באפריל 2019 ליוויתי את אמי לקלפי וצילמתי אותה מכל זווית אפשרית. מאחורי הפרגוד, לפני הפרגוד, בתוך הפרגוד. הפחד עם הורים הוא שהם לא נצחיים, ואת אמא שלי - מה לעשות, אני לא מקורי - אני אוהב מאוד. וחשבתי לעצמי כמה פעמים היא עוד תלך להצביע. אבל בינתיים ישראל הפכה לסוג של איטליה, ואמא שלי לא מבינה איך זה שיש בקרים שבהם מתעוררים ולא הולכים להצביע.
אמא שלי עברה שנה לא קלה. כמו כולנו. מצבה הידרדר. הבדידות לא עשתה לה טוב. חלילה לא אהבנו אותה פחות והילדים רצו לבקר. אבל דווקא בגלל שהיא יקרה לנו, נמנענו מלהגיע. קורונה. אלא שבזמן שהקרובים בפריז ממשיכים להיות בסגר, אמא שלי דווקא די בסדר. היא חוסנה ורשאית לארח ולהתארח - אבל כפי שאמרנו - רק בימים שלא הולכים לקלפי.
הבוקר אלווה את אמא בפעם הרביעית בשנתיים. אומרים שבחירות הן חגיגה לדמוקרטיה. נשארנו עם הדמוקרטיה. חגיגה זה כשבסוף יודעים שתהיה לנו ממשלה יציבה ומחנה אחד מנצח למען כולנו. יום אחרי הבחירות מרכיבים קואליציה, וראש הממשלה הופך להיות ראש הממשלה של כווולם.
זה לכאורה פשוט, רק שהצלחנו לסבך את זה. ישראל 2021 מדורגת אולי במקום 12 במדד האושר, אבל היא מקום ראשון בחרמות. הפכנו מהעם הנבחר לעם המחרים. וזה מתחיל עם מחנות פוליטיים. קמפיין החרמות נמשך מערכת בחירות אחר מערכת בחירות. ללא ספק בחירה קלה, כי היא מאפשרת למחנה הרק־לא־ביבי לא להתאמץ ולחמוק מלהציג אלטרנטיבה אמיתית וקונקרטית.
אבל אם באמת חושבים לעומק, רואים שמעבר לעימות הרדוד כן־ביבי־לא־ביבי מסתתרת זהותה של ארצנו. מדינה יהודית מול מדינת כל אזרחיה. מדינה יהודית המעניקה ערובה לדורות הבאים, או מדינה ככל המדינות לעם כשאר העמים, שבעוד שלושה דורות תתקשה להצדיק את קיומה מול עולם שהוכיח כי לא פספס הזדמנות לנגח אותנו כעם. במילים אחרות - יש למערכה היום חשיבות מכרעת.
אלא שהבחירות האלה שונות משלוש המערכות הקודמות בעיקר בגלל הקורונה. ראש הממשלה ייבחן על ניהול המשבר - גם אם עשה הכל עם ממשלה פריטטית. ממשלה שתפקדה יותר כמו כנסת, עם קטטות פנימיות בין קואליציה לאופוזיציה. בינינו, הגל הראשון, זה עם ממשלת המעבר, היה קל בהרבה לניהול. כך או כך, בדיוק כמו רוזוולט, נתניהו התגלה כמנהיג אמיתי שהבין מה עומד בראש סדרי עדיפויות של אומה. גם אחרי המתקפה על פרל הארבור רוזוולט לא שינה את הבחירה האסטרטגית שלו: גרמניה תחילה. בדיעבד זה הוכח כגורם לניצחון. גם נתניהו בחר בחיסונים לפני הכל וזה היה ה־game changer במערכה שאנחנו חווים היום: עולם אחד נגד נגיף והווריאנטים שלו.
נכון, אימהות מקסימות רבות בין 6,000 קורבנות הקורונה, והן לא תלכנה היום לקלפי. הלב של כולנו יוצא אל בני משפחותיהם של קורבנות הקורונה, סבות וסבים, אימהות ואבות, אחיות ואחים. אבל אנחנו חושבים גם על אלה שניצלו הודות למבצע החיסונים, שהולך להיות שובר השוויון של בחירות 2021. שמענו רבים שאמרו בזלזול, נו, מה הבעיה להביא חיסונים? כל ראש ממשלה היה עושה את זה. ובכן - לא. עובדה שיש בין המועמדים לראשות הממשלה כאלה שחשבו שמלכתחילה אין סיכוי לפתח חיסונים כל כך מהר או להשיג מהם מספיק.
אם אמא שלי יכולה, גם אתם יכולים
תשאלו את מרקל בגרמניה או את מקרון בצרפת. דברו עם איטלקים ופולנים. רק תעשו את זה בזום, כי רבים מאוד מהם מצויים עדיין בסגר. גם ארבעה הסכמי שלום, עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן - ועוד במהלך שנת קורונה, הם לא משהו שנחת משמיים. לא ההסכמים, לא הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלהם, לא האופק המדיני שהם פותחים ולא היתרון העצום שהם מעניקים לישראל במאבק מול איראן.
לא, גם זה לא משהו שכל ראש ממשלה היה מביא, בפרט לא כאלה שלא האמינו שתיתכן נורמליזציה ללא נסיגה, ובפרט כאלה שנאמו בזעם על כך שנתניהו כבר לא מבין איך מתנהלת הדיפלומטיה. ובכן, הממשל האמריקני ומדינות האזור המתונות חשבו אחרת, והאמינו בחזון.
אמא שלי הולכת להצביע היום בפעם הרביעית. הזיכרון כבר לא משהו. לפעמים היא אפילו שוכחת את שמה של המטפלת האהובה שלה, שלא לדבר על בלבול בין נכד לנכדה. אבל עבור מי להצביע היא דווקא זוכרת. אני רק לא בטוח כמה זה מתוך אמונה, וכמה זה מתוך הרגל. משהו באמצע.
ולסיום רק בקשה אחת: אם אמא שלי יכולה, גם אתם יכולים. לכו להצביע, אל תוותרו על היכולת שלכם להשפיע. כל הסימנים מראים שזה הולך להיות גבולי. שכל קול יכול להכריע אם זה לכאן או לכאן. והלוואי שהמערכה הרביעית תביא להכרעה ברורה, שנוכל סוף־סוף לאהוב יותר ולהחרים פחות - או בעצם, להצביע פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו