שתי פרשות בספר "שמות" מגוללות את עשר מכות מצרים: "וארא" ו"בא". הטקסט המקראי לא חוסך מקוראיו את חיבוטי הנפש, תכסיסי התודעה ומשחקי החיזור, הפיתוי וההבניה בין משה לפרעה. הוא אף מרחיב בריאליזם מאגי בפנטזיה של מעשה המכה - מִפִּיח כבשן המופרח באוויר והופך לשחין ועד יד משה המוטלת "על השמיים" ומחשיכה את כל ארץ מצרים.
ובכל זאת בדבר מה מקמץ המספר המקראי: הוא אינו מפרט או מתאר את סבל האנשים, מועקת התודעה וייסורי הגוף מן המכה. את ההימלטות ההמונית מן החצרות והבתים המוצפים בצפרדעים; את הבעתה מן האש המתלקחת מתוך הברד; או את חוסר האונים מול נחיל הארבה המכסה את עין הארץ. רק תיאור מצמרר אחד בכל זאת מספק קתרזיס כלשהו במסכת המכות: הצעקה הגדולה שהיתה בארץ לאחר מכת בכורות: "אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף".
הקומיקסאי והמאייר שלומי צ'רקה מיטיב לתאר בפרויקט הקולאז'ים שלו את הפן התלת־ממדי הטמון במכות מצרים: לא כאב פיזי ממוקד שמביא עימו, כצפוי, אסון טבע, אלא כאוס של רגש ומבוכה, רבדים־רבדים של אובדן שליטה: על המציאות ועל הסביבה, על הגוף ועל המחשבה.
פנינו לעשרה משוררים ישראלים צעירים בבקשה לשדך שיר לקולאז'ים של צ'רקה; שיציעו פרשנות לירית לאותה השתיקה של הטקסט המקראי. זו אינה פרשנות ליטרלית, המנסה לשרטט פנים וצורה לחוויה פנטסטית. זו הצעה לתחושה, להרהור, לזיק של הזדהות. שהרי המכות ניתכו על המצרים, אבל הן מאיימות עלינו, על כולנו, מאז ומעולם.
עמר לחמנוביץ
קולאז'ים: שלומי צ'רקה
דם
ילדי העברים / שחר־מריו מרדכי
אָבִי שְׁחוּם־עוֹר וּשְׂעָרוֹ פֶּחָם
שַׁתְקָן וְרָזֶה, מַבָּטוֹ חוֹרֵךְ כְּלַהַבְיוֹר.
בִּפְסַק־לֵב חָצוּב כִּבְאֵר וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן צוֹר
אִמִּי אוֹהֶבֶת אֶת גּוּפוֹ מֻכֶּה הַלַּהַט וְהַחַם.
צָף אָבִי עַל הַבְּאֵר וְעַל הַבְּעֵרָה.
בְּתֵבַת גֹּמֶא מְקֻלֶּפֶת־זֶפֶת וְחֵמָר
הִצְפִּינָה אִמִּי אֶת אָבִי הֲסָמָ"ר;
וְאָבִי הָיָה עֶלֶם, וְאִמִּי נַעֲרָה.
מְפֹחָם, חָרוּךְ וְכָרוּךְ בְּתַחְבּוֹשׁוֹת
שָׁב אָבִי בְּתֹם שִׁשָּׁה יָמִים מְלֹהָטִים
מִמִּצְרַיִם. עִם אֶחָיו. וְרָאָה בְּסִבְלֹתָם.
הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלָשׁוֹת.
הַחַיִּים, הַפְּצוּעִים וְהַמֵּתִים;
וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם
שחר־מריו מרדכי הוא משורר. ספריו:
״תולדות העתיד״ (אבן חושן), "מי בעניין שלנו״ (עם עובד) ו״תפוס מקום לגשם״ (פרדס)
צפרדע
זִכְרוֹנוֹת מִכּוּר הַבַּרְזֶל / עמיחי חסון
כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם
בַּלֵּילוֹת שֶׁנִּזְרְקָה בִּי שֵׂיבָה לִפְנוֹת בֹּקֶר שֶׁהָיִיתִי פַּעַם עֶבֶד
בְּכוּר הַבַּרְזֶל שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי טַעַם מִטָּה מֻצַּעַת כָּרִים וּכְסָתוֹת
וּבַחִזָּיוֹן שֶׁרָאִיתִי בְּצָהֳרַיִם חַמִּים בִּגְבוּל הַמִּדְבָּר:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְדֶלְתַת הַנִּילוּס מְצִיפָה אֶת זִכְרוֹנִי
בַּמַּיִם שֶׁהָיוּ דָּם וְהָיוּ עֶרֶשׂ חַיַּי מִקְוֵה הֻלַּדְתִּי הַמִּתְחַדֵּשׁ
וּמַלַּח הַיָּם הָאַחֲרוֹן מוֹשֶׁה אוֹתִי עֲטוּף שְׂמִיכוֹת
אֶל הַחוֹף וּצְחוֹק גָּדוֹל מְמַלֵּא פִּי
וּלְשׁוֹנִי גַּרְגִּירֵי חוֹל
עמיחי חסון הוא משורר ויוצר קולנוע
כינים
אורז / אבישי חורי
אִמָּא שֶׁלִּי צָדָה תּוֹלָעִים בָּאֹרֶז
בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים שֶׁל קְצִיר כֹּחוֹת.
אֶחָד־אֶחָד בָּרְרָה גַּרְגִּירִים לְקֻפְסָה עִם מִכְסֶה כָּתֹם,
בְּמִטְבָּח כָּתֹם, בִּבְאֵר שֶׁבַע, בִּשְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים,
פּוֹסֶקֶת: זֶה חָרָק וְזֶה סְתָם כֶּתֶם שָׁחֹר.
אֶפְשָׁר לִחְיוֹת אִתּוֹ
(פַּעַם, בַּיְּשִׁיבָה, חִלְּקוּ לָנוּ הָרְחָבָה לַוִּדּוּי שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים.
הִכִּינוּ עַל חֵטְא "שֶׁאָכַלְנוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהַכַּשְׁרוּת בָּהֶם מְפֻקְפֶּקֶת".
וְכַמָּה שָׁנִים אַחַר כָּךְ כְּבָר אָכַלְתִּי בִּמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אִמָּא,
הַכְּנִמּוֹת שֶׁבָּאֹרֶז הָיוּ שָׁם הַדְּאָגָה הָָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּךְ.
וְהָיִיתִי רוֹצֶה לְהִתְוַדּוֹת עַל אַפְסוּתִי לְפָנַיִךְ אִמָּא,
כִּי אֱלֹהִים הוּא סַבָּבָּה וְהַכֹּל אֲבָל אֲפִלּוּ לִסְתֹּם אֶת הַפֶּה
בִּשְׁבִילֵךְ לֹא הִצְלַחְתִּי.
הַרְבֵּה יוֹתֵר קַל לַחֲטֹא בִּפְנֵי מִי שֶׁאֵין לוֹ עֵינֵי־אֵם
אָז אֲנִי אֶתְחַם בְּסוֹגְרַיִם וַאֲקַוֶּה שֶׁתְּדַלְּגִי
עַל כַּמָּה אָשַׁמְתִּי בָּגַדְתִּי)
אִמָּא שֶׁלִּי צָדָה מַזִּיקִים מֵהַתִּקְרָה
בְּשָׁעוֹת מְרֻטָּשׁוֹת שֶׁל הֶסְתֵּר פָּנִים
בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם.
וּכְשֶׁשָּׁנָה חֲדָשָׁה נִזְהֶרֶת לִי מֵהַפִּנָּה,
אֲנִי רָעֵב לִתְבוּנַת הָאֹרֶז שֶׁלָּךְ אִמָּא שֶׁפּוֹסֶקֶת
זוֹ תּוֹלַעַת וְזֶה סְתָם כֶּתֶם שָׁחֹר.
רַק
כֶּתֶם שָׁחֹר
אֶפְשָׁר לִחְיוֹת אִתּוֹ.
* מתוך הספר "איך עושה תהום", הוצאת פרדס;
אבישי חורי הוא משורר וסופר. לאחרונה יצא לרדיו השיר "דע" פרי עטו, בביצוע המוזיקאי שי צברי
ערוב
חישוק / רוני אלדד
מֵאָז הַבֹּקֶר כְּבָר חָלְפוּ הַרְבֵּה שָׁנִים
הַגּוּף נִבְקַע: הָיִיתִי דֹּב
קָהָל, שְׂרִיטָה, סוּסָה טְרוּפָה,
רָעָב, יַלְקוּט,
קוֹלָם הַדַּק שֶׁל הַיְּלָדִים הִקִּיף צְלָלִית כֵּהָה וְשַׁר:
כְּדֵי לָלֶדֶת מִישֶׁהִי הָיְתָה צְרִיכָה לָמוּת
אָסוֹן רוֹחֵשׁ וּמִתְגַּחֵל בְּפִיּוֹת הַיְּלָדִים
אֲנִי רוֹאָה: יָד נִשְׁלַחַת הִיא הַכּוֹס הִיא
כָּל הָרְסִיסִים
אָסוּר לָלֶכֶת יְחֵפִים עַל הָרִצְפָּה הַזֹּאת
מֵאָז הַבֹּקֶר נִשְׁבְּרוּ דְּבָרִים רַבִּים
גַּם בְּחִלּוּף מַעֲשִׂים מָהִיר אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת זִקְנַת הַיְּלָדִים:
בַּסּוֹף הַכֹּל אָחוּז בְּתוֹךְ חִשּׁוּק,
הַגּוּף הָרַךְ הוּא
הַגּוּף שֶׁיִּתְפּוֹרֵר
שׁוּם דָּבָר הוּא לֹא מָשַׁל לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר
רוני אלדד היא משוררת וסופרת ילדים. ספר שיריה השני "יממה" עתיד לראות אור בהוצאת פרדס
דבר
מִקְנֶה / נדב ליניאל
מַתְנוּ כֻּלָּנוּ.
הַדֶּשֶׁא הַבָּהִיר, הָרַךְ, שֶׁפַּעַם
הֵזִין אֶת גּוּפֵנוּ, גִּדֵּל אוֹתָנוּ כְּמוֹ אֵם,
צוֹמֵחַ, עַכְשָׁו מֵעָלֵינוּ, לְאַט.
וְיָד הָרוּחַ הוֹיָה,
מַבְרִישָׁה אֶת פַּרְוַת הָעֵשֶׂב.
שַׁחְנוּ אֶל הָעֵשֶׂב, פִּתְאוֹם, בְּרֶגַע אֶחָד
כְּמוֹ בְּמַכַּת בָּרָק, כְּמוֹ בְּעִלָּפוֹן,
כְּמוֹ שֶׁהַחַיִּים
מַנִּיחִים רֹאשָׁם בִּתְנוּמָה -
עֵינֵיהֶם עֲצוּמוֹת לְרֶגַע
כְּמוֹ עֵינֵי הַמֵּתִים.
צִלֵּנוּ נִחַת עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ גֶּשֶׁם.
עַכְשָׁו, מֵעֵבֶר לְעוֹר הֶעָפָר,
אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶת בִּכְיְכֶם, מְבַכִּים אֶת הַבָּשָׂר שֶׁאָבַד -
אַתֶּם קוֹרְאִים בִּשְׁמוֹתֵינוּ - סוּס, פָּרָה, גָּמָל, בָּקָר, צֹאן, מִקְנֶה -
כְּמוֹ אָדוֹן הַמּוֹנֶה אֶת שְׁמוֹת עֲבָדָיו.
הַס.
קוֹלֵנוּ יָשׁוּב בִּדְמוּת הָעֵשֶׂב.
נדב ליניאל הוא משורר ישראלי. ספרו הראשון, "תקרת האדמה", ראה אור בהוצאת קשב לשירה. ספרו החדש, "הלל", יראה אור השנה
שחין
שחין / מעין איתן
החורף היה שחון ורע, האביב הקדים, הקיץ הצחין מפריחה שלא בְּעִתָּה. בתורנו גם אנחנו הדלקנו את מנורת הקריאה והסתגרנו בתוך חדר השינה. רוח חמה נשבה מחוץ לחלון, ובפנים נקש המזגן ללא הפסקה. הגפנו היטב־היטב את התריסים, כיסינו בסדין ארוך את מראת הגוף הגדולה. בחשכה עורנו הסגיל חליפות והכחיל. כתמים אדומים ריצדו מול עינינו. שלחנו מבטים דאוגים לאחור, אבל נגזר עלינו לראות את העתיד־לבוא בלבד: גשר אחר גשר יִיפול מעל נחל שיִיבש אחר נחל שיִיבש.
בוא הסתיו לא העלה ארוכה. כשחמקנו החוצה טיפות גשם ספורות, נדירות, פיסלו חריצים עמוקים בעור הגוף שכמש, קמט, קמל בין שנינו. שכחנו את מה שממילא לא נאמר. כשהופיעה השלפוחית הראשונה על עורו של אחד, גירד השני את המקום הנגוע. המזגן טירטר, דבר מה חי נקש על תריס הברזל מבפנים, שערות גופנו סמרו למשב הקל ביותר של רוח. כשחזרנו פנימה החלטנו לנעול אחרינו גם את השער.
ספרה של מעין איתן, "אהבה", ראה אור ב־2020 בהוצאת רסלינג
ארבה
"מה שחשוב שזה יהיה פוגעני כלפי הילדים, אל תתחרה איתי על הניסוחים"
שפי פז, מתוך כתב אישום בימ"ש השלום, ת"א 2020
הילה להב
אֲנַחְנוּ רִאשׁוֹנֵי חֲגָבִים
מֶלַח הָאָרֶץ מִשְׁתַּדְּלִים לִנְשֹׁךְ גַּם אֶת הַיָּד
הַמַּפְצִירָה.
בָּאנוּ מִיָּם אַחֲרוֹן.
עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ הַרְבֵּה.
לְפָנֵינוּ אָכְלָה אֵשׁ. הַלַּיְלָה
אָנוּ אוֹכְלִים
הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת. ספרה השלישי, "גג עץ", ראה אור ב־2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד
ברד
שיר לשבר / מרחב ישורון
אֵיזֶה עֶצֶב, סוּג שֶׁל דֶּפֶק, חֹסֶר שֶׁקֶט
מַשֶּׁהוּ עֵר וְקַר נָצַץ מֵהַמָּקוֹר
מֵהַשְּׁנִיָּה הָרִאשׁוֹנָה נוֹצַר הַקֶּצֶר
גַּעְגּוּעַ לְפִצּוּץ זוֹרֵעַ אוֹר
נְבוּאוֹת סוֹף עוֹלָם מִתְגַּלְגְּלוֹת שׁוּב כְּמוֹ זֶבֶל
כָּל גּוֹלֵשׁ יוֹדֵעַ אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר
חֲבֵרִים בְּבַקָּשָׁה תּוֹדִיעוּ לִי לְאָן בּוֹרְחִים
בֵּינְתַיִם בּוֹאוֹ נִתְבַּזְבֵּז לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
כִּי הָעוֹלָם חֲבֵרִים נִבְרָא בְּשֶׁבֶר
לֹא יַעֲזֹר בֵּית דִּין - זֶה סוֹד הַיְצִירָה
שִׁבְרֵי כֵּלִים מְעוֹפְפִים פֹּה לְכָל עֵבֶר
אָז מִי אֲנַחְנוּ שֶׁנֵּצֵא בְּלִי שְׂרִיטָה
ספרו של מרחב ישורון, "נפש הגלגל. תפילות לאחר גזר הדין", ראה אור לאחרונה בהוצאת מקום לשירה
חושך
עיוורון שלג / לורן מילק
לוֹכֶדֶת פַּרְפָּרִים נָמִים בֶּחָזִיָּה,
עִוְרוֹנוֹ הַמַּחְרִיף שֶׁל מְשׁוֹרֵר נוֹפֵל בַּשַּׁעַר
הַמְּשׁוֹרֵר מְעַשֵּׁן עִם אֱלֹהִים
הַמְּשׁוֹרֵר בּוֹכֶה וֵאלֹהִים מְנַגֵּן בַּקְּלִידִים
הַבַּיִת מְנֻתָּק מֵחַשְׁמַל
הַשֶּׁלֶג עוֹמֵד בַּשַּׁעַר. מַסְנִיף,
מַכְנִיס אוֹרְחִים
הַמְּשׁוֹרֵר מְנַקֶּה אֶת הַחַלּוֹנוֹת הָאֲדֻמִּים
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא בַּחֲצָאִית עוֹלָה בִּמְדוּרָה
וּמַרְאָה אֶת הַחוֹב שֶׁלִּי, פֶּרַח שֶׁלֶג דַּק
אֱלֹהִים עוֹמֵד, וְהַמְּשׁוֹרֵר תּוֹפֵר אֶת הַקֶּרַח, עִוֵּר.
לורן מילק היא משוררת ומוזיקאית, זוכת פרס אס"י לשירה. ספריה: "דם הבתולה" (גוונים), "פרפר פרלין", שהולחן לאלבום בהפקת קורין אלאל, ו"בורא מיני יללות" (טנג'יר)
בכורות
אחותי / שרי שביט
אָרַזְתָּ מִזְוָדָה וְנִכְנַסְתְּ לַבַּיִת שֶׁעָזַבְתְּ
בְּגִיל 17. יָפָה, דַּקִּיקָה
בְּשִׂמְלַת שְׂרוֹכִים הִיפִּית.
מִגְדַּל כּוֹסוֹת הִתְגַּבֵּהַּּ בַּכִּיּוֹר.
עֲרֵמוֹת כְּבִיסָה מְשֻׁתָּפוֹת. בְּגָדִים
זָרִים זֶה לָזֶה שֶׁנֶּאֶלְצוּ לְהַתְאִים.
הַמַּדְרֵגוֹת לַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית
נִרְאוּ אֵין סוֹפִיּוֹת.
מֵיתְרֵי גִּיטָרוֹת נִסְפְּגוּ בַּקִירוֹת.
אִמָּא מֵתָה
עַכְשָׁו, מִי אִמָּא שֶׁל מִי?
בִּצַעְנוּ מֶחֱווֹת גְּדוֹלוֹת בַּיָּדַיִם וְשַׁרְנוּ.
מֵרֹב שֶׁצָּחַקְנוּ, קוֹלוֹתֵינוּ הָפְכוּ דּוֹמִים.
* מתוך "כאב מרחקים", שראה אור לאחרונה בהוצאת מוסד ביאליק. שרי שביט היא משוררת, סופרת ועורכת ספרות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
