טילים מחיזבאללה, איראן ועיראק; רקטות מעזה: תרחיש הקיצון שמעסיק את מערכת הביטחון

זוהי אזהרת קריאה: מתקפת טילים המשבשת את מערכי ההגנה והשיקום של מדינת ישראל, היא תרחיש קיצון קשה. למרות זאת, תא"ל (מיל') אודי דקל פורס אותו בהרחבה וללא כחל וסרק, במסגרת דו"ח של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שכותרתו מדברת בעד עצמה: "לא לעולם חוסן".

לאיום של מתקפת טילים עוצמתית ופגיעה רחבה בעורף הישראלי היתה עד כה נוכחות דלה יחסית בשיח הציבורי והתקשורתי. אבל כבר ב־2020 וגם כעת, ב־2021, דקל והמכון שהוא מנהל מדרגים אותו במקום גבוה במפת האיומים המעודכנת על ישראל. האיום הגרעיני אמנם חמור יותר, אבל לטווח הזמן הקצר, האיום המיידי יותר הוא מלחמה שעלולה לפרוץ בצפון ובמזרח, מול קואליציה בראשות איראן ובהשתתפות חיזבאללה, סוריה, מיליציות פרו־איראניות וכן גורמים שיתקיפו אותנו ממערב עיראק.

תרחיש הקיצון שדקל - מי שבתפקידו האחרון בצה"ל היה ראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון במטה הכללי - מגדיר אותו "רלוונטי בהחלט", מתאר ארסנל שלם של נשק שיופנה לעברנו, "בין היתר: טילים וכלי טיס לא מאוישים מסוריה ומלבנון (חיזבאללה), טילים בליסטיים וטילי שיוט מאיראן ומעיראק", ובתרחיש משני גם "רקטות, רחפני תקיפה ופגזי מרגמה מרצועת עזה". החשש הוא ש"הכוחות המתואמים האלה ינצלו את היכולות הצבאיות המצויות ברשותם כדי לשגר בפעולת פתע מטחי טילים ונחילי כטב"מים ורחפנים, בניסיון לשתק יעדים רבים בתוך ישראל".

המטרות המועדפות לתקיפה בישראל הן מה שהדו"ח מכנה "מטרות אסטרטגיות ערכיות": "סוללות ההגנה האווירית (בניסיון לנטרלן), בתי הזיקוק בחיפה, תחנות כוח וממסר ומתקני התפלה, מחסנים של חומרים רעילים, תשתיות גז, משרד רה"מ, הכנסת, בניין המטכ"ל, מפקדות פיקודים, ימ"חים, בסיסי חיל האוויר, שדות תעופה, נמלי ים, בסיסי צבא, המפקדה הראשית של צה"ל בקריה, מערכי יירוט..."

"אם האויב יצליח לשגר מטחים נרחבים (מאות טילים) בו בזמן מזירות שונות" - שזאת, לדברי דקל, "יכולת לא בלתי סבירה" - "צפויה ההגנה האווירית של ישראל להתקשות להתמודד עם האיום. התוצאה תהיה הרס, ובנסיבות מסוימות גם הרג בהיקפים גדולים מאוד במרכז האוכלוסייה. זהו מתאר איום של פגיעה קשה בערים הראשיות ובאתרים אסטרטגיים באמצעות טילים מדויקים - מתאר שישראל מעולם לא התנסתה בו בעבר".

"אין מענה אפקטיבי"

התרחיש הקשה של המכון למחקרי ביטחון לאומי רואה כאן אור, אחרי שבחודש האחרון הושלם ניסוי מוצלח בטיל ברק ER מתוצרת התעשיה האווירית, והוכרז רשמית על פיתוח מערכת חץ דור 4. שני הפיתוחים נועדו להתמודד עם איום הטילים הבליסטיים. רק לאחרונה הגדיר האלוף (מיל') יצחק בריק את מדינת ישראל כמדינה "המאוימת ביותר בעולם, שמאות אלפי טילים מכוונים אליה ממרחבי המזרח התיכון". בריק סבור ש"אין לישראל פתרון ראוי לאיום זה, לא ברמה ההתקפית ולא ברמה ההגנתית". אלא שבריק מוכר כאופוזיציה מקצועית כמעט קבועה לממסד הביטחוני, בעוד תרחיש האימה, שלו הוקדש פרק שלם בדו"ח, נכתב על ידי גורם שנזהר בדרך כלל מלהתנגח עם הממסד הזה. 

מי שיקרא את הפרק שדקל כתב, יתרשם מהפער הרחב בין איום הטילים המתעצם על ביטחון ישראל ותושביה, לבין ההדחקה והשאננות מולו בציבור הרחב. העורף הישראלי מוגדר על ידי דקל והמכון במתווה המדובר "נקודת חולשה קריטית ביכולתה של המדינה להתמודד במערכות לחימה ממושכות". "ישראל", מציין הדו"ח, "משקיעה בהכנת העורף למלחמה, אך לא מספיק ובעיקר לא בהכנות למתווה המתואר בתרחיש הקיצון, שמבוסס על מגמות שקיימות זה מכבר במפת האיומים האזורית. יכולת העורף להתמודד עם נזקים ועם נפגעים רבים מחייבת לכידות בעם ותחושה של צדק ושל אמון בממשלה אחראית, שדואגת בראש ובראשונה לעתיד ישראל".

לאחרונה, בשיחה עימנו, דקל העריך שהציבור אינו מודע למחירים הכבדים שעלולים לנבוע מהידרדרות אל התרחיש הרע הזה. "70 אחוז מהציבור תומכים במב"ם (המערכה שבין המלחמות), גם אם המחיר שלה יהיה מלחמה כוללת", הוא אומר. המב"ם מתאפיינת עתה כידוע בפעילות נגד מטרות איראניות בסוריה. "אבל שיעור דומה", מציין דקל, "אינו מבין עד הסוף מהו אותו מחיר של מלחמה כוללת. מישהו צריך להסביר לציבור במה דברים אמורים.

"יש אצלנו בין המומחים ויכוח גדול", הוא מספר, "על רקע חולשת הציבור, כפי שהתגלתה לנו בתקופת המגיפה: האם גם במקרה של אירוע ביטחוני קשה מהסוג שאנו מתארים, הציבור ייפול ברוחו ובכושר עמידתו. הרוב נוטה להניח כי במקרה של אירוע ביטחוני מהסוג המתואר, הציבור ישוב ויגלה אותה סולידריות שכה אפיינה אותו בעבר במהלך מלחמות. הדבר חשוב במיוחד בכל הנוגע לעניין המשמעת והציות להוראות, שהם מרכיבים חיוניים בהתגוננות העורף מפני מתקפה קשה, כדי לצמצם נפגעים".

הנייר הטעון של דקל נמנע מלנקוב במספרי נפגעים ואבידות, אך הוא מציין כי "המדינה נמנעת מלחשוף את גודל הסיכון כדי לשמר את ההרתעה, להרגיע את הציבור ולשמור על השקט בעיתות שגרה..." דקל מעריך כי "אם תיפגע יכולת ההרתעה שלנו, יתקשו אזרחים לשהות זמן רב במקלטים ובממ"דים וצפויים להיות נפגעים רבים". הוא מציין כי "במרוץ החימוש בין האויב התוקף לישראל המגינה, ישראל נמצאת מלכתחילה בנחיתות מכיוון שפיתוח וייצור של טילים ושל רקטות הוא זול ויחסית לא מתוחכם, בהשוואה לפיתוח ולייצור של מערכות הגנה אווירית ושל מיירטים". 

הוא גם מציע למקבלי ההחלטות לתת את הדעת על היכולות שמפתחות המעצמות, בעיקר רוסיה, בתחומים כמו טילי שיוט על־קוליים וטילים בליסטיים שקשה לחזות מראש את מסלול מעופם וליירטם, יכולות שעלולות בסופו של דבר להגיע גם לאזורנו.

דקל מתאר כיצד ישראל פיתחה מערך הגנה אווירית רב־שכבתי, נגד משפחות איומים מטווחים שונים: כיפת ברזל, שרביט קסמים וחץ, אלא שלדבריו, "התפיסה הזאת אינה מספקת מענה אפקטיבי לאיומים המתקדמים המגוונים, בעיקר בסביבת לחימה מרובת זירות וחימושים תוקפים מסוגים שונים במקביל".

בדו"ח "לא לעולם חוסן" יש רשימה ארוכה של אמצעי איום, החל מהפרימיטיביים ביותר והפשוטים יחסית שמסוגלים להגיע לטווח של עד 40 קילומטרים, דרך רקטות פאג'ר בעלות טווח של 90-50 ק"מ ורקטות זלאלא (200-100 ק"מ), ועד טילי פאתח 100 ואם־600 לטווחים של עד 500 ק"מ. חלק מהם נושאים ראשי נפץ מדויקים ועלולים להיות משוגרים מלבנון ומסוריה. 

ברשימה נמצאים גם טילי סקאד מדגמים שונים, בעלי טווח של 700-300 ק"מ. גם אלה עלולים להיות משוגרים מסוריה ומצפון לבנון, טילי שיהאב 3 ו־4 לטווחים של 2,000-1,300 ק"מ, שעלולים להיות משוגרים מאיראן, וכן טילי שיוט מתקדמים בעלי יכולות ביות מדויקות שעלולים להיות משוגרים מאיראן ומעיראק. 

עקב האכילס של ישראל במקרה של מתקפת טילים הוא כאמור העורף, אך לא רק הוא: "באמצעות הפעלת מטחים משולבים של כל סוגי האיומים מזירות שונות, עלולים האויבים להקשות על צה"ל במאמציו לאתר וליירט טילים מדויקים המכוונים לעבר מטרות אסטרטגיות ורגישות, שחיוניות לרציפות התפקוד של מערך הפיקוד והשליטה של צה"ל, כמו גם לעבר תשתית שחיונית לתפקוד העורף: אספקת מים, חשמל ומזון". 

מאזן אימה חדש

דקל שם על השולחן חשש נוסף, שאחרים לא דיברו עליו בפומבי עד עתה: "הפעלה מושכלת של משאבי השיגור שבידי האויב - למשל, שיגור מטחים כבדים ומגוונים - שעלולים לגבור על אסטרטגיית התעדוף של צה"ל ולשחוק במהירות את מלאי המיירטים שלו. בד בבד, יש סכנה שישובשו ואף ינוטרלו מערכות היירוט הקינטיות של צה"ל באמצעות מטחי טילים מעוצבי מסלול, טילים בעלי ראשי נפץ מתפצלים וטילים בעלי מהירות על־קולית שקשה מאוד ליירטם". דקל גם מתייחס לעלות הכבדה של עימות ולחימה מסוג זה: יותר מ־30 מיליארד דולר, עלות החימושים בלבד, ללא חישוב נזקים נוספים בנפש וברכוש.

מה הגורמים האפשריים שעלולים להביא למתקפת טילים כזאת על ישראל?

"סביר שמתקפה על ישראל תתפתח בתגובה לאירועי הסלמה, שיחזקו את המוטיבציה של האויב להוביל מתקפת טילים וחימושים מהאוויר ויגבירו את הלגיטימציה האזורית והבינלאומית שלה".

באילו אירועי הסלמה מדובר?

"תקיפה ישראלית סמויה - ללא קבלת אחריות ישראלית - של אתרי תשתיות לפיתוח גרעין באיראן, שתגרום לפגיעה קשה בתשתיות, במדענים איראנים ובעובדים נוספים; תקיפה ישראלית של אתרים להרכבת טילים מדויקים ושל אתרי אחסון בסוריה, בלבנון ובעיראק, שתסב אבידות כבדות מאוד לכוחות קודס האיראניים ולפעילי חיזבאללה; או "פעולת טרור של קיצונים יהודים שתביא להחרבת חלקים ניכרים ממסגד אל־אקצא ותגרום לאלפי נפגעים ישירים ו/או עקיפים במהומות שיפרצו בעקבותיה".

דקל חושש מאירוע פתאומי, יותר מאשר מתהליך הידרדרות מדורג. "כשמדובר בתהליך", הוא מסביר, "יש יותר מוכנות, וגם אולי תיפול לידינו הזדמנות להנחית מכה משמעותית על איום הטילים הכמותי והאיכותי שחיזבאללה מציב מולנו מצפון". הוא מתריע כי צריך להתכונן לגרוע, אבל גם כי במקרה הזה, התרחיש הגרוע עלול פשוט להגיע "כתוצאה מהידרדרות שאיש אינו חפץ בה".

הנחת היסוד בתרחיש הקיצון היא ש"אויביה של ישראל, בעיקר איראן, מודעים לנקודות התורפה ולפערים ביכולת ההגנה של העורף הישראלי ומכווינים את מאמציהם להשגת היכולת לקיים מערכה ארוכה ורב־זירתית, שבמסגרתה יותקפו אתרים שחיוניים לרציפות התפקודית הצבאית והאזרחית. המטרה היא לפגוע בתפקודה של ישראל, לשבש את יכולות הלחימה שלה, להחליש את חוסנה הכלכלי והחברתי לאורך זמן ולהציג תמונת ניצחון שתשפיע על תודעת הציבור בישראל".

הדו"ח מקדיש מקום גם ל"מהפכת הדיוק", ש"מהווה שינוי דרמטי ביכולות התקיפה של האויב. ירי של כמה טילים מדויקים אפקטיבי הרבה יותר מירי לא מובחן של עשרות או מאות טילים ורקטות סטטיסטיות. יכולתו של האויב להשיג 'תמונת ניצחון' עקב פגיעה באתרים אסטרטגיים או בסמלי שלטון של מדינת ישראל - יש בה כדי לייצר מאזן אימה חדש".

על רקע השיחות  בין ארה"ב לישראל בסוגיית הגרעין האיראני, והתביעה שנשמעה לשלב בשיחות הללו סוגיות נוספות כמו איום הטילים הבליסטיים, דקל מזכיר שישראל היא זו שתבעה בעבר להפריד בין הסוגיה הגרעינית לסוגיות אחרות. "נהגנו כך בעיקר כדי שלא ליצור זיקה והתניה בין נושאים שונים שעלולה לא להשתלם לנו". הוא מציע לפיכך לשקול היטב לפני שמשנים מדיניות זאת.

ג'ו ביידן, אגב, הבטיח לפני שנבחר לנשיא ארה"ב כי בהתייעצות עם בעלות בריתה ושותפותיה, ארה"ב תנהל משא ומתן עם איראן לא רק על הארכת הסכם הגרעין אלא גם על תוכניות הטילים שלה. עתה, לאחר שביידן הפך לנשיא, הדברים עומדים למבחן.  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו