה הזו זה את העובדה שמלאכת הליהוק המבריקה, של המלהקת המוערכת הילה יובל, נשענת על שחקניות אנונימיות, ועל אף היותן כאלה, הן מגלמות באופן מושלם את הדמויות שלהן, מכל בחינה. אם היתה לי הסמכות, הייתי מכריח את כל חברות ההפקה ללהק אחוז מסוים של שחקנים אנונימיים בכל סדרה. בואו נקווה, עבור השחקנים הצעירים שמתים לפרוץ ועבור כולנו, ששאר המלהקים הבכירים בישראל יסיקו גם הם את המסקנות המתבקשות מ"המפקדת" - הסדרה שכולם מדברים עליה, בלי להסתנוור מכוכביה.
