גם כשהכל נראה אבוד: אפשר להפוך את הצבא לחוויה אדירה

בשנים האחרונות אנו שומעים לצערנו על יותר ויותר צעירים שמרגישים שהם נפלו בין הכיסאות בכל הנוגע לשירותם הצבאי. בין אם אלו נתוני הקב"א והדפ"ר הנמוכים שקיבלו בצו הראשון, תוצאות שלא ריצו אותם ביום המא"ה, או אפילו כאלה שהצליחו להוציא ציונים גבוהים אך לא הגיעו למיונים הנכונים.

גדלתי בבית צבאי. הורי שירתו שניהם כקצינים וסבי, חיים בנימיני, היה מפקד בית הספר לקצינים ב-1973, מח"ט גולני וקצין מודיעין ראשי. לכן היה לי ברור שאבצע שירות משמעותי מאין כמוהו בצה"ל.

מסע הגיוס שלי החל אי שם בגדנ"ע שלי בכיתה י"א. הגדנ"ע למי שלא מכיר היא בעצם חוויה שמדמה ככל האפשר טירונות – משובצים בצוותים, עולים על מדים, מקבלים מפקדת לשבוע וביחד איתה עוברים שיעורים ערכיים בתחומי הצבא, שדאות ואפילו ירי בנשק. את הגדנ"ע עוברים נערים מכל הסוגים: נוער נורמטיבי, נוער בסיכון, יהודי התפוצות מכל העולם ואפילו נערים עם צרכים מיוחדים.

אלא שעד היום, לאחר יותר משש שנים, אני זוכרת את הגדנ"ע כאחת החוויות הקשות שעברתי בחיי. לתחושתי המפקדת לא התייחסה אלי מספיק והרגשתי בדידות קשה, ורק העובדה שעברתי צוות באמצע השבוע וקיבלתי מפקדת מדהימה, החוויה השתפרה במעט. הנערה שיצאה לגדנ"ע נרגשת חזרה מבועתת, ועם טראומה של ממש. תחושה זו המשיכה בצו הראשון, אז הסתובבתי מבועתת בלשכת הגיוס ולחוצה בטירוף במבחנים הפסיכוטכניים. והתוצאה הייתה בהתאם – ציוני הקב"א והדפ"ר יצאו נמוכים.

כתלמידה מצטיינת, כתבת ועורכת צעירה לשעבר באתר "פרוגי" ידעתי שטיפשה אני לא, ובעודי מפנימה ומעכלת את הנתונים הנמוכים שקיבלתי, שגדעו את החלום שהיה לי אז ללכת לגל"י צה"ל, קיבלתי החלטה: על השירות המשמעותי אני לא מוותרת.

לאחר מלחמה בת שלושה חודשים קיבלתי את המיון הנכסף לגלי צה"ל אך לא התקבלתי. וכצעירה שביקשה לפתח קריירה כעיתונאית הדבר שבר את ליבי. אך לא אמרתי נואש וניסיתי לחשוב לאן אוכל להגיע, בעוד הצבא מונע ממני אפשרות להגיע לתפקידים מאתגרים וגורם לי להרגיש שאני שקופה. שנאתי את הצבא עוד לפני שהכרתי אותו והייתי מתוסכלת ומיואשת כמו שלא הייתי בחיי, עד שבא האור הגדול. 

בהחלטה ספונטנית מאוד חתמתי על דחיית שירות לטובת שנת שירות, מכיוון שהשתכנעתי שזה הדבר שיציל את שירותי הצבאי וידחה את רוע הגזרה. בשנה זו, שבה זכיתי להדריך תיאטרון ותקשורת, ופגשתי בני נוער מקסימים שאיתם אני שומרת על קשר עד היום, גם התאפשר לי לחזור על המיונים מהשנה הקודמת. הייתה בפניי אפשרות לבצע בשנית את המיון לגלי צה"ל, שנלחמתי עליו קודם לכן, אך לאחר חוויה כל כך מלאת משמעות בשנת השירות החלטתי לשרת בתחום החינוך. החלטתי לסגור מעגל ולבצע תיקון לחוויה הקשה שעברתי כנערה צעירה.

באוגוסט האחרון השתחררתי אחרי שירות מלא כמפקדת גדנ"ע – 24 מחזורים ו-272 בני נוער שעברו תחתיי סגרו עבורי את המעגל ותיקנו את מה שאני עברתי. העברתי לאחרים את חוויית הגדנ"ע בצורה הטובה ביותר שיש – מקבלת, חמה ככל שניתן, ובחוויות משמעותיות שגרמו להם לא לפחד מהשירות הצבאי. הגעתי לתפקיד בידיעה שאשאר מפקדת לאורך כל שירותי כדי לסייע ככל שאפשר לצעירים וצעירות, נערים ונערות. 

חוויתי שבועות מדהימים עם ילדים שהוגדרו על ידי המורים שלהם כ"רעים" ובגדנ"ע הם פרחו וסיימו בהצטיינות. ליוויתי חניכים עם מחלות רקע שלא היו מוכנים לשמוע על גיוס ובסוף השבוע ביקשו שאסייע להם לעבור את הליך המתנדבים בצבא. לא פעם חזרתי הביתה לאחר שבוע פיקוד עם דמעות בעיניים, יודעת שאני חוללתי שינוי. בזכותי הם כבר לא מפחדים מהמערכת המאתגרת אלא רוצים ומצפים להתגייס אליה.

אם הייתי צריכה לחזור אחורה ולהגיד לילדה המיואשת והשבורה מלפני כמה שנים שחשבה שכל חלומותיה רוסקו, הייתי אומרת לה להירגע ולפתוח את הראש, כי אם רק לא תיוותר, ותילחם בשיניים על הטוב שמגיע לה – לא רק שלא תיפול בין הכיסאות, אלא תעלה מעלה מעלה, ותזכה ל-Happy ending הכי שמח שיכל להיות לה. 

אתם מרגישים שנפלתם בין הכיסאות? שאף אחד לא מקשיב לכם? אולי זה המצב, אבל הכל יכול להשתנות. אל תפחדו לקחת יוזמה, לשנות בעצמכם את התמונה ולמצוא את הסיפור האישי שלכם. כי גם בתוך קושי גדול יש הזדמנות. כן, גם בצה"ל, כן, גם במערכת שלעיתים מרגישה קשה מדי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו