הלנה ירלובה ביקשה להיפגש בקפה תל־אביבי, בין התיאטרון הקאמרי לבית ציוני אמריקה. קפה שחוצץ בין הבית הנוכחי שלה, שבו היא משחקת כבר שש שנים, לבין הבית החם שהיה לה במשך 14 שנים - תיאטרון היידישפיל, זה שזיהה את איכויותיה כשהיתה עולה חדשה, אם חד־הורית לילדה בת שלוש וחצי, ואחת שיודעת רק קללה אחת ביידיש, גסה, עם נשיקות.
ירלובה (48) נכנסת לבית הקפה בצעדים מהירים, שעונה על מקל ההליכה שלה שמקדים אותה בצעד. אני מופתעת. לא ידעתי שהיא מתהלכת עם מקל הליכה. שלוש שנים וחצי עברו מאז אותו לילה שבין 21 ל־22 באוקטובר, לילה שבו כמעט קיפדה את חייה בתאונה קשה באזור הצפון, בדרך מהצגה בטבריה. משום מה הייתי בטוחה שהיא כבר מזמן לא נזקקת לתמיכתו. ובכל זאת אני מחליטה שאני לא אהיה זו שתתחיל לדבר על סיפור התאונה. אתן לה, בזמנה, היא בטח דיברה עליו כל כך הרבה שכבר נמאס לה שעיתונאים שואלים אותה "אז איך את מרגישה?". מאוחר יותר היא תספר לי שצעדה אל בית הקפה תוך שהיא ממלמלת לעצמה, "הפעם אני לא מדברת על התאונה. די. יש מספיק על מה לדבר איתי".
עוד לפני שהקפה מגיע לשולחן ניגשת אלינו בצעדים איטיים גברת חביבה, בשנות השבעים לחייה. היא מפוקדי בית הקפה הקבועים ומהמנויים הנאמנים של תיאטרון הקאמרי. "סליחה, אפשר רגע להפריע?"
"נו, בטח", עונה ירלובה.
"ראיתי אותך ב'איש קטן, מה עכשיו?', את משהו. את שרה כל כך יפה, את זזה כל כך יפה, ופתאום עכשיו ראיתי אותך הולכת עם המקל. על הבמה אף אחד לא יכול לתאר לעצמו שעברת מה שעברת. שתדעי לך שהייתי מזועזעת כשזה קרה. מזועזעת. כל כך התפללתי לשלומך".
ירלובה מסתכלת עלי, ואני מסתכלת עליה. אנחנו מחייכות זו לזו. צדיקים מלאכתם נעשית בידי קשישות חביבות. "נו, בטח שעל הבמה אף אחד לא יכול לנחש שאני נכה", היא תפרט אחרי שתודה לאישה בנימוס, "כמה יש בבמה? עשרה מטרים? אני יכולה ללכת עשרה מטרים בלי בעיה. אני אפילו יכולה להעמיד פנים שאני צועדת בלי בעיה עוד עשרה מטרים. בשיקום פיתחתי לעצמי שיטה של הליכה מלמעלה, כאילו אני בובת מריונטה שמנווטים על ידי משיכת השיער, במקום הליכה קדימה. אבל אחרי עשרים מטרים אני מתחילה לצלוע. זה לא נעים לי, אז אני משתמשת ברגל השלישית שלי - מקל ההליכה, וזה יופי. גם על המקל יש לכולם מה להגיד. הוא כבר ישן, הוא מקולף, תקני משהו בסטייל. לא מחליפה את המקל הזה שקניתי ביד שרה בארבעים שקלים, אין מצב. הוא היה איתי מהיום הראשון שנעמדתי על שתי רגליי, הוא ראה איתי הכל. אוף... נשבעתי לעצמי שלא אדבר על התאונה, ותראי".
אני אומרת לה שאולי הגיע הזמן להבין שהתאונה היא חלק מהותי מהביוגרפיה שלה, ושתמיד יזכירו לה את השיקום המרשים שלה, לא משנה איזה תפקיד תעשה. "אולי יש בזה משהו", היא מהרהרת, אישה יפה בעלת נוכחות מרשימה, דוברת עברית מהוקצעת, שרהיטותה מועצמת דווקא בגלל העובדה שהיא נהגית במבטא המסגיר את מוצאה האוקראיני.
ויש גם את שמה כמובן. את שם המשפחה השאילה מאבי אמה כדי להתקבל לאקדמיה למשחק במוסקבה. בתקופה ההיא באקדמיה היה רק יהודי אחד בכל כיתה ובכיתתה כבר למד סטודנט יהודי אחד. היא שינתה את השם המקורי, "בַּרַך", לירלובה, ומאז לא חזרה למקור. נמאס לה לברוח מעצמה שוב ושוב. עיניה, שערה ועורה הכהים יכולים בנקל לבלבל את המתבונן מהצד.
תמיד אישה
"אני פוחדת מהמניפולציה הזאת שהתקשורת עושה בעניין התאונה, כי הרי דם תמיד מעניין ומסקרן. אני רוצה שידברו על הכישרון שלי כשחקנית, רוצה שיידעו שיש לי עוד מה לספר. אבל הנה, אני באמת לא יכולה לברוח מזה. אין יום שאנשים לא שואלים לשלומי. זה נכון, הרווחתי את השיקום הזה בהמון יזע, משמעת וכוח, לא ויתרתי לעצמי. וכן, מתברר שזה לגמרי שלי.
"אני זוכרת ששמעתי על התאונה הנוראה של הכדורגלן אבי כהן ז"ל. זה החזיר אותי אחורה, כי אני יודעת שהבן שלו הוטס מייד מלונדון וכך היה גם עם נינה, בתי בת ה־23, שהטיסו במהירות מרומא, שם היא לומדת, כדי שתהיה ליד מיטתי. אני זוכרת כמה רציתי לדעת מה עם משפחת כהן, מה עובר עליהם, יכולתי מאוד להזדהות עם הכאב שלהם. אז אני יכולה להבין את הסקרנות לגביי ולקבל בידיים פתוחות את כמויות האהבה שהורעפו עלי במהלך השיקום, ועד היום. אבל כשאני מתראיינת... יש לי עוד דברים לספר".
"כולי אוזן", אני אומרת, והיא מספרת לי על האהבה שלה לתרגום, ואיך היא יכולה לא לזוז מהמקלדת שבועיים רצופים כי יש לה פרויקט של תרגום הצגה מיידיש לרוסית ביידישפיל, והיא צריכה ללהטט בין שתי השפות האלה לבין העברית, ולמרות שפרק יד ימין כואב לה בגלל השבר שם, היא לא תרפה מהפרויקט עד שתסיים. היא חייבת לעבוד על כמה פרויקטים בד בבד כדי לפרנס את שתי בנותיה (דינה, הצעירה, בת 16 וחצי), אבל בשום אופן לא תעשה דברים שהיא לא אוהבת. היא מלמדת רטוריקה קריינים רוסים, ואם תלחצו בנתב השיחות של בנק הפועלים 2 לאינפורמציה בשפה הרוסית, תהיה זו ירלובה שתבשר לכם על מצב חשבון הבנק שלכם. היא גם הקול מאחורי רשת סלולרית גדולה במוסקבה, והיא ה"טוריסט גייד" לדוברי השפה הרוסית במוזיאון בן־גוריון, ואפילו במוזיאון רודן בפאריס.
היא תספר לי על בנותיה, כל אחת נולדה מאב אחר, על כמה חשוב לה שיקבלו חינוך טוב וראוי, "לא בשבילן, בשביל שאני אזדקן בשקט", וההומור הציני שלה נשזר לאורך כל הפגישה הארוכה שלנו. היא תספר על ילדותה בקייב כילדה יחידה, איך תיסרטה לעצמה תסריט של אח אובד שנזנח באחד הכפרים, ואיך בהתחלה קיבלה את כל האהבה שרק אפשר, אבל עכשיו היא לוקחת באהבה את האחריות על הוריה המבוגרים, שהיו לצידה ולא משו ממנה לאורך כל תקופת השיקום.
"חתכתי את חבל הטבור מהוריי בגיל מבוגר יחסית. הם באו בעקבותיי לישראל, לא היו להם תוכניות לעשות עלייה, אבל לבת שלהם היה ברור שזה המקום היחיד שבו אם יגידו לה 'יהודייה מלוכלכת', אז מקסימום היא תלך להתקלח. מעולם לא העזתי להגיד לאמי 'זה לא עניינך', כי האמירה הזו היא בלתי נסלחת מבחינתי. גם על בנותיי אני אוסרת להגיד 'זה לא עניינך'. סליחה, כל מה שקשור אליכן זה ענייני ועוד איך, אפשר לבקש עצמאות במילים אחרות, מעודנות יותר".
ואחר כך, כשהקפה השני יגיע לשולחן, היא תסמיק ותגיד שכן, יש לה אהבה גדולה בתקופה האחרונה, והוא צעיר ממנה, בכמה וכמה שנים טובות, "אבל בינינו, מה זה גיל? כבר מזמן הבנתי שגיל זה רק אשליה, ויש גברים מבוגרים שהם כל כך אינפנטילים ולהפך". וכן, היא לרגע לא שוכחת שהיא אישה, למרות הבטן המצולקת מטחול שהוצא, ולמרות חוסר הסימטריה שנוצר בעצם האגן השמאלית, שמונע ממנה ללבוש צמוד. הפעם הראשונה שהיא התבוננה במראה בחדר השינה שלה, אחרי שחזרה מבית החולים, היתה קשה עד מאוד. "אבל אז החלטתי שאם אני לא אוהב את עצמי, למה שאחרים יאהבו אותי", והיום היא אוהבת את עצמה וגם נאהבת.
ואיך היא הוגה את המילה המופלאה הזאת "אהבה" - לאט, בהגייה מדויקת ומודגשת, נותנת כבוד לכל אות ואות.
"אני מאוד אוהבת את השפה הרוסית ומאוד אוהבת את השפה העברית", היא מסבירה, "אני מכבדת כל אחת באשר היא, ולכן לעולם לא אערבב בין השפות ולא אענה חצי משפט ברוסית וחצי בעברית. אין דבר כזה. אני מקפידה, ועוד איך מקפידה על ההגייה. שחקן צבר יכול להרשות לעצמו לבטא 'אאבה' ויבינו אותו. אותי לא יבינו, אני צריכה להקפיד.
"וטקסטים בעברית? אצלי אין דבר כזה 'קריאה ראשונה' עם שחקנים. את הקריאה הראשונה שלי אני עושה הרבה לפני, בבית, מקפידה להבין כל אות. יצא לי לדבר המון עברית שייקספירית ב'ריצ'רד השני' וב'ריצ'רד השלישי', ובקריאה ראשונה יכולתי להזדהות לגמרי עם הדיסלקטים שבינינו. אם מעולם לא שמעתי את המילה 'שמא', אני בבעיה רצינית. אני משקיעה המון עבודה בהבנת הטקסט. מבחינתי, ברגע שאני יכולה להגיד את התפקיד בצורה נכונה, להבין את הפאוזות ואת הדגשים, כבר בניתי חמישים אחוזים מהדמות".
הכל בגלל מסמר קטן
הביקורות היללו ושיבחו אותה מאז ומתמיד. אמרו עליה שהיא מוכשרת בקנה מידה עולמי, עוצמתית, יפה, מקצועית. איתי טיראן, ששיחק לצידה ב"ריצ'רד השני" וב"ריצ'רד השלישי" וביים אותה לאחרונה ב"איש קטן, מה עכשיו?", אומר עליה ש"היא כמו כוח הטבע בתפארתו. היא כמו רוח, היא כמו אש, היא כמו מים, כל דבר בה אותנטי, מכף רגל ועד ראש, מדויק ואמין. היא ללא ספק אחת השחקניות הגדולות בתיאטרון הישראלי, ואני רואה את עצמי בר מזל שיש לי הזכות לעבוד איתה, גם כפרטנרית שלי בהצגות וגם כבמאי. היא לא מתפשרת על פחות ממצוין. היא מעוררת הערצה גם בחיי היום־יום שלה וגם על הבמה. היא לא עושה לעצמה הנחות באף עניין. לא בכאבים הפיזיולוגיים שהיא חווה, ולא בטקסט שכולו שייקספירי, והיא הופכת אותו להיות לגמרי שלה".
בשנת 2008 זכתה בתואר שחקנית השנה על משחקה ב"היה או לא היה". כמה שבועות אחר כך הלכה לאודישן, ולבמאי לא היה מושג מי משחקת מולו. "כן, נו, עלי נכתב הסיפור הקצר של צ'כוב, 'האושר', את מכירה?" היא שואלת. לא ממש, אני מודה לבושתי. "נו, זה בסדר, את לא אמורה להכיר. הסיפור הזה מספר על מישהו שהתפרסם בכל רחבי רוסיה כי סוס דרס אותו בזמן שכרותו. זה בדיוק הסיפור שלי. זה לא שהפכתי להיות שחקנית טובה יותר בזכות התאונה, אבל ללא ספק, הפכתי לשחקנית מפורסמת יותר. עפתי לתחתית המושב הקדמי, ופתאום כולם יודעים מי זאת הלנה".
יכול להיות שהטראומה והשיקום הוסיפו לה רבדים בבניית הדמויות? "ממש לא", היא אומרת. " אם אתה שחקן טוב, הרי יש לך דמיון מופלא, אתה לא צריך לעבור על בשרך טראומות כדי לשחק אותן. היה לי יום אחד של כאבי תופת, זה היה יום שבו התחלף מזג האוויר. זה נורא. אלה כאבים נוראיים שרק מתחדדים עם כל שנה שעוברת, אני מרגישה שבחילופי מזג האוויר אני הופכת לערפדית של ממש. בקיצור, בערב היתה לי הצגה ולקחתי את הכאב שלי לתוך הדמות. זה לא באמת עובד, זה אפילו מגוחך".
ביום ראשון שעבר עלתה בשידורי קשת דרמת הריגול "תא גורדין", שזכתה לביקורות מהללות כששודרה ב"יס", ובספטמבר האחרון נרכשו זכויות הפקתה עבור רשת NBC. ירלובה מגלמת בסידרה את דמותה של דיאנה גורדין, עולה מבריה"מ שיחד עם בעלה נדרשת לאפשר לבנה, הקצין המצטיין (רן דנקר), לרגל נגד המדינה. מייד לאחר קריאה ראשונה של התפקיד שלה, היא עברה עוד שני ניתוחים לא מתוכננים.
"כבר הייתי שנה וחצי אחרי התאונה, חזרתי להצטלם לטלוויזיה וחזרתי לבמת התיאטרון, ופתאום אני מרגישה פשוט חור באזור עצם האגן בצד שמאל. כאילו מישהו ירה בי. ידעתי שאני סוג של פינוקיו, רהיט מהלך, כי במהלך ניתוחי השבר שמו לי פלטות ועשרה ברגים, אבל בחלומות הכי שחורים לא תיארתי לעצמי שהכל ייפתח שם, ומסמר אחד חצוף במיוחד, כזה שאני יכולה לקנות באלנבי 'שלושה בעשר', פשוט דקר אותי, או כמו שגדי יגיל, גם הוא פצוע תאונת דרכים, אמר לי: 'הברגים פשוט לא מסוגלים לעמוד באנרגיות שלך'.
"ואז הייתי צריכה לעבור עוד ניתוח. כבר הספקתי להתאושש ממנו, ובמהלך האשפוז אני זוכרת שצפיתי בסרט הכי טוב שאפשר לראות בבית חולים, במוניטור שלי. אני זוכרת את עצמי מרגישה לא טוב, מסתכלת על המוניטור ורואה פתאום לחץ דם של 53/47 ואת אבא שלי, האורתופד, צורח: 'מהר, תביאו לה נוזלים'. מתברר שהיה לי דימום פנימי, ושאם לא היו מגלים את זה, הייתי נפרדת מכולם לשלום".
כשהתאוששה משני הניתוחים חזרה להצטלם לסידרה ולגלם דמות ש"היא קצת כמו ליידי מקבת. אישה חזקה, עם קרקע יציבה תחת רגליה, אמא לביאה. בגלל חייה הכפולים הכל מתערער סביבה ולא פשוט לה".
על רן דנקר, בנה בסידרה, היא אומרת ש"מעבר לזה שהוא ממש דומה לי חיצונית, שזה מדהים - אנשים ממש האמינו לנו שאני אמא שלו - יש בו משהו גברי ונקי ונעים, שכבר לא מוצאים אצל הרבה שחקנים".
"זה לא עוזב אותי"
ירלובה הספיקה להנחות תוכניות שונות בערוץ 9, הערוץ הרוסי, ובפברואר השנה קיבלה את פרס "אנשי העשור" מטעם הערוץ. היא השתתפה גם בעיבוד הישראלי לקומדיה הבריטית "המשרד", היא שרה, היא מדבבת, אבל בראש ובראשונה היא מגדירה את עצמה כשחקנית תיאטרון. שנתיים למדה באוניברסיטה למשחק בקייב, ואחריהן השלימה במשך שלוש שנים תואר שני במכון הגבוה שליד התיאטרון המוסקבאי הלאומי.
"אי אפשר להשוות את מצלמת הקולנוע או הטלוויזיה למה שקורה על הבמה. כשאני לפני המצלמה, ומבחינתי לא חשוב איזו, אני כלי בידיו של הבמאי. הוא יכול לערוך אותי כאוות נפשו, ואין לי את התמונה השלמה מול העיניים. בתיאטרון זה שונה. אני עובדת שלושה חודשים על תפקיד, רואה את כל הפאזל, נשמעת להוראות הבמאי, אבל ברגע שההצגה עולה, השליטה המלאה היא שלי. אני צריכה לעבוד במסגרת הגבולות שנתנו לי, להרגיש את הנשימה של הקהל, להוביל אותם, לרמוז להם: 'כן, עכשיו זה מצחיק', ממש כמו מלאכת ניצוח. אני חושבת שכמעט כל שחקן תיאטרון טוב יכול לעשות קולנוע או טלוויזיה, אבל לא כל שחקן טלוויזיה יכול להיות שחקן תיאטרון".
היה זה המחזאי יוסף בר יוסף שהתעקש על ירלובה, ששיחקה עד אז ביידישפיל, וליהק אותה לפני שש שנים למחזהו "זה הים הגדול" בתיאטרון הקאמרי. מכאן נסללה בפניה הדרך להצגות אחרות בתיאטרון. ב"היה או לא היה" של עדנה מזי"א היא גילמה את חנה רובינא המאוהבת באלכסנדר פן, וזו היתה ההצגה שממנה יצאה אל פציעתה הקשה בכביש 77 סמוך לצומת ישי.
עד היום, כשהיא שומעת על תאונות קטלניות, היא מתאבנת. כך קרה כששמעה על התאונה הנוראה בנשר לא מכבר, וכך קרה כששמעה על פציעתה הקשה של בר בלפר, שחקנית וכתבת אקטואליה בגלי צה"ל. "הייתי ביום צילומים של 'המשרד', וכששמעתי על התאונה לא יכולתי לתפקד. בכיתי בפינה, אף אחד לא ראה אותי, אבל מה שגרוע יותר זה שנעלם לי כל הטקסט מהראש, פשוט נעלם לי הטקסט. וכן, אני חושבת על כל אותם נפגעים, על הדרך השיקומית שהם צריכים לעשות, וזה לא עוזב אותי. לפחות את הכביש שאני נפצעתי בו תיקנו, אחרי שהיו שם עוד כל כך הרבה תאונות.
"אני תמיד מסכמת למי שמבקש דו"ח ביטוח לאומי מה לא בסדר איתי, ש'רגל ימין בסדר'. זה מסכם את הכל. התפרים שהיו לי בראש פיספסו את המוח בכמה סנטימטרים, היה לי מזל גדול. מתברר שגם באסונות צריך שיהיה לך מזל. אם המוח או עמוד השידרה היו נפגעים זה היה אוי אוי אוי. אז הטקסטים, טפו טפו, יושבים בסדר, אבל גם זה הגיע אחרי עבודה קשה, כי במקום שתי נקודות ייחוס כשחקנית - מוח בשביל טקסטים, ורגש בשביל למלא את הדמות - נוספה לי עוד נקודה שלא התייחסתי אליה קודם: הגוף שלי. פתאום אני צריכה לחשוב על כל צעד, לחשוב פעמיים לפני שאני מתיישבת, ופחדתי שהטקסט והרגש יינזקו. מזל שהיו לי פיזיותרפיסטים מדהימים, שלימדו אותי לעקוף את העניין ולגרום לגוף לעבוד מעצמו, בלי לבלבל את המוח".
ואז היא משתתקת, ועיניה מבריקות.
והיא נזכרת איך בתקופת השיקום, במהלך דמיון מודרך של אחד הפיזיותרפיסטים, ביקשו ממנה להקרין חום ואור של כדור שמש דמיוני לעבר אזור השבר בעצמות האגן שלה. והיא לא הצליחה לדמיין את השמש, אבל פתאום עלתה לפניה תמונת המראה הגדולה בחדר האיפור שלה, ממוסגרת בנורות בוהקות ולוהטות מחום, וזה מה שהיא עשתה. הקרינה את חום נורות חדר ההלבשה לכיוון השבר שלה, שנדרש להתאחות. ובכלל, היא מספרת שהיתה "משתקמת מצטיינת", ה"דוגמנית של המחלקה". כל מי שהעז להתלונן על קושי או על כאבים במהלך הפיזיותרפיה נשלח מייד להלנה, לראות את דרכיה המתאמצות והבלתי מתפשרות, ולהתאמץ גם.
מאז התאונה לא חזרה לנהוג. גם עיניה ניזוקו, לוקח להן ארבע שניות יותר מהרגיל לפקס תמונה, ארבע שניות שיכולות להיות קריטיות. עם הבנות שלה היא משתדלת לא להיות היסטרית ולא לדאוג יתר על המידה. "אני עוטפת אותן במחשבות שלי, מאמינה שמחשבות טובות יביאו אנרגיה של טוב".
היא גם לא מעזה להודות שהכל מאחוריה, כי באו שני הניתוחים האחרונים לפני שנתיים והוכיחו לה ששום דבר לא נסגר עדיין, תרתי משמע. היא גם לא שואלת מה היא למדה מהסיפור הזה, כי גם לפני התאונה היתה אישה חזקה, אוהבת חיים ואנשים, וידעה לסבול כאב.
ואת אלה שמתעקשים לברר אם ראתה אור נגוהות באותם ימים שהיתה מחוסרת הכרה, היא נאלצת לאכזב. "הייתי שם, הייתי שם חמישה ימים. תקשיבו, אין שם כלום. וגם אם יש, סליחה, אני פשוט ישנתי, אז יכול להיות שפיספסתי הכל".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו