"סבי צלצל ואמר שעכשיו הוא יכול ללכת בשקט"
הקשר של ענת מימון (31), מנהלת פרויקטים בעיריית תל אביב, עם השואה התהווה כבר בילדותה - במקביל ליחסים הקרובים שלה עם סבה, יהודה (פולדק) מימון ז"ל. בזמן המלחמה יהודה היה בגטו בקראקוב, שם חבר ללוחמים נוספים בארגון המחתרת "החלוץ הלוחם", שהיה אחראי לפעולת המרד הראשונה נגד הנאצים מתוך הגטו בדצמבר 1942. "עוד כמתבגרת, תמיד הלכתי איתו לאירועי הנצחת השואה. הסיפור המכונן הזה הסעיר אותי, ובפרט כשלאחר מכן סבי עוד היה באושוויץ, ברח מצעדת המוות והצטרף לקבוצת הנקם של אבא קובנר".
לפני כעשור נסעה עם סבה להדליק משואה בבית לוחמי הגטאות, ובדרך אמר לה משפט מכונן - שהוא מרגיש כי כשל במשימה שלשמה הוא נותר בחיים: להנציח את חבריו למחתרת. "מאותו הרגע התחלתי להיות פעילה יותר ויותר. לסבי היה חשוב שתהיה הנצחה פיזית, ואכן יש כיום רחוב בשם החלוץ הלוחם בנתניה". עוד כשענת למדה בתיכון ובהמשך כשלימדה, היה מגיע סבה לספר את סיפורו.
"ביום השואה האחרון עשיתי אירוע אונליין שבו נכחו מאות אנשים, באמצעות הפלטפורמה של 'זיכרון בסלון', והלפיד עבר אלי רשמית. לאחר האירוע סבי צילצל אלי ואמר שעכשיו הוא יכול ללכת בשקט". הסב נפטר לפני חמישה חודשים. "אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב איך אנחנו יכולים להיות בני אדם טובים יותר זה לזה, עם ולמרות השוני".
"אסור לתלות את הזיכרון בנוכחות הפיזית של הניצולים"
עם שחרורה מהצבא חיפשה מורן ציפר־גולדנברג (31) את החיבור האישי שלה עם נושא השואה. "השתתפתי בשורת טקסים ממלכתיים ובמסע לפולין וצפיתי בהמון סרטים בנושא, אבל עדיין חיפשתי את עצמי: איפה אני בתוך הדבר הזה?"
שאלה זו הובילה את מורן להיות ממייסדות מיזם "זיכרון בסלון", שבו מצאה את החיבור הנכסף מבחינתה ליום השואה, והיום היא מנכ"לית שותפה במיזם. "החשיפה לסיפורי עדות של אלפי ניצולי שואה הבהירה לי את הצורך לעסוק ביוזמות עם הגיל השלישי. 'זיכרון בסלון' לימד אותי עד כמה אנשים אוהבים להיפגש - ובפרט לאחר שנה של ריחוק חברתי - לשבת, להקשיב ובעיקר להרגיש ביחד. אנשים כמהים לשיח הזה ולהיות חלק מקהילה בעלת משמעות, ואני שמחה להיות חלק מזה. דור המסכים נוהר לסלונים.
"האתגר הגדול מבחינתי הוא שלא נתלה את זיכרון השואה בנוכחותם הפיזית של ניצולי השואה, בפרט לנוכח מספרם ההולך ופוחת של הניצולים. גם ביום שבו הם לא יהיו בינינו, חובתנו המוסרית היא להמשיך לזכור אותם ואת הסיפור שלהם. זה תלוי רק בנו - אנחנו צריכים להיות פתוחים להקשיב, לדעת ולהכיר את הסיפורים של דורות ההמשך. אגב, זה לא חייב להיות דורות ההמשך הביולוגיים, כי אם עצם ההכרה וההפנמה של הסיפורים הללו כחלק מהנרטיב היהודי והאוניברסלי שלנו". יותר ממיליון וחצי איש יתארחו ביום השואה במיזם "זיכרון בסלון" בישראל וב־60 מדינות בעולם.
"אנחנו מנגישים את הסיפורים דרך החוויה האנושית"
נועם לייבמן, מנהל מחלקת חינוך במכון "מורשת" לחקר השואה והוראתה, שם דגש על הנגשת המטען ההיסטורי הכבד של השואה באמצעות סיפורים אישיים והפנמת התנהגותם של בני אדם.
כשהיה בשנת שירות, שימש מלווה חינוכי במסע לפולין, ובמסגרת זו עבר הכשרה של כחצי שנה שעניינה אותו מאוד. "נמשכתי בייחוד לכל הקשור בהתנהגות אנושית: מה מניע אנשים לפעול במסגרת סיטואציות שונות, לטוב ולרע". לאחר השירות הצבאי החל נועם להדריך ב"מורשת" יום בשבוע, ובהדרגה ב־14 השנים האחרונות הגדיל את פעילותו במקום עד למשרה מלאה. בתוך כך הרחיב לייבמן את לימודיו לתזה בחוג לתולדות ישראל שבאוניברסיטת חיפה - תזה שעניינה רשימות אישיות שכתבו שוטרים יהודים בתקופת המלחמה.
"אצל בני הנוער קיים פוטנציאל רב לסקרנות, בייחוד כשנותנים להם הזדמנות לכך. זה מתחדד עוד יותר כשנוגעים להם בנקודות שמערערות אותם או גורמות להם להרהר בסוגיה מסוימת. לכן, ככל שנפעיל אותם יותר, כך זה יהיה עבורם משמעותי יותר. זה יכול להיות גם בעידוד של עזרה, למשל למי שזקוק לסיוע, וגם דרך המחשת התחושות האנושיות כמו זעם, נקמה ופחד. בעיניי, זו השיטה הטובה ביותר לשקף את ההיסטוריה, לא כמשהו רחוק, אלא כאנושית וככזו המתרחשת בסיטואציות מסוימות, והחיבור עם בני הדור השני והשלישי נהיה טבעי יותר. הדבר החשוב ביותר מבחינתנו כצוות הוא לדבר את ההיסטוריה במונחים אנושיים הקשורים לבני אדם ולתת לנוער מקום לחשיבה עצמאית. הם מכבדים את זה וכך הם יכולים להתחבר לנושא", מסכם לייבמן.
"גדלתי סביב ההכרח לדבר ולספר - זו האחריות שלנו"
אילאיל סמל, במאית תיאטרון "גשר" ומובילת פורום הדור השלישי בעמותת "דורות ההמשך", טוענת כי כעם שעבר את השואה, אנו נושאים אחריות רבה שעלינו לנצלה כדי למנוע סבל שכזה בעתיד. לדבריה, הדרך לזכור היא באמצעות האמנות והיצירה - על תחומיה ומופעיה השונים.
כדור שלישי לשורדי שואה וכבתה של הסופרת והמחזאית נאוה סמל ז"ל, שכתבה על השואה עוד בשנות ה־80, היא מספרת: "גדלתי סביב ההכרח לדבר, לזכור ולהחיות את זיכרון השואה. בבית שלנו ההרגשה היתה כאילו כל יום הוא 'יום השואה', כשאפילו הספר הראשון שקראתי היה 'יומנה של אנה פרנק'. לצד זאת, כמתבגרת לא ממש ידעתי למה זה חשוב. היום, כיוצרת צעירה, אני לא יודעת לגמרי את התשובה אבל מכריחה את עצמי להרהר בזה לעיתים קרובות. נראה לי שהמטרה בזיכרון השואה היא לנתק את זה מפוליטיזציה ולהפוך זאת לזיכרון חי, כדי שלא נחזור על אותן טעויות - שלא נהיה חלילה לקורבנות או למקרבנים".
מחזה קצר פרי עטה, "נשיקה ראשונה באושוויץ", שיוצג בתיאטרון "תמונע" בחודש יוני, מתאר שני בני נוער המתאהבים במסע לפולין.
"גדלתי על התפיסה של סבי, שדיבר בזכות חשיבות המפגש של נוער גרמני ונוער ישראלי כחלק מהתנערות הדור השני ממשקעי העבר ופתיחת דף חדש. עם זאת, כיום, נראה לי שעבר מספיק זמן כדי שנציב סימני שאלה מעודכנים בהקשר למסעות אלה - מה רוצים להשיג בהם, אם הם מתאימים לגילי התיכון ואם ישנה דרך חלופית להיחשף למטעני הנושא ולמשקלו ההיסטורי".
בהכנת הידיעה השתתפה עדי חשמונאי
