הרעיון המקורי היה להפעיל אותם במבצעי עומק. לוחמים שיוכלו לתמרן ביעילות ובמהירות לעבר מרכזי הכובד של האויב, ולהכריע אותם. זה היה לקח מרכזי ממלחמת לבנון השנייה, שבה נתקע צה"ל בקרבת הגבול ולא הצליח לבצע תמרון משמעותי לעומק האויב.
אבל בשנה האחרונה נוספה לחטיבת הקומנדו עוד משימה: להיות כוח המענה המיידי ליחידות העילית של חיזבאללה וחמאס, "רדואן" בצפון ו"נוחבא" בעזה, שהוקמו כדי לחדור לשטח ישראל, להגיע ליישובים אזרחיים ולבסיסי צבא ולזרוע הרג והרס.
"אני לא חושב שהם מבינים איזו יכולת נבנתה אצלנו כדי להתמודד עם הדבר הזה", אומר מפקד החטיבה, אל"מ קובי הלר.
"לא עוד כוחות קטנים מיחידות מובחרות, אלא מאסה משמעותית של לוחמים מיומנים, בהיקפים גדולים, שיידעו לעצור את האירועים. לא לתת להם לזלוג, לא לתת להם לעבור ולהתפתח: לעצור אותם על הגבול, ואחר כך גם לצאת להתקפה בשטח האויב".
חטיבת הקומנדו הוקמה ב־2015 על ידי הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. עם כל הכבוד לחמש חטיבות החי"ר - גולני, צנחנים, גבעתי, נח"ל וכפיר - אין היום חטיבה שמתקרבת באיכותה לחטיבת הקומנדו. הלר הוא המח"ט השלישי; קדמו לו דוד זיני, היום תא"ל ומפקד מתקן האימונים ביבשה בצאלים, ואבי בלוט, היום תא"ל ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה. בניגוד לקודמיו, שכיהנו בתפקיד זמן קצר יחסית (שנתיים ופחות), הלר יסגור בקיץ שלוש שנים, וייצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי.
בשנותיו בחטיבה הוא הפך לאוהד מספר 1 שלה. "במבצע צוק איתן הייתי מפקד דובדבן. אני זוכר את עצמי ואת מפקדי היחידות המיוחדות האחרות, כשכל אחד מנסה להביא למערכה את הערך המוסף שלו, אבל כולנו בעצם מחפשים את עצמנו, מחפשים אל מי להצטוות כדי לעבוד. אסור להגיע שוב למצב הזה".
היום, דובדבן היא חלק מחטיבת הקומנדו, לצד אגוז ומגלן. "החטיבה מביאה יכולת שונה, בעיקר במודיעין ובייצור מטרות, בחיבור רב־זרועי, עם דגש על חיל האוויר, במיזוג של היחידות, כל אחת והיתרונות היחסיים שלה - כדי לייצר שלם שהוא הרבה יותר גדול מסך חלקיו".
זה אולי נשמע פשוט, אבל החיבור הזה היה רחוק מלהיות טבעי. דובדבן מתמחה בלחימה בשטחים, חלקה מסוערבת; אגוז, שהוקמה בשנות השהות בלבנון כדי להילחם בחיזבאללה, מתמחה בלחימת גרילה; ומגלן היא יחידת נ"ט, שעברה לא מעט שינויים והתאמות במהלך השנים.
"אין היום מישהו אחר שיודע גם לטפל באירועים מתפרצים בגבולות וגם להיות אקס פקטור במלחמה. כל בוקר אנחנו קמים ושואלים מה הערך המוסף שלנו. איזה דבר שונה אנחנו מביאים. אז קפצנו משמעותית בלחימת לילה, ביכולות הקליעה והצליפה, וביכולת של אש עצמאית, גם בחזית, ובוודאי בעומק.
"אני לא מתחרה בגולני. כשגולני תגיע למלחמה עם הנמ"רים שלה ועם הטנקים של חטיבה 188, היא תהיה יותר טובה ממני בהרבה דברים. אבל כשתידרש פעולה מהירה, עם גמישות חריגה, ומענה מצוין כבר בהיתקלות הראשונה, אנחנו נדע לעשות את זה".
בחזית ובעומק
לכאורה, יש סתירה בין שתי המשימות המיידיות של חטיבת הקומנדו, בחזית ובעומק. אבל מצוקת הכוחות והמשאבים ואיכותם של הלוחמים והאמצעים הובילו להחלטה שהיא תבצע גם וגם. השאלה היחידה היא אם הדרג המדיני־צבאי הבכיר יקבל את ההחלטה להנחית כוחות בעומק האויב.
"אנחנו מתאמנים למצב כזה", אומר הלר. "שיתוף הפעולה שלנו עם חיל האוויר הוא חסר תקדים, ברמה אינטימית עם מפקדי הטייסות, כדי לאפשר נחיתה בעומק במצבים מורכבים. לכן אנחנו מתאמנים הרבה בחו"ל".
בשנה שעברה התאמנה החטיבה בקפריסין, ביחד עם יחידות נוספות של אוגדה 98. בחודש הבא היא תחזור לשם עם חלק מהאוגדה, כחלק מ"חודש המלחמה" של צה"ל, שבו תתורגל מערכה רב־גזרתית מול כמה אויבים.
למה עדיף להתאמן בחו"ל?
"כשטייס מסוק ממריא מפלמחים ונוחת בכל מנחת בארץ, הוא כבר היה בו 50 פעם. זה לא מאתגר אותו. זה לא מוביל לתכנון מעמיק ופרטני. זה לא מחייב את הכוחות לדייק את נתיב ההסתננות, להתמודד עם איומים ואתגרים חדשים. נחיתה בתא שטח לא מוכר, בוודאי כזה שדומה ללבנון, מאפשרת להכין את הלוחמים פיזית ומנטלית להתמודדות עם שטח עוין, בלי אוכל ומים, עם שפה זרה, עם מעט מאוד תחמושת ועם אתגרים מורכבים, כמו למשל תקשורת לישראל. לוחם חוזר מאימון כזה עם תובנות אחרות לגמרי".
אתה רואה את צה"ל מפעיל את היכולת הזאת במלחמה ומנחית את החטיבה בעומק לבנון?
"זאת אופרציה מאוד משמעותית. תרגלנו אותה לא מעט, ואני מאמין בה. ראיתי שזה עובד. אנחנו יכולים להגיע למרכזי הכובד של האויב ולהוציא אותו מאיזון. זה לא משהו על הקרח. זאת יכולת אמיתית, שתחייב את חיזבאללה להשקיע לא רק בחזית ובשיגור רקטות, אלא גם בהגנה. התפקיד שלי הוא לגרום למקבלי ההחלטות להיות בטוחים שזה אפשרי. וזה אפשרי. חד־משמעית.
"גם במבצע צוק איתן בעזה וגם במלחמת לבנון השנייה יכולנו להפעיל את הכוח בצורה יותר משמעותית ולאתגר יותר את האויב. לא צריך להפעיל את צבא היבשה בשביל להגיד שהפעלנו. צריך להפעיל את האופרציה הזאת כי היא תביא הכרעה. היא תביא ניצחון".
יש בכלל ניצחון מול חיזבאללה או חמאס?
"ניצחון זה לא אפס או אחד. ניצחון זה שהצד השני מרים דגל לבן ואומר, 'אני עוצר'. כדי להגיע לזה, צריך לפגוע בו בצורה קשה. היום יש לנו את היכולת לעשות את זה. קודם כל להרוג אותו, להשמיד, וגם לטפל בתשתיות ובאמצעים שלו. על זה אנחנו מתאמנים".
הוא בן 44. נשוי למיכל, אב לשבעה (הגדולה בת 15, הקטנה בת שנה), מתגורר במרכז הארץ. נולד בירושלים ולמד בישיבה התיכונית קרני שומרון ובישיבת ההסדר ימית בגוש קטיף. התגייס לסיירת גולני, פיקד על צוות בסיירת ואחר כך על פלוגה בגדוד 51, וקטע את לימודיו כדי לחזור לחטיבה במלחמת לבנון השנייה. היה סגן מפקד יחידת אגוז, מפקד גדוד 12 ומפקד גדוד הסיור של גולני, ובהמשך מפקד דובדבן ומפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה. בין לבין כיהן כראש לשכתו של ראש אג"ת, אמיר אשל, כיום מנכ"ל משרד הביטחון. ב־2018 מונה לפקד על חטיבת הקומנדו.
"מחיר אישי גבוה"
זה הראיון הראשון שהוא נותן בתפקיד. התלבט רבות לפני שהסכים, בין היתר כי חשש לעורר מהומות: הוא לא מהמפקדים הפוליטיקאים, שמכוונים לְדעת מפקדיהם ולדעת הקהל. פיו וליבו שווים. אומר את מה שהוא חושב, וחושב את מה שהוא אומר. בצה"ל 2021 אין הרבה מפקדים מהזן הזה, בוודאי לא כאלה שגם כרטיס העבודה המבצעי שלהם מתפקע מרוב פעילות. את ארבעת תפקידיו האחרונים - בגדס"ר, בדובדבן, בעזה ובקומנדו - ביצע ברצף. עשר שנים עם מעט מאוד לילות בבית והרבה מאוד דאגות.
"מפקד בצבא משלם מחיר אישי גבוה מאוד", הוא אומר. "אני לא רואה את הבית. אני לא רואה את הילדים. אני לא נמצא איתם באירועים הכי משמעותיים. אשתי היתה בהרבה מצבים שבהם רצתה אותי לצידה. החברה הישראלית צריכה לדעת שהמפקד הלוחם ואיש הקבע חיים במציאות מאוד מורכבת, ובחלק מהמקומות, השיח לא ענייני. החבטות באנשי הקבע לא הוגנות, ופוגעות ביכולת שלנו להשאיר את הטובים ביותר. אנחנו לא מתאגדים כדי לקדם את האינטרסים שלנו, אני משרת את המדינה".
אנשים טובים לא נשארים בגלל זה?
"אצלנו בקומנדו יש מוטיבציה מאוד גבוהה, אבל השילוב של בית ומשפחה - בוודאי בשנה האחרונה, עם הקורונה - הוא אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו".
החטיבה אמנם לא מוגדרת כיחידת עילית כמו סיירת מטכ"ל, שייטת 13 ושלדג, אבל קרובה אליהן מאוד באיכות כוח האדם והאמצעים. הלוחמים מאותרים במהלך הגיבושים של היחידות המובחרות וממוינים מראש ליחידות השונות בחטיבה. לאחר הטירונות הם מגיעים לאימון מתקדם בבית הספר לקומנדו, ובתום שנה וחודשיים מהגיוס - הופכים ללוחמים ומשתלבים בפעילות המבצעית האינטנסיבית שמבצעת החטיבה בכל הגזרות.
"יש אצלנו בני נוער עם מוטיבציה, עם רצון לשרת במקומות הכי מאתגרים", הוא מדגיש. "לא הכל זה סייבר ו־8200 והמקומות הנוצצים האחרים. יש לנו לוחמים מהפריפריה, אבל גם הרבה מאוד מצפון תל אביב. וכמובן, כל יתר חלקי הפסיפס: פריפריה, דרום, צפון, קיבוצים, מושבים, דתיים, חילוניים, מצב סוציו־אקונומי כזה ואחר. זה צבא העם באמת".
"להיות צבא העם"
בסוף השירות הסדיר חותם כל לוחם בקומנדו לארבעה חודשים בקבע. זה נועד לפצות על קיצור השירות, שהיה חלק מהסכם כחלון־יעלון, שבמסגרתו הסכים צה"ל לקצץ משמעותית במספר אנשי הקבע. תוקפו של ההסכם יפוג בסוף השנה, והאוצר לא מגלה סימנים שבכוונתו להאריך אותו, בניגוד להבנות ולמרות הפגיעה שתיגרם.
הלר מזהיר כי אם לא יתאפשר לו להחתים את הלוחמים לכמה חודשים בקבע, תיפגע היכולת לתת מענה לריבוי המשימות. זה מטריד אותו גם בהקשר נוסף: לדעתו, אתוס הלוחם נסדק בצורה מסוכנת. במילים אחרות, הוא חושש שהציבור כבר לא יהיה מוכן לשלם את המחיר עבור הגנת המדינה.
"אנחנו מתגייסים לצבא כדי לשלם מחיר, אם נידרש לו. אנחנו לא ששים אלי קרב ולא רוצים שחיילים ייהרגו במלחמה, אבל אם נידרש לזה, העורף הישראלי צריך לדעת שאני והחיילים שלי נשלם כל מחיר כדי שלא יעופו רקטות וכדי שכוחות 'רדואן' או 'נוחבא' לא יחדרו ליישובים.
"אתוס הלוחם חייב להישען על זה שחייל מוכן להקריב ולשלם מחיר אישי בכך שהוא לא יחזור מהקרב. אי אפשר לצייר אתוס אחר. יש היום מערכים שיודעים לטפל בצורה מאוד משמעותית בצד השני, כולל להרוג, שאין בהם לוחמים בקצה, וזה מייצר פה דילמות אמיתיות. אסור לנו לשנות את האתוס הזה, כי אנחנו רוצים להישאר צבא העם. אנחנו לא רוצים צבא מקצועי".
אבל העולם משתנה. לסייבר או להגנה האווירית יש משקל לא פחות מאשר ללוחם בקומנדו.
"חד־משמעית, אבל הבעיה היא לא בבני הנוער אלא בנו, המפקדים. הם נחשפים מגיל צעיר למגמות סייבר וטכנולוגיה, וכשהם מתגייסים, הם רוצים להגשים את עצמם, וזה לגיטימי לחלוטין. התפקיד שלנו הוא להסביר לחברה הישראלית שלפני שמתגייסים למערכים אחרים, אנחנו צריכים את החיילים הטובים ביותר בקרבי, כי אנחנו לא רוצים ערימה של קיטבגים שיסתערו על איזה יעד. אנחנו רוצים חיילים טובים, שנדע להכשיר ברמה הכי גבוהה, עם ערכים ועמוד שדרה ומוסר לחימה, כדי שנוכל אחרי זה גם להסתכל על עצמנו במראה.
"כשקוראים למי שמשרת ב־8200 'לוחם סייבר', התבלבלנו קצת. לוחם בגולני הוא לוחם. לוחם במגלן או באגוז או בדובדבן הוא לוחם. כשאני יוצא להתקפה ולמשימות בחזית, אני צריך עושר מודיעיני ויכולות טכנולוגיות, שגם הן דורשות אנשים מצוינים. זה מתח שצריך לנהל, אבל את האתוס אסור לשבור: האתוס של צבא העם, שבו כל חייל שמתגייס מוכן למסור את נפשו ולשלם מחיר אישי.
"יש היום מגמה שמאפשרת למצפון של אנשים ללכת למערכים אחרים ולהרגיש בסדר עם הדבר הזה, וזה גורם לכך שהסד"כ הלוחם מאותגר. אני מפנה את האצבע לעצמנו, אלי, ואומר שחובתנו, חובתי, לעסוק בזה ולדאוג שהטובים ביותר יגיעו אלינו".
"לנטוע ביטחון באמא"
בתקופתו כמח"ט ביצעה חטיבת הקומנדו פעילות מבצעית ענפה, שרק חלקה הקטן הגיע לאוזני הציבור. דובדבן פועלת ביהודה ושומרון כמעט מדי לילה, אגוז ומגלן עושות לא מעט פעילות אינטנסיבית לאורך הגבולות, בעיקר בצפון, כולל פעילות חוצת קו.
"התפקיד שלי הוא לנטוע ביטחון באמא ששולחת את הילד שלה לחטיבה שלי, שאעשה הכל כדי לשמור עליו", אומר הלר. "כמו שאמרתי, אני לא שש אלי קרב, ואני צריך להיות מסוגל לתת הסברים, קודם כל לעצמי, ואחר כך גם להורים, למה הבן לא חזר הביתה".
הלר נאלץ להתמודד עם שני אירועים משמעותיים, שעשו לא מעט כותרות: הראשון, שאירע בתקופת קודמו אבי בלוט, הוא פציעתו של הלוחם עילי חיות, שכחלק ממסורת מטופשת, אולץ לקפוץ מג'יפ האמר אל שיח קוצני, וכתוצאה מכך נותר נכה.
באירוע השני, שאירע בחודש שעבר, נחטף נשקו של לוחם בהכשרה של יחידת אגוז במהלך ניווט. "החייל היה ביום האחרון של שבוע ניווטי בדד, שהוא שבוע מורכב שדורש יכולת חשיבה עצמאית וקבלת החלטות ותנועה לבד בלילה. הוא היה 300 מטר לפני נקודת הסיום, והיה בטוח שהאנשים שניגשים אליו הם חלק מהסיטואציה. שהם באים להתקיל אותו, לאתגר אותו במקרים ותגובות, כחלק מביום אויב.
"במשך כמה דקות הוא ניסה להתעלם מהם, להדוף אותם. לא ישב לו בראש שעוד שנייה עלול לקרות לו אירוע מהסוג הזה. הפעם הראשונה שהוא מבין שיש בעיה היא כשהם כבר מתחילים להתקוטט איתו, ואחד האנשים אומר לו: 'באנו לחטוף לך את הנשק'. זה השלב שבו הוא עושה סוויץ', אבל הוא כבר במציאות שבה קשה לו מאוד להגיב.
"המזל הוא שהם נפלו על הבנאדם הלא נכון. הוא מא"גיסט, מומחה באומנויות לחימה, והוא דפק להם מכות רצח. הם דיממו, ובזכות הדם שלהם היה לנו דנ"א שאפשר לאתר ולתפוס אותם מהר יחסית.
"מרגע שהלוחם הבין את הסיטואציה, הוא הגיב באגרסיביות מאוד גדולה. פורסמו הרבה מאוד שטויות בנושא החקירה, כמו למשל שהוא שלף את המחסנית וזרק אותה לשיחים. זה לא נכון, הוא שלף אותה כדי להכניס אותה לרובה. אבל הוא לא הצליח, והם חטפו לו את הנשק וברחו.
"זה אירוע לא טוב, שהיה צריך להסתיים אחרת. הוראות הפתיחה באש מאפשרות לחייל לבצע ירי באוויר, ואם צריך, לבצע גם ירי לרגליים. אם היה חש בסכנת חיים - היה יכול גם להרוג אותם. להערכתי, אם הוא היה יורה באוויר, האירוע היה מסתיים בזה. אבל לא זיהיתי כשל ערכי בתפקוד שלו. אם הייתי מזהה, הוא היה מודח מתפקידו".
אז מי כשל, המפקדים שהכינו את התרגיל?
"אף אחד לא תיאר לעצמו סיטואציה שבה במרכז הארץ, ליד קריית ביאליק, חוטפים נשק מחייל. התפקיד שלנו הוא לתווך לחיילים את הוראות הפתיחה באש ולתת פתרונות למקרים כאלה, גם באימון".
מפקד אגוז, סא"ל א', תקף אותו ואמר שלא כך מצופה מלוחם של היחידה.
"א' הוא מטובי המפקדים שיש לנו. אין עוד הרבה מפקדים כמוהו. והוא ניסה להעביר מסר חד מאוד, שכולנו מסכימים איתו. אלא שבשלב ההוא, הוא לא הכיר את העובדות. הוא היה צריך לנהוג אחרת".
בהמשך הבהיר סא"ל א' את דבריו, אולם הנזק כבר נעשה. הלר סבור שגם הדרך שבה השיח נעשה - בהודעת ווטסאפ - היתה שגויה. "אנחנו צריכים למצוא דרכים אחרות לדבר עם החיילים שלנו, לא באמצעות הווטסאפ. בטח באירוע מורכב כזה. גם הוא למד מזה".
ואולי יש בעיה עם הוראות הפתיחה באש?
"אני לא חושב. אני לא נתקלתי בבעיות בהוראות הפתיחה באש, ובעשור האחרון הייתי בתפקידים הנכונים, במקומות הנכונים, כדי לקבוע את הדבר הזה. באימונים כאלה יש סיטואציות מורכבות של חיכוך עם אוכלוסייה במרחב אזרחי, וכאזרח במדינת ישראל, לא היית רוצה שאגדיר לחיילים הגדרות דרקוניות. ההוראות מאוד ברורות".
בוא נדבר על אירוע עילי חיות.
"זה אירוע לא טוב. אנחנו לא יכולים לקבל מצב שבו חייל מתאמן וחוזר הביתה על כיסא גלגלים. נקודה".
"אפס סובלנות לזובור"
למרות שלא היה בתפקיד כשחיות נפצע, הלר לקח על עצמו את הטיפול בו ואת הליווי שלו. "מהיום שנכנסתי לתפקיד הגעתי לעילי לבית החולים, נפגשתי עם המשפחה שלו, ואמרתי להם שמרגע זה אני נושא באחריות לגבי כל מה שקשור אליו. אני מלווה אותו כאילו הוא הילד שלי. נפגש איתו לפחות פעם בשבוע, מדברים לפחות פעם ביום.
"עילי היה ספורטאי מצטיין, למד במכינה, היה הטופ של הטופ של המלש"בים, שבסוף מגיעים ליחידות שלנו. נכנס לצבא כדי להיות לוחם מעולה, ובהמשך גם לצאת לקורס קצינים ולהיות מפקד. והחזרנו אותו הביתה להורים שלו על כיסא גלגלים".
ומה אתה אומר לו?
"קודם כל, אני טיפה מרכין את הראש. בוודאי במפגשים הראשונים, וגם היום. לראות אותו בכיסא גלגלים נותן לי תחושה של כישלון. דיברנו על האתוס ועל המחיר שנידרש לשלם במלחמה. שם אדע לתת להורים הסברים בצורה מצוינת. אבל באירועים מהסוג הזה, אין מה להסביר. אין תירוצים. לכן, כשאתה בא לבקר בבית, אתה מנמיך קומה".
הפקתם לקחים?
"כן, לא מעט תהליכים ננקטו, ביחידת מגלן ובחטיבה כולה, בעיקר בהכשרה, שמתבצעת כיום בדרך יותר הדוקה ומבוקרת.
"אנחנו עושים הרבה צעדים כדי שאירועים כאלה לא יישנו. בשיח, בהסברה, במעורבות, ואם צריך, אז גם בענישה.
"שנה וחצי אחרי האירוע של עילי, היה אירוע שבו קשרו חייל לתורן של עמוד עם דגל ישראל בבסיס ההדרכה של הצנחנים, ושפכו לו טחינה על הראש. האירוע הזה טופל באפס סובלנות. מפקד הצוות הודח, כל יתר המפקדים טופלו, ונעשו שיחות עם כל החיילים. אגב, לא פעם החיילים שעוברים את הזובור דווקא רוצים להשתתף בזה. מבחינתם זה חלק מההווי".
בצבא ומחוצה לו היתה ביקורת שהעונש לחלק מהמפקדים שהיו מעורבים באירוע של עילי חיות היו רכים מדי.
"הדבר הכי משמעותי לנו, כמפקדים, הוא להיות מסוגלים לבוא ולומר: טעיתי. אין דבר יותר משמעותי מזה, בשביל להגיע לאירוע הבא ולהיות טוב יותר. אחד הדברים שאמרנו לחייל באירוע חטיפת הנשק זה שהוא חווה את החוויה הכי משמעותית שאפשר, ולכן הוא יהיה עכשיו לוחם יותר טוב.
"אני אומר לך שזה נכון גם לגבי מפקדים. מפקד שלא כשל מקצועית, שלא התרשל - לא צריך להדיח אותו. צריך לתת לו בראש, להעניש אותו בצורה כזו ואחרת, אבל לאפשר לו להמשיך ולהשתפר ולהיות טוב יותר. במקומות שבהם אנחנו מזהים רשלנות, או כשל ערכי, שם הענישה צריכה להיות מאוד ברורה".
אתה מצליח להבין את המסורת של הזובור?
"גדלתי בגולני, ואני לא תמים. ברור שיש לנו הרבה מאוד אירועים כאלה של תת־תרבות, ואנחנו מתעסקים עם זה לאורך שנים. עלי כמפקד זה לא מקובל. הקפיצה שגרמו לעילי לעשות היתה מטומטמת. חד־משמעית".
צה"ל מתעסק עם זה שנים, וזה עדיין קורה.
"אנחנו לא צריכים לקבל אירועים כאלה. חובתנו לייצר סנסורים שיאפשרו לנו לדעת, ואנחנו צריכים לטפל באירועים כאלה באופן חמור, עוד לפני שהם קורים. אירוע עילי חיות הציף הרבה בעיות נורמטיביות של פיקוד זוטר, של נוהלי ביצוע אימונים, של תהליך האישורים. דברים שחלק מהמפקדים ידעו וחלק לא".
יש בעיות גם בדיווחי אמת?
"אנחנו צריכים להיות יותר מדויקים, גם בדיווחים".
הביקורת של הלר נשמעת היטב, גם כשהיא פחות נוחה למפקדיו. פעם זה היה מתכון בטוח לקידום: צה"ל קידש את הוויכוח, את הפתיחות, את ריבוי הדעות. היום, ההפך הוא הנכון: בסגל הפיקוד הבכיר משרתים לא מעט קצינים שמבקשים לקלוע לדעת מפקדיהם, ויותר מדי מפקדים שמחפשים פקודים "נוחים".
"יכולים להכיל מורכבות"
אחד האירועים שעוררו מחלוקת הוא התקרית בקיץ שעבר, שבה אפשר צה"ל לשלושה אנשי חיזבאללה לחזור לשטח לבנון, לאחר שחדרו לישראל סמוך למוצב גלדיולה בהר דב. המחבלים היו מצוידים ברובה צלפים, שבאמצעותו תכננו להרוג חייל. צה"ל היה ערוך בגזרה והניס את המחבלים, אך נמנע מלפגוע בהם. גם לוחמים של אגוז היו בגזרה, ובחטיבת הקומנדו התעוררה ביקורת רבה על כך שהמחבלים לא חוסלו או נתפסו בשבי.
"זה שיח לגיטימי של לוחמים ומפקדים", אומר הלר. "היו שיקולים אסטרטגיים שהם מעלינו, אבל בקצה - הכוח שהיה בנקודה ידע לעשות הכל. זה היה נגמר בשלוש־אפס לטובתנו".
ומה אתה אומר ללוחם שאימנת להרוג אויב, ואותו אויב חוזר הביתה בשלום?
"הרמטכ"ל הגיע לדבר עם לוחמים שלנו, והם לא ויתרו לו בעניין הזה. הוא הציג להם את השיקולים, ואמר שבאירוע הזה, באופן ספציפי, התקבלה החלטה לא להרוג את המחבלים, אבל הוא מצפה מאיתנו לסיים את האירוע הבא בשלוש־אפס".
זה קצת מבלבל את הלוחמים.
"נכון, אבל יש לנו לוחמים שיכולים להבין את המורכבות הזאת. אני מבין את התסכול, ואני גאה בחיילים שלא מוותרים לנו ודורשים תשובות. מבחינתם הם רוצים להרוג מחבלים שחודרים לארץ, וטוב שכך".
לחיילים היום חסר חיכוך מבצעי משמעותי. רוב הגזרות שקטות, והאירועים נקודתיים מאוד. לוחמים משתחררים לעיתים קרובות בלי שחוו היתקלות.
"החוסר הזה מייצר פערים גדולים. אנחנו נותנים לזה מענה, קודם כל באימונים קשים ומורכבים, שבהם החיילים הולכים הרבה קילומטרים בלי שינה, בסיטואציות מורכבות, בתרגילים 'רטובים', ולעיתים קרובות בלילה".
יכול להיות שצבא היבשה נמצא היום במקום אחר מזה שהייתם רוצים?
"אני חושב שהדיבורים על חוסר מקצועיות של צבא היבשה הם לא רציניים ולא מקצועיים. החיילים היום לא פחות טובים מבעבר, ובחלק מהמקומות, הם הרבה יותר טובים. הם יותר אינטליגנטיים, יותר ערכיים, והם מביאים ערך מוסף משמעותי בהשוואה לעבר.
"אנחנו לא נמצאים היום בדרום לבנון או בעזה, שיצרו מפגשים עם האויב וניסיון מבצעי משמעותי, בעיקר לפיקוד הזוטר, ואת הפער הזה אנחנו צריכים לתווך, למרות שאי אפשר להשלים אותו לגמרי".
במלחמת לבנון השנייה, וגם בצוק איתן, הדרג הבכיר היסס לשלוח את צבא היבשה לקרב. בשני המקרים פעלתם רק כמה מאות מטרים מהגבול.
"כאיש יבשה אני רוצה שישלחו אותי לכל מקום, ושנדע לעשות את זה בצורה מצוינת. אבל אני גם מבין את הדילמות, ואת העובדה שרגע לפני ששולחים כוח יבשתי, אפשר אולי לשלוח טיל, שיעשה את העבודה בצורה טובה ובטוחה יותר".
לוחמות בחטיבת הקומנדו - זה עשוי לקרות?
"יש כיום עבודת מטה בזרוע היבשה שבוחנת את הנושא, אבל ככלל - בכל מקום שבו פגשתי בנות לוחמות, הן היו מצוינות. בעוקץ, בגדודים של פיקוד העורף, בכיפת ברזל. אין על זה שאלה בכלל".
שאלתי ספציפית על חטיבת הקומנדו.
"ההחלטות צריכות להיות ענייניות ומקצועיות, לא מגדריות. היבטים מנטליים, פיזיולוגיים ודברים נוספים, שנבחנים עכשיו".
פיקדת בכל הגזרות, היית בלחימה בעזה. אתה עלול למצוא את עצמך ברשימת הנחקרים של בית הדין הבינלאומי בהאג. אתה מוטרד?
"הנושא מנוהל על ידי הדרג המדיני. בכל השנים שלי כמפקד, בסיטואציות הכי מורכבות, ידענו בסוף היום להסתכל על עצמנו, גם בתחקיר וגם במראה. אני יודע לומר על כל הפקודות שנתתי, גם על הוראות הפתיחה באש וגם על מבחן התוצאה, שפעלנו בצורה מקצועית, מדויקת ונכונה, למרות שלעיתים היה מדובר בסיטואציה מורכבת מאוד".
ואתה מוטרד?
"לא. ברור לי שמי שצריך להגן עלינו, יגן עלינו, ויעשה את זה בצורה טובה".
ומה תגיד למפקדים ולחיילים שתשלח למלחמה הבאה, ותדרוש מהם להשמיד אויב? הרי בעתיד עלולה להיפתח חקירה גם נגדם.
"אנחנו נגיע למלחמה הבאה עם עמוד שדרה ברור, ואנחנו נדע להשמיד אויב בהיקפים גדולים. זאת המשימה שלנו, ואני מרגיש איתה מאוד בנוח".
