קצת אחרי שרונה־לי שמעון, אולי הפנים והגוף הכי מזוהים עם "נולד לרקוד", הודחה מהתוכנית, היא התייצבה בצעדי ריקוד לראיון פרידה חגיגי מהקהל שסימס לה עד הלום. היא אמנם סיימה את התוכנית חמישה מקומות לפני אור כחלון, שזכה בבכורה, אבל הרגש שפיזרה בכל שפגאט ופלייה וכמויות הכריזמה שאפפו אותה הפכו אותה לאניגמטית ומסקרנת במיוחד. מהדמויות שהקהל אוהב להדיח רגע לפני קו הסיום בסעיף "איכות יתר", אבל שהברנז'ה אוהבת לחבק חזק ולנסות לפצח.
"הייתי נרגשת מאוד, גדושה ברגשות ובתחושות מהתוכנית, וזה נגמר כחוויה כואבת והרסנית", פורצת רונה־לי בבכי חרישי, תוך כדי שהיא משחזרת את הרגע ההוא, שנצרב בה לפני שמונה שנים. "יש בי משהו מאוד תמים ונאיבי, שאולי מהצד לא נראה ככה. הייתי כל כך נאיבית, שפשוט נתתי למראיין, שהגיע מגובה בעוד עיתונאי, לנצל את התמימות שלי. מהר מאוד הראיון הלך למקומות ולפסים לא רלוונטיים, ומחוסר הניסיון לא ידעתי איך להתמודד עם זה. יושבת מולם בלרינה שרקדה עשרים שנים, וכל מה שעניין אותם היה שאלות כמו אם רקדניות גמישות גם במיטה, וכל מיני שאלות סקסיסטיות ששירתו להם כנראה מטרה מסוימת.
"איכשהו, בתהליך שלקח הרבה מאוד זמן, עם הרבה הפסקות סיגריה שכביכול לא היו חלק מהראיון ובסוף נכנסו לכתבה, הם גרמו לי לדבר, ואז פשוט הוציאו את הדברים מהקשרם, חיברו בין משפטים, וכשפתחתי את העיתון חשכו עיניי. התוצאה היתה שוביניסטית, סקסיסטית, כשאני לא יותר מבובה ביד היוצר. הרגשתי כאילו אנסו אותי. אבל ממש. הרגשתי משומשת, מנוצלת, ובעיקר כל כך טיפשה שמישהו הצליח לעבוד עלי ככה.
"אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה 'פאק, ההורים שלי יקראו את זה!' זה היה מעשה אלים שאסור היה להם לעשות, וזה השפיע עלי קשה מאוד. זה היה יכול לחסל לי את הקריירה ואת הנפש, וזה באמת צילק אותי. מאז הפכתי לחרדתית לכל מילה שיוצאת לי מהפה, בייחוד בראיונות. כל ישיבה מול עיתונאי דורשת ממני מאמץ נפשי עצום. אני מקווה שאתה מבין עכשיו למה קצת התחמקתי ממך, ולמה אני לא מוכנה לדבר על דברים, לכאורה פשוטים, כמו אם אני עכשיו בזוגיות או לא. מאז המקרה ההוא הצבתי לעצמי גיזרת גבולות מאוד ברורה, שאני לא זזה ממנה".
התעמתת עם המראיין ההוא?
"לפני שנתיים הוא הגיע לראות הצגה בסטודיו של יורם לוינשטיין בזמן שלמדתי שם. לא זכרתי אותו. כנראה הדחקתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו ושאל אותי בשיא הנחמדות מה שלומי ואיך אני מרגישה, ואז נזכרתי. החיוך נמחק לי מהפנים בתוך שניות. הייתי כולי משותקת, לא יכולתי לדבר. גימגמתי משהו על העוול שהוא עשה לי בכתבה, והוא ניסה להסביר לי שזה בעצם עשה לי טוב מקצועית. הרגשתי כלפיו בוז. לפני שאתה מראיין ולפני שאני מרואיינת, אני קודם כל אישה ובן אדם. ויש לי משפחה.
"ניצול של כוח תמיד עורר בי בוז וגועל. עוד בתיכון אני זוכרת שבזתי למורים שהירשו לעצמם להשתמש בכוח שיש להם מתוקף התפקיד. כשלמדתי במגמת מחול בתיכון בליך, אחד המורים, שנחשב לקשוח ושכולם פחדו ממנו, ירד על חברה שלי ליד כולם. הוא אמר לה שהיא נראית זולה ועוד כמה ביטויים חריפים עם מילים של רחוב שלא צריך להגיד, בטח לא לנערה מתבגרת. המילים שלו היו כל כך קשות ומעליבות, שהיא לא יצאה מהבית במשך ימים. לא יכולתי לשאת את מה שהוא עשה לה. יום אחד התפרצתי לאולם הכדורסל וצרחתי עליו מול כיתה שלמה: 'מי אתה בכלל? איך אתה מעז לדבר ככה לבחורה? אתה איש עלוב, אסור לך ללמד!' כולם מסביב השתתקו. זה היה רגע מצמרר. אני לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע, משהו פשוט השתלט עלי. אחר כך רצו שאתנצל בפניו, אבל סירבתי. אם יש משהו שמצליח להוציא אותי משלוותי זה חוסר צדק וניצול של אנשים. זה פשוט מטריף אותי".
"חייתי בתמימות דבילית"
את הפן התמים ובו בזמן אגרסיבי של רונה־לי שמעון (30) תוכלו לפגוש בימים אלה בדמותה של לילי, תיכוניסטית בריטית בהצגה "פאנק רוק" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של משה קפטן. ההצגה מביאה את סיפורה של קבוצת תיכוניסטים צעירים, שחיים בתוך סיר הלחץ שנקרא גיל הנעורים ומגיעים במהירות לאלימות קבוצתית. מראָה למציאות של דור הפייסבוק, שלא חומל על קשישים חסרי ישע, על מורים או על נשים. "מה שחזק במחזה הזה הוא העוצמה שבה מידרדרים הצעירים של היום", אומרת רונה־לי, "יש בזה משהו מאוד מפתיע וחמקמק, ואני חושבת שזה מלמד אותנו כמה אנחנו צריכים להיות קשובים לצרכים של הדור הזה".
את הפן המזמר והמרקד שלה, שאריות מימי "נולד לרקוד", תוכלו לפגוש ב"קברט", שם היא מחליפה את השחקנית אולה שור, שנמצאת בהריון מתקדם, וגם ב"סטמפניו", המבוסס על סיפור קצר של שלום עליכם.
הקולגות מפרגנים על האישיות הנוחה לעבודה, והבמאים שעבדו איתה לא חוסכים במחמאות. "יש שחקנים שנולדים עם כישרון, ויש שחקנים שנולדים עם כישרון פלוס וכריזמה שלא ניתנת להסבר", אומר משה קפטן, שזיהה את הפוטנציאל הגלום ברונה־לי כבר בתקופת לימודי המשחק ושלף אותה לפני כשנה וחצי לטובת תפקיד הזונה הפתיינית בקומדיה השייקספירית "קומדיה של טעויות". "היא לגמרי שייכת לשחקנים שטובעים בכריזמה, ונוסף על זה מתברכת גם בנתונים פיזיים שגורמים לאנשים לקלוט אותה ממרחק. התרשמתי מהמסירות שלה ומזה שהיא עובדת על עצמה ועל המשחק שלה. היה ברור לי שאני רוצה לעבוד איתה. מעבר לכל הדברים הנראים לעין, יש בה איזה מסתורין, כאילו יש לה סוד. כבמאי זה משהו שגרם לי לרצות לקרב אותה אלי כדי לחשוף את הסוד. זו גם הסיבה שליהקתי אותה ל'פאנק רוק', שם לדמות שלה יש סוד".
גם עמרי ניצן, המנהל האמנותי של "הקאמרי", במאי "קברט" ובמאי ההפקה הקרובה של "מקבת", שבה תגלם רונה־לי תפקיד כפול של ליידי מקדף ושל אחת המכשפות, לא חוסך בשבחים על הרכש הטרי של התיאטרון, שהספיקה לעשות שישה תפקידים שונים בשנה וחצי. "המולטי־כישרון של רונה־לי צף למעלה כמו שמן שצף על פני המים. היא גם רקדנית מעולה, גם זמרת טובה וגם שחקנית משובחת. אם יש משהו שאני מאוהב בו, זה כישרונות של שחקנים ושחקניות. לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהיא בולטת משכמה ומעלה, גם בגלל גובהה, וכמובן בגלל הכישרון".
אי אפשר שלא להתרשם מהדרך שעשתה רונה־לי מאז עלתה על במת התיאטרון לפני שנה וחצי, כשחקנית המחליפה של יעל בר זוהר ב"לילה לא שקט" ("עידו מוסרי, שעבד איתי ב'השיר שלנו', המליץ עלי, עשיתי אודישן והתחלתי להופיע במקביל ללימודים בבית הספר"). היא הספיקה, כאמור, לשחק בקומדיה השייקספירית "קומדיה של טעויות", לטוס עם "אשכבה" של חנוך לוין לסין, ועכשיו מככבת בשלוש הצגות בו בזמן. בשנה שעברה היא גם הספיקה להגיח לתפקיד משני בסרט "השוטר", עטור השבחים והפרסים.
"כשהחלטתי לעזוב את עולם המחול וללכת ללמוד משחק, הרבה שאלו אותי איך ולמה אני עושה את זה. איך אני זורקת לפח את כל מה שלמדתי. זאת אחת השאלות היותר פופולריות שחזרו על עצמן אז וגם היום. האמת היא שבהתחלה לא לגמרי יכולתי לתת תשובות לכולם, ובשלב מסוים החלטתי שבמקום 'לדבר על' עדיף 'לעשות את'. נרשמתי למכינה של יורם לוינשטיין, ומשם המשכתי ללימודים המלאים ופשוט התנתקתי מכולם, בעיקר מכל החברים הרקדנים שלי, שבאמת לא הצליחו להבין מה עובר עלי.
"רק כשהם הגיעו בשנה השלישית לראות אותי במחזמר 'שיקגו' או בהצגות אחרות במסגרת בית הספר, הם הבינו. המנטרה שגדלתי עליה בבית היתה 'לכי אחרי הלב שלך', וזה מה שהחלטתי לעשות. בדיעבד נזכרתי שלמשחק נחשפתי כבר בתיכון, כשעשיתי מונולוג במהלך קטע ריקוד. שם כנראה נזרע הזרע. אחרי 'נולד לרקוד' הצטרפתי לעונה השלישית של 'השיר שלנו', ושם התחילה ההתאהבות המוחלטת שלי בדבר הזה שנקרא משחק. מלי לוי, ששיחקה איתי ולמדה אצל יורם, הציעה לי לבוא למכינה שלו, ושם הכרתי את שרה פון שוורצה, שהזמינה אותי לראות את ההצגה 'האב'. באותו רגע הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. החלטתי שאני עוזבת הכל ונכנסת ללימודים מלאים".
מהצד זה נשמע כמו מהלך מטורף. הרי עבדת קשה כל השנים כדי לפרוץ כרקדנית, וברגע שזכית בחשיפה המיוחלת, הפנית לה עורף.
"רק דבר אחד אנשים לא מבינים: שהחשיפה הזאת עשתה לי בעיקר רע והכניסה אותי לחרדה. להתפרסם בעוצמה גבוהה זה כמו לחיות תמידית בתוך בית 'האח הגדול', כשבמקום מצלמות טלוויזיה יש מצלמות של טלפונים. תמיד, לכל מקום שאתה הולך, אנשים שולפים טלפונים ומצלמים אותך ומסתכלים עליך. בהתחלה זה הרגיש נהדר. הרגשתי כמו ילדה דחויה שפתאום הפכה להיות נורא מקובלת, וזה היה מאוד מחמיא ונעים. כולם מכירים אותך ומחמיאים לך ואוהבים אותך.
"אבל אז היה איזה רגע שתפסתי את עצמי ואמרתי, 'רגע, זה לא מתאים לי. זה מפריע לי'. התחלתי לאבד מהאותנטיות שלי כי כבר לא הייתי אני. לא הייתי טבעית. הייתי צריכה לחייך ולומר שלום ולענות לאנשים ולחשוב על כל מילה שאני אומרת. גיליתי שאני אדם הרבה יותר דיסקרטי וסולידי ממה שחשבתי שאני, וגם שאני תמימה לא קטנה. היה בי משהו מאוד נאיבי כשהגעתי לתוכנית מתוך שליחות, לקדם את המחול, וכל מה שקרה סביבי תפס תאוצה לכיוונים אחרים, עד שזה פשוט שבר לי את הלב".
אבל לא הכל היה רע. היו פרנסה, קמפיינים, מסיבות ותהילה, שאפשר לתרגם ללא מעט כסף.
"כן, היו הפתעות, הצעות, אירועי השקה והרבה נצנצים. אבל זה היה כל כך רחוק מכל מה שרציתי. אנשים היו עוצרים אותי בפיצוצייה להצטלם איתי, ואני הייתי אומרת להם, 'אז תבוא לראות אותי רוקדת בסוזן דלל?' תבין באיזו נאיביות דבילית חייתי. חשבתי שזה באמת מעניין אותם לראות אותי רוקדת שעה ורבע במופע עם עידו תדמור. כל מה שעניין את רובם היה בעצם לגעת ב'זאת מהטלוויזיה'.
"זה הכניס אותי לחרדה ולהמון מבוכה. התחלתי לפחד מהדבר הזה, מהאצבע הזאת שמצביעה עלי ברחוב. זה פשוט לא עשה לי טוב. כל האצבעות, הלחשושים וההדים התמידיים גורמים לך להרגיש מטומטם. אני בטוחה שאם תשאל בוגר של 'האח הגדול' אם הוא מוכן שתצלם אותו כל הזמן מרגע שהוא מסיים את התוכנית, הוא לא יאהב את הרעיון הזה".
ליהיא גרינר תחלוק עלייך.
"אולי יש אנשים שחיים עם זה בשלום. אני לא הצלחתי. ניסיתי לזרום, לא הצליח. הייתי חייבת משהו שקט ודיסקרטי. הייתי חייבת לאתגר את המוח. אז החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי ולשנות דברים. החלטתי שאני מפסיקה להזין את המכונה הזאת שנקראת פרסום, מפסיקה ללכת לאירועים שלא עושים לי נחמד, מפסיקה להתראיין, מפסיקה להגיד שלום ולחייך כשלא בא לי. הלכתי הצידה כדי לקחת אוויר לנשימה. יכולתי לקחת מורה פרטי למשחק ולהמשיך לתחזק את מנגנון הפרסום, אבל החלטתי ללכת עד הסוף, כמו שאני יודעת. להתנתק טוטאלית מהעבר שלי. הייתי חייבת לקחת שליטה מחודשת על החיים שלי".
ההחלטה שלך ללכת בניגוד למה שהציבור המסמס דורש מזכירה קצת את נינט, שהולכת בדרך שלה. דיברתן על זה בצילומים של "השיר שלנו"?
"אף פעם לא דיברנו על זה, מלבד שיחות פרגון הדדיות. אבל היה משהו במבטים שלנו שהצטלבו מדי פעם על הסט, ששידרו אחת לשנייה 'אני רואה אותך, אני שומעת אותך ואני יודעת מה עובר עלייך'. אני מאוד מפרגנת לנינט על המסע המקצועי ועל החיפוש העצמי שהיא עושה לעיני כולם. זה לא דבר קל. תחשוב על זה שגם ככה העשור שבין גיל 20 ל־30 הוא לא קל, כי הנפש עדיין כל כך רכה ויש כל כך הרבה שאלות קיומיות של מי אני ולאן אני הולכת, שרצות בראש. רוב האנשים עוברים את חיבוטי הנפש והכאפות של הגיל הזה עם עצמם בבית, או מקסימום עם המשפחה ועם חברים. כשאתה מתפרסם בזכות דבר מסוים ומבקש לסטות ממנו הצידה, אתה עובר את תהליך ההתבגרות שלך מול כולם, ולא כולם אוהבים את זה. בטח לא אם הם המליכו אותך ובחרו בך, ואתה אמור להצדיק את הודעת הטקסט שהם השקיעו בך. מכאן גם היה הקושי של אנשים מסוימים להבין את ההחלטה שלי לחתוך הכל.
"אני חושבת, בלי חלילה לפגוע, שזו נהייתה קצת מחלה של הדור הצעיר של היום, שחולם להיות מפורסם. פרסום הוא דבר נלווה לעשייה, אבל הוא לא יכול להיות מטרת העל בחיים. נינט, בעיניי, היא קורבן של הדור שלנו. היא היתה הראשונה לעשות את זה, ומאז כל העיניים נשואות לדבר הזה, שלמדנו להכיר מהטלוויזיה בלי אפשרות להכיל את השינויים הלגיטימיים שהיא עוברת. אני מאוד מעריכה את הלידה המחודשת שהיא חווה, ואני חושבת שהיא מאוד אמיצה".
"מצאתי את האמת שלי"
החיים הנוכחיים של רונה־לי מלאי תשוקה לתיאטרון ולמשחק, והיא מדברת על כך בעיניים נוצצות מהתרגשות וביראת כבוד של ממש ("לקרוא את צ'כוב ושייקספיר זה מבחינתי לקרוא את כתבי הקודש"). סדר היום שלה מורכב מפילאטיס ומחדר כושר, אחר כך חזרות והצגה או שתיים ביום - לא תמיד אותה הצגה, כך שהיא פושטת שוב ושוב בגדים ודמויות, "ומנסה גם לשמור על עצמי בתוך הטירוף הזה.
"אחד הדברים המשמעותיים שגיליתי על עצמי במהלך לימודי המשחק היה שאני טיפוס סוליסטי. לא סתם הרגשתי בנוח בעולם הריקוד, שבו אתה מבלה שעות עם עצמך מול המראה. בסטודיו למשחק פתאום הייתי צריכה להיות קשובה לאחרים. בלי הפרטנרים על הבמה אין לך זכות קיום. זה היה שיעור לחיים".
בתחילת החודש היא נכנסה לנעליים של סאלי בולס המיתולוגית במחזמר "קברט". "הכל התחיל משמועה שהסתובבה בתיאטרון, שיכול להיות שאולה שור נוסעת לסין לפרויקט תיאטרון משותף לקאמרי ולתיאטרון סיני, ואולי יצטרכו עבורה מחליפה. באותו רגע, בלי לבדוק בכלל אם זה נכון, ירדתי לארכיון של התיאטרון ורכשתי עותק של המחזה ואת הדי.וי.די של ההצגה. במשך שבועיים, בין החזרות וההצגות שאני משתתפת בהן, למדתי את התפקיד בעל פה ואמרתי למי שצריך בתיאטרון שאם יש אמת בשמועה, אני מוכנה לתפקיד. הסתכלו עלי במין מבט מוזר של 'מה היא עושה?' ואמרו לי שזה לא רלוונטי. אחרי שבועיים עמרי ניצן, שביים את ההצגה, הגיע לראות הצגה שאני משתתפת בה, קרא לי לאודישן - ונכנסתי רשמית להיות המחליפה של אולה. אני פשוט מאוהבת בתפקיד הזה. הוא מאפשר לי לשחק, לשיר ולרקוד עם צוות שחקנים אדיר ועם להקת רקדנים מופלאה. זה אושר גדול".
אני לא מכיר הרבה שחקניות שהיו לומדות הצגה שלמה בעל פה על בסיס שמועה שאולי, במקרה, יצטרכו מחליפה לשחקנית הראשית.
"אני לא יודעת..." היא צוחקת במבוכה, "שמעתי את המידע הזה וחשבתי שכדאי לי להיות ערוכה".
תמיד היית טיפוס אמביציוזי וטוטאלי?
"מגיל צעיר אמרו לי ש'אין לדעת מתי ההזדמנות תתפוס אותך', והחלטתי שתמיד אהיה ערוכה להזדמנויות. בגלל זה בכל שלושים שנות חיי הייתי שיכורה אולי פעמיים. אני לא רוצה להיות במצב שההזדמנות תדפוק לי בדלת ואני לא אהיה מוכנה. אולי אני קצת קיצונית בצורה שבה אני חווה דברים, אולי אני קצת קונטרול פריק, אבל מצאתי את האמת שלי וכיף לי איתה. התחלתי קריירה תובענית בפעם השנייה, וכנראה הגעתי למקום שהייתי צריכה להיות בו מלכתחילה. וואו, אני לא מאמינה שאמרתי את כל מה שאמרתי. זה תיקון לחוויות עיתונאיות אחרות שהיו לי".
אז אפשר לשאול כמה שאלות אישיות?
"למה להרוס?"
יש דברים שמסקרנים אצל כל מרואיין.
"מה אתה רוצה לשמוע ממני? הממ... תכתוב שבתקופת הלימודים חזרתי לגור אצל אמא שלי ברמת גן כדי לקבל תמיכה כלכלית ונפשית, שבתקופת הלימודים התפרנסתי כברמנית ב'טורקיז' וב'רדיו', ושאחר כך חזרתי לגור שוב בתל אביב כי רציתי את העצמאות שלי, וגם רציתי להיות קרובה לתיאטרון שהוא הבית השני שלי היום. מספיק לך?"
עכשיו נשאר רק לדבר על זוגיות.
היא צוחקת, מסמיקה ושותקת. "תכתוב שאני מאמינה באהבה".
וגם בשלום עולמי?
"הכי בשלום עולמי".
יצאת מלכת יופי.
"אז לעבור לבגד ים?"
למה לא?
"למי יש זמן לים? יש לי חזרות בעוד רבע שעה ואחר כך שתי הצגות רצופות של 'קברט'. הכי פועלת שחורה של התיאטרון".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו