רוצים להרגיש טוב? תרגישו רע!

עם חלוף הקורונה, פושה בישראל הפרעת נפש עונתית. קבוצת הסיכון העיקרית היא משכילים ממה שקרוי "ישראל הראשונה", רבים מתוכם תרמו לחברה ושירתו את המדינה נאמנה. הנגיף בדרך כלל רדום, ומתפרץ מדי פעם בעזרת התקשורת, הרשתות החברתיות ומפגשי שישי. המחלה אינה סופנית ואינה מחייבת אשפוז, היא אפילו לא מסוכנת, רק תמוהה וחשוכת מרפא. החולים חווים סיפוק מוזר בעת ההתפרצות. המוטיבציה להידבק היא חברתית: אם חלילה אינך סובל ממנה, תואשם בפי חבריך הפריבילגים כמתקרנף. ככל שתחווה את המחלה בעוצמה רבה יותר - כך תעיד על תחכומך.
ליבת המחלה היא דיכאון מסוגנן, והספד, המלווה באנחה עגמומית, על גורלה של ישראל. המהדרים משקרים בדבר היקף הירידה מהארץ ומשלבים רמז על כוונתם לרדת, או לפחות צער על כך שבגילם כבר מאוחר מדי לעשות כן. רצוי להבהיר שהרצל ובן־גוריון מתהפכים בקברם. הסימפטום הבולט ביותר הוא זיהוי של כישלון נקודתי או בעיה קשה של ממש באחד מתחומי החיים, והשלכה, חסרת כל בסיס ענייני או פרופורציה, מן האירוע הזה על מצבה של החברה ועל גורלה של המדינה. 
תנאי הכרחי לדיכאון מרומם נפש כזה הוא פסילת כל פרספקטיבה של עומק היסטורי או רוחב משווה, העלולה לעמעם את הסיפוק מבשורת החורבן: אסור לברר אם כבר עברנו מבחנים קשים עשרות מונים מזה הניצב לפתחנו; אסור לבחון אם האתגר הכולל (מעבר לעניין הנקודתי), על כל מחדלינו הנפשעים, חמור פחות או מטופל בצורה טובה יותר במדינות מפותחות אחרות. 
לכאורה, זו בעיקר תופעה מזיקה ומקוממת, ומבחינה אנליטית מדובר בהגזמות מגוחכות. כך, למשל, בעקבות מיתון זמני לאחר תקופת צמיחה מרשימה באמצע שנות ה־60, פשתה באליטות ובתקשורת אווירת ייאוש מעצם שרידת המדינה. שם דיברו אז על אודות "האחרון בשדה התעופה בלוד שיכבה את האור", על ההבדל בין אשכול למנהיג אש"ף שוקיירי: "שוקיירי רק מאיים להרוס את ישראל" ועל אודות אספן הבולים הנשאר בארץ "כדי להשיג את מעטפת היום האחרון למדינה". גם לאחר כשלי מלחמת יום הכיפורים, שהצדיקו עצב ואכזבה וחייבו חשבון נפש וקבלת אחריות, יצאה התגובה הציבורית מפרופורציה: רבים התמכרו לתחזיות אימים בדבר התפוגגות כושר העמידה של ישראל והתעצמותם המבהילה של אויביה. מניסיוני אעיד איך נדו למי שהצביע על הכשלים המבניים של הערבים ועל תנופת השיקום וההצלחה המובטחת לישראל.
בפרספקטיבה רחבה יותר, ייתכן שיש לתופעה הזו פונקציה לטנטית: מעין מנגנון פסיכולוגי, המסייע לחברה החשופה במשך דורות לאיומים ולחוסר ודאות לשחרר לחצים, כמו שהומור שחור מסייע לפעמים בעיבודו של אבל או בהתמודדות עם חרדות קשות ומוצדקות. אולי זה מסביר את שכיחות דברי האיוולת על סכנת הדיקטטורה, התפוררות המוסדות החברתיים והשלטוניים ואובדן המדינה דווקא בקרב המשכילים. המודעות המפותחת יותר בקרבם לסכנות האמיתיות שישראל חשופה להן, מחייבת מנגנוני הגנה מיוחדים. אולי זו דרכם שלהם "לשרוק באפלה". אולי הם ראויים לחמלה על החרדה, יותר מאשר לבוז על דברי ההבל. במובן מסוים מתחסנים באמצעות המחלה השפירה הזו ממגיפה "אירופית" חמורה יותר של חדלון־אונים מול איומים, וממגיפה "מזרח־תיכונית" קשה לאין שיעור של הידרדרות לשיטותיהם ולערכיהם של שכנינו באזור.
ישראל היא חברה חסונה מאוד. היא משגשגת כבר דורות בסביבה אלימה ודוחה. אחרי "צוק איתן", למשל, נאחזו יותר מאלף משפחות בעוטף עזה, והתפוסה ביישובים הכפריים והעירוניים מלאה. למרות הקשיים המיוחדים לחיים בארץ, רק מעטים, יחסית למדינות המפותחות, עוזבים אותה, אף שרבים מחזיקים בדרכונים אירופיים ואמריקניים, דוברי שפות ומתמחים במקצועות מבוקשים. אם יש כאלה הזקוקים למעט היסטריה כדי לחזק את החוסן המפריך את ציפיותיהם, למה לעמוד בדרכם?