כך התפכחתי: גלית דיסטל אטבריאן עוקפת מימין

לפני 15 שנה סיפרה לי חברתי, הסופרת גיל הראבן, על אירוע מוזר שקרה לה בחנות בגדים: המוכרת ביקשה ממנה לקרוא כתב יד של הבת שלה, גלית, גם היא מוכרת בגדים. היא כותבת נפלא, אמרה גיל. לא היה אכפת לי, אלמלא היחסים בין גיל לגלית התהדקו, ואני התחלתי לחוש שאני מפסידה משהו. גלית פה וגלית שם וגלית וגלית וגלית וגלית. לא היה מנוס: חשתי צורך עז להיות חברה של גלית.

בחלוף החודשים, נערכה מסיבה לכבוד נסיעתה של גיל לחו"ל, ואני קפצתי על ההזדמנות. ביררתי מי זאת הגלית הזאת, שאני שומעת עליה כל הזמן, ניגשתי אליה והצגתי את עצמי: "גיל ואני דיברנו בינינו, והחלטנו שלרגל הנסיעה שלה, היא מעבירה אותך אלי. מעכשיו אנחנו חברות. הנה הטלפון שלי". מאז נהיינו חברות. 

כשהכרתי את גלית, היא גמרה לכתוב את הרומן הראשון שלה "ואם היו אומרים לך". הספר הצליח מאוד, זכה בפרס של מפעל הפיס, ואני הייתי באה לבקר אותה בחנות הבגדים שלה, "אחותי", באזור התעשייה מודיעין־שילת, ובביתה ביישוב כפר האורנים, מצפון־מזרח למודיעין. הכרתי את ילדיה, ענבר (23) וערן (20).

גלית התחילה לכתוב בפייסבוק על פוליטיקה, על אהבתה לאקונומיקה, על הכלבה שלה חמדה, על נשים שאין להן מטבוליזם, על בן הזוג השמאלני מאוד שלה, על ביבי, על השמאל, ועל תוכניות טלוויזיה שמעצבנות אותה (יש הרבה) וכאלו שהיא אוהבת (בעיקר תוכניות ריאליטי, אבל גם "האנטומיה של גריי"). מדי פעם היתה מפרסמת את חנות הבגדים שלה, כי בכל זאת, בחורה צריכה להתפרנס.

כשיצא ספרה השני, "טווס בחדר מדרגות", שזכה ב־40 אלף שקל במסגרת פרס ספיר, היא כבר היתה תופעת פייסבוק. כיום, כשהיא בת 50, יש לה 67 אלף עוקבים, היא עבדה במחלקת הדיגיטל של כאן, הגישה תוכנית רדיו יומית בת שעתיים בגלי ישראל, כתבה טורים ל"ישראל היום", עשתה סדנאות כתיבה, וחיכתה שהסגר יוסר ותוכל לעשות עוד מכירת בגדים.

הכל הלך למישרין, עד שמישהו שלח לי בווטסאפ צילום מסך של עמית סגל: "נתניהו משריין ברשימת הליכוד את הסופרת והשדרנית גלית דיסטל אטבריאן". התקשרתי לצעוק עליה למה היא לא מספרת לי דברים כאלה, אבל היא כבר היתה בדרכה לירושלים, נרגשת עד שורשי שערותיה. אחר כך ישבנו במטבח שלי ודיברנו.

* * *

תגידי, איך זה שעמית סגל ידע לפניי שאת משוריינת לליכוד? אין לך מושג כמה הופתעתי. הרי יום לפני כן ידעתי ששני הדברים שחשבת עליהם מבחינת התכנון העתידי שלך הם מתי תוכלי לעשות עוד סדנת כתיבה, ועוד מכירת בגדים.

"ביבי הודיע לי ששריין אותי. לא ידעתי אפילו לאיזה מקום. השם שלי אמנם עלה בבורסת ההימורים, אבל אף אחד לא הימר עלי. היו שמות שרצו חזק מאוד, הרבה מאוד זמן. את השם שלי אף אחד לא לקח ברצינות, בטח לא אני".

אבל קיווית? ייחלת? 

"ברמה של איזה קטע זה יכול להיות. ביום שהודיעו לי שאני משוריינת הייתי בדרך לנסוע לצור הדסה, לצלם סרטון לתאגיד. הכל היה מוכן, המצולם היה מוכן, לאף אחד לא היתה בכלל מחשבה בראש, בטח לא לי.

"פתאום התקשר אלי ראש הלשכה. לא ידעתי באיזה מקום אני משוריינת, לא ידעתי כלום. כולם ידעו לפניי. בדרך לירושלים הבת שלי מתקשרת אלי ואומרת: אמא, את מקום עשירי, קראתי באינטרנט. ובכל זאת לא האמנתי. באמת לא האמנתי. אבל כשגדוּלה קוראת לך לדגל, את מתייצבת".

ודי מהר כבר היו מי שכתבו שהחנפנות שלך השתלמה.

"כשישבתי לפני עשר שנים עם פיג'מה והתחלתי לכתוב בפייסבוק על נתניהו, חשבתי שאהיה במקום העשירי בליכוד? בעודי מתחנפת עשר שנים לנתניהו, מכרתי בגדי מעצבים ורצתי לעשות מכפלות וסחבתי סחורה מדרום תל אביב והקמתי סטנדים ועבדתי כמו עשרה פועלי בניין ועשיתי מכירות אצלי בבית ובאמצע המכירה רצתי ללמד בסדנת כתיבה, ואז חזרתי הביתה, ואז עבדתי בתאגיד, ואז כתבתי טורים ל'ישראל היום', ואז כתבתי ביקורת ספרים ל'הארץ', ואז רצתי לתוכנית הרדיו שלי, כדי לסגור את החודש. 

"וכתבתי שני ספרים, ובעיקר גידלתי שני ילדים, ובתור גרושה הייתי צריכה להרוויח עוד כסף, ולכתוב ספרים בלילות, ולהתחנף לביבי בימים, וההתחנפות הזאת רק עולה לך, עולה ועולה ועולה. את יודעת, זה פגע בי לגמרי. לפני כן מאוד אהבו אותי בחוגי השמאל, הייתי הסופרת הצעירה והמבטיחה, ביקורות מצוינות, עיתון 'הארץ' מהלל. איזו סיבה בעולם היתה לי לצאת ולהגיד שאני מטורפת על נתניהו?"

את הרי באמת אוהבת אותו, וזה מוזר, כי אהבה, לפחות בעולם שלי, היא לא רגש שקשור לפוליטיקה בכלל או לפוליטיקאים בפרט.

"את חושבת? את חושבת שאם יש מנהיג שהוא דגול, שהוא כולו גדוּלה, צריך להיות ציניקן כדי לשאול למה אוהבים אותו? בעיניי הרבה יותר מוזר אנשים שאומרים על הסכמי אברהם 'ביג דיל, אף פעם לא היתה לנו מלחמה עם דובאי'".

אני מבינה למה את מתכוונת, אבל אני גם יודעת שלא מקובל לדבר ככה.

"תראי, אני יכולה להגיד לך שכשאבא שלי, יהודי יקר בן 78, הוא בין ראשוני המתחסנים בעולם, ואני יודעת שזה בזכות האיש הזה, המנהיג הזה - איך אפשר לא לאהוב? 

"אני אוהבת את ההתמודדות שלו עם הקורונה. על פי אתר 'בלומברג', הקורונה תישאר בעולם עוד שבע שנים לפחות, אבל בישראל היא צפויה להיעלם בתוך כמה חודשים, בגלל מפעל החיסונים שנתניהו הביא. אנחנו עדיין לא יודעים כמה אנשים נתניהו הציל מקורונה, אבל הוא כנראה גדול עשרות מונים ממספר הקורבנות הישראלים ששילמו בחייהם. תחשבי כמה חיים נחסכו, כמה עסקים ניצלו, וכמה ילדים והורים הרוויחו מהעובדה שנתניהו קיצר תחלואה של שבע שנים לכמה חודשים. זאת לא סיבה? זה רגשי מדי?"

ניו זילנד נפטרה מהקורונה בלי חיסונים.

"ניו זילנד לא נפטרה מהקורונה, כי ניו זילנד לא מחוסנת. היא קיבלה מנוחה רגעית מהנגיף, אבל הוא יחזור ברגע שהשערים שם ייפתחו, כי ככה עובדת מגיפה. הדרך היחידה לנצח היא חיסונים, והחיסונים הם ההישג האישי של נתניהו, לא של צוות דיפלומטי, לא של משרד החוץ, לא של משרד הבריאות, ובטח לא של הגנציאדה, שהתנחלה בתוך הקואליציה ושמה מקלות בגלגלים. רק של נתניהו. בטאבו. הבן אדם הפשיל שרוולים והתנפל על הטלפון כמו איזו מאמא יהודייה, עד שהוא קיבל ממנכ"ל פייזר את מה שהוא רצה. והוא עוד עשה את זה בזמן שכל שאר הפוליטיקאים שרוצים להחליף אותו לעגו לו מהיציע וטענו שזה בלתי אפשרי.

"עוד שבע שנים של תחלואה עולמית למעט ישראל, את קולטת מה זה אומר? ועזבי את העניין הבריאותי, בואי נדבר רגע על העניין הכלכלי. אני בניתי עסק, שפרנס אותי ממש יפה בעשור האחרון. הצרה היא שזה עסק שבנוי על התקהלות, והוא נסגר לחלוטין עם פרוץ הקורונה. מאז, כל חודשיים, הממשלה מכניסה לי עשרות אלפי שקלים לחשבון הפרטי, תוך חישוב מדויק, על השקל, של ההכנסות בשנת הקורונה לעומת ההכנסות בשנה שקדמה לה. זה בדיוק הכסף שהציל אותי ממינוסים או מהלוואות. את יודעת כמה כמוני יש? מאות אלפים. אבל לא שומעים אותם, כי הם מרוצים ושמחים בחלקם, וזה עלול חלילה לעזור לנתניהו.

"עזבי אהבה, לא מכובד לדבר על אהבה. אבל אולי הכרת הטוב? גם זה אסור?

"אם אנשי התקשורת בעולם, שכותבים אינסוף מאמרים על 'ישראל כמדינה שניצחה ראשונה את הקורונה', היו יודעים שהתקשורת בארץ מכסה את הנושא ככישלון ומחדל, הם היו נקרעים מצחוק, ובצדק. אז לא אכפת לי אם צוחקים עלי".

* * *

אני יודעת שנתניהו באמת מעורר אהבה, את לא הבן אדם היחיד שאוהב אותו, אבל מדובר באריסטוקרט משכיל ועשיר מרחביה. הוא לא בדיוק טיפוס שמוכר לנו מהסביבה החברתית. נתניהו לא עממי או מהחבר'ה. לדעתי חלק מהאהבה הוא תגובה לשנאה כלפיו, שבעינינו היא לא מוצדקת, ובכל מקרה מוגזמת.

"תשמעי משהו שאמר לי מישהו מעיריית ראש העין. תימני. הוא אמר: 'הם גנבו לנו מלא מלא תינוקות, אבל איזה ילד אנחנו גנבנו להם! את הילד הכי טוב שלהם אנחנו גנבנו'. אני חושבת שהוא צודק, ואני חושבת שזה גם מקור השנאה כלפי נתניהו. זאת אומרת, אני מזמן לא חושבת שהשמאל הוא שמאל. הם שמאל חברתי, הם שמאל סוציולוגי, הם שמאל אדנותי. הם שמאל של שליטה. הם שמאל של קבוצת כדורגל. 

"ואז לוקחים לקבוצת הכדורגל הזאת את השחקן הכי טוב, שאין שוער בעולם שיכול לעמוד מול הכדור שהוא מבקיע לשער. אין. והוא משלהם. והוא משחק בקבוצה השנואה, הירודה, הנחותה. והוא לא משחק סתם בקבוצה הזאת, הוא משחק נגדם, ומבקיע להם גול אחרי גול אחרי גול. השחקן שהיה אמור להיות שלנו, נלקח לקבוצה שאנחנו הכי שונאים. זאת בגידה". 

אני עדיין רוצה לנסות לפענח את האהבה שלך.

"זה היה הדרגתי. בהתחלה הייתי רחוקה מלהיות בין תומכיו. הזנתי את עצמי דרך הדיאטה של ערוץ 22. לא הייתי ימנית".

מה היית?

"שמאלנית". 

שמאלנית שמצביעה עבודה או מרצ? 

"מרצ". 

כמה שנים? 

"בגיל 18, הצבעה ראשונה, ברחתי מהמורשת הביתית הפרסית הליכודניקית שלי. הצבעתי מרצ, אני וכל החברות שלי. זה התאים לניק קייב ולנעלי דוקטור מרטנס ולרצון להיות יפה ונכון. לבשתי את הבגדים השחורים הנכונים, היה לי את האודם בורדו הנכון, ולכן התאמתי לקולקציה את הפתק הנכון. הייתי בטוחה לגמרי שאני לא הולכת לפי העדר הביתי, אלא מייצרת דעה עצמאית". 

וכמה ימני היה הבית?

"תמונות של בגין בכל מקום. אמא שלי עבדה בחברה למדליות, ליד בית ראש הממשלה, והיא היתה מקפידה לקחת אוטובוס בדיוק כשבגין היה יוצא. כל בוקר היתה מנופפת לו, והוא היה מנופף לה מהאוטו. היא היתה חוזרת הביתה מאושרת: 'בגין עשה לי שלום!' בית מזרחי מסורתי, כמעט קלישאה של בית מזרחי מסורתי". 

גם את שמיר ושרון אהבו?

"לא. שמיר לא. ושרון - אמא שלי אסרה לבטא את השם שלו בקול רם. בגלל לבנון. היא ספרה לו חיילים מתים. לבגין היא לא הסכימה לספור. בגין הוא זה שעורר את הסנטימנט הלופת הזה של אהבה. ומאז בגין, היחיד שהצליח לייצר את הסנטימנט הזה, ברמות שקשה לתאר, זה נתניהו. 

"הלכתי לצבא, הייתי מש"קית ת"ש בחיל האוויר, ואחר כך החלטתי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, כדי להוכיח לעצמי שאין אלוהים. ואז התחתנתי, עם שמאלני כמוני.

"הייתי מעורבת פוליטית, ברמת הישראלי הגנרי. יש משהו עוצמתי בלגור בתל אביב ולהיות חלק מהסצנה של העיר המרכזית. את מרגישה שכל השאר תמהונים. אשכרה תחושה של אנחנו והם, היעדר ספק מוחלט. זה מה שהכי הפריע לי, כי דווקא לימודי הפילוסופיה לימדו אותי לתרגל את הספק". 

ומה ההורים שלך אמרו על השמאלנות שלך?

"נראה לך שסיפרתי להם? הם היו זורקים עלי כפכפים. הם רק רצו שאתחתן". 

צודקים. 

"התחתנתי, אז הייתי בסדר. עברתי לירושלים כדי לעשות את התואר השני באוניברסיטה העברית, ובשנה השנייה של התואר התחלתי ללמד פילוסופיה וספרות בתיכון ליד האוניברסיטה. ושם זה התחיל. לא הייתי מגובשת פוליטית, אבל שם נטמן הזרע הראשון.

"אני זוכרת שלקראת חגי תשרי, שתי מורות דתיות הציעו לעשות דוכנים שיסבירו כל מיני אלמנטים מעניינים, פילוסופיים, שקשורים ליהדות. בכל זאת, חגי תשרי. וכל המורים התנגדו. ואז אחת מהן אמרה: 'תדמיינו שאלה דוכנים לבודהיזם, אולי אז זה יחליק לכם בגרון'. לא הבנתי למה היא מדברת ככה, מה זה הבודהיזם הזה? אבל העקיצה שלה נשארה. וזו היתה סטירת לחי. האמת היא שאף פעם לא הצלחתי לא להאמין באלוהים, עם כל לימודי הפילוסופיה.

"אחרי שנתיים, ב־1998, נסעתי עם עודד, בעלי, לשליחות ביוון מטעם משרד התמ"ת, ושם היה כמו בתל אביב, כולם משלנו. ביבי כבר היה שנוא במהדורות. הדמות שהם הצליחו לייצר עבורי היתה כל כך שלילית, שרק אידיוט לא ראה אותו ככה. וארתור פינקלשטיין פה, ולמד מימיקה בארה"ב שם, לימדו אותי לתעב אותו יפה יפה.

"אני זוכרת שהיה איזה זוג, הזוג שהכי אהבתי, אינטליגנטים, מצחיקים, מקסימים, משכילים, ובאחת השיחות פתאום הם זרקו: 'אנחנו מצביעים ביבי'. לא הבנתי. באתי אל האישה ואמרתי לה, 'אבל את אינטליגנטית! אבל את אינטליגנטית! איך יכול להיות?'

"והיא הגיבה באופן שאני לא למדתי עד היום: אדישות מוחלטת. לא היה אכפת לה מה אני חושבת על ההצבעה שלה.

"ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה. עדיין היינו בשגרירות, כל הזמן מול ערוץ 2, מחוברים לטירוף שקורה בארץ, יוצאים החוצה לאתונה השמשית והרגועה והבטוחה, רואים אנשים יושבים בחוץ - את יודעת, אתונה, יש בה אזורים שהם פשוט בתי קפה על בתי קפה, נורא יפה. 

"יוון היתה אנטגוניסטית מאוד לישראל. היום, אגב, זה כבר לא ככה, בזכות נתניהו, אבל אז יוון היתה באמת עם 'הכיבוש' ו'הפלשתינים' וכל זה. ואת יודעת שאמא שלך בארץ לא יכולה ללכת לקנות חלב בלי לפחד מפיגוע, ויושבים האנשים האלה בבתי הקפה השמשיים שלהם ומתעבים את ישראל הכובשת, בזמן שישראל מתפוצצת. פתאום התחלתי להגיד לעצמי, אחותי, מה זה השמאל שלך? ממה הוא בנוי? איזו אמת יש שם?" 

הפכת ימנית?

"זה לא היה מוגדר. אבל משהו בדוגמטיות, בהיעדר הספק, בביטחון שאני נמצאת בצד של הטובים - משהו שם נסדק. וכשמשהו נסדק, האור מתחיל לחלחל. ואשכרה, כאילו עד עכשיו ראיתי את הצללים של הדברים הממשיים, ולאט לאט אתה מסובב את הגב ואתה מתחיל, בום, אור גדול. אור גדול". 

מה היה האור הגדול הזה? מה התחלת לראות?

"קודם כל, את הפוזה השמאלנית של עצמי. בואי - אף פעם לא פקפקתי בזכותנו על הארץ, ושישראל היא מדינת העם היהודי, ושאני ציונית, ואנחנו לא כיבוש ולא דיכוי, ושתמיד האמנתי באלוהים, ושאנחנו טובים, ושזכותנו להגן על עצמנו, גם אם כמה יוונים שותים קפה ושונאים אותנו בזמן שאמא שלי מפחדת לנסוע באוטובוס.

"ואז התחלתי לשמוע באמת מה נתניהו אומר, והתחלתי לראות אותו אחרת. הוא חשב כמוני. והתחלתי להבין כמה עבדו עלי. וזה עצבן אותי נורא. כי אני בחורה של חופש במובן הכי עמוק של המילה, והעובדה שיש מישהו שהינדס לי את התודעה והצליח, העבירה אותי על דעתי. ומאז משימת חיי היא לדאוג שלא יעשו את זה לאחרים". 

* * *

למה את מתכוונת כשאת מדברת על הינדוס תודעה? 

"מכירה את זה שנשים בגילנו פתאום מגלות שהן הפכו לאמא שלהן? אז אני הפכתי לאבא שלי. גר בתוכי גבר פרסי רוטן, שיושב על הספה עם כפכף בשלוף וצועק על הטלוויזיה בסלון. אני ארצ'י בנקר בגרסה האספהאנית, גוש רוטט של עצבים מול האולפנים הממוזגים ומול הפער בינם לבין הסנטימנט הציבורי, או העובדות, או המציאות, או האמת.

"העצבים האלה, אני חייבת להודות, היו גם מענגים. אלא שבשנת הקורונה החולפת זה כבר הפך קשה מנשוא, כי היד שמנענעת את עריסת התודעה הציבורית משכנה את הכוח שלה למטרות רק־לא־ביבי גם על חשבון בריאות הציבור - פגיעה עקבית בסגרים דרך עידוד לחץ ציבורי, יצירת היסטריה ודכדוך, פלטפורמה מלטפת למכחישי הקורונה, עידוד התקהלויות של מפגינים מהצד הפוליטי הנכון.

"יפעת שאשא־ביטון דרשה 'לפתוח, לפתוח, לפתוח', כשהתחלואה נמצאת בירידה, ואז נעלמה כשהתחלואה והתמותה עלו בקצב מטאורי. בעולם תקשורתי מאוזן היא היתה אמורה לחטוף ביקורת נוקבת, אבל במקום זה, הפכו אותה לכוכבת. למה? כי היא המאגניבה שהעזה לצאת נגד נתניהו. ובשורה התחתונה, זה כל מה שחשוב להם. זאת מטרת העל, ולעזאזל המגיפה הכי מידבקת במאה השנים האחרונות.

"וזה רינה מצליח וגליקמן ופלג ודרוקר ואברמוביץ', 50 גוונים מהממים של רק לא ביבי. וגם אופירה אסייג. לא באופן אישי, אלא התופעה שהיא מייצגת. היא לא נחשבה במיוחד בעיני האליטה, ואז הבינה את הטריק - קללי את ביבי 50 פעם בכל דקת שידור, והאליטה תהפוך אותך לכריסטיאן אמנפור. בעצם זה לא מעצבן, זה עצוב. עסקת החליפין הצינית הזאת מלמדת הרבה על מוקדי הכוח והחולשה בחברה הישראלית.

"אבל זה גם משעשע. בכל פעם שאופירה שואלת בפליאה קוסמית 'מי האנשים האלה שעדיין מצביעים לביבי?', אני צועקת מהספה: 'אמא שלך, גיסך, השכנים שגדלו איתך בדימונה, זה מי'.

"יש כמוה הרבה מאוד אנשים. אני לא יכולה לשפוט אותם, כי צריך תעצומות נפש לעמוד מול מפעל הסתה ארטילרי, שמפציץ לך את התודעה 24/7 כבר 25 שנה. צריך כוחות נפש לעמוד מול זה, באמת.

"יש לי חבר, שמאלני כמובן, שיש לו משפט קבוע: 'תיזהר, יעשו לך ביבי'. במקום לומר על מישהו שלקחו לו בעורמה משהו שהוא שלו והפכו אותו - הקפקאיות הזאת, לזה הוא קורא 'עשו לך ביבי'. הוא שמאלני, והוא רואה את המנגנון. הוא מודע לחלוטין שהבן אדם הזה הביא הישגים בגודל של פיל, אז יסתירו את הפיל, יגידו שהפיל חולה. הם כולם מודעים. זה מעביר אותי על דעתי". 

למה בעצם? הרי יש לך המון חברים שמאלנים, בן הזוג שלך כיום הוא שמאלני. את לא חיה על אי ימני.

"נכון. יש לוויסלבה שימבורסקה שיר, שבו היא כותבת שהיא אוהבת אנשים עם עיניים כחולות, כי שלה חומות. אין לי בעיה עם שמאלנים בכלל. רק עם השנאה. זה כאילו שהאיד של החברה הישראלית צועד בבלפור. סערת רגשות כאוטיים, לא מודעת לעצמה, שקיבלה הכשר לשנוא מישהו בעידן שבו אסור לשנוא ככה אף אחד.

"והנה יש לכם לגיטימציה, ואנשים שפשוט יוצאים לרחובות מפזרים כתמי רורשאך של שנאה על המדרכות. זה כמעט פגאני. בעצם לא כמעט. זה פגאני. ואפס מודעות לאיך שהם נראים. אפס מודעות. אלה אנשים טובים, את חלקם אני מכירה, חלקם חברים שלי, וכל מה שבא לי להגיד להם זה, חבר'ה, תתלבשו, רואים לכם. תתלבשו".

* * *

את חושבת שמדובר בשסע אמיתי? כי עכשיו באופן רשמי כבר מצניעים את קיומם של מחנות פוליטיים כמו ימין, שמאל, חרדים, דתיים. גם בסקרים בטלוויזיה, הפרשנים הפוליטיים כבר מתייחסים למחנות "בעד נתניהו" ו"נגד נתניהו". אנחנו באמת מפולגים על הציר הזה? או מפולגים בכלל?

"אני רואה כאן שני קווים מקבילים: יש את הקו המבורך, של היפסטרים תל אביבים במסעדות בבני ברק בחמישי בערב, צעירות חרדיות שמדברות בסלנג ישראלי חילוני ומהמם, אשכנזים ומזרחים מתחתנים ומגדלים בחדווה ילדים יפים שלא ממש מבינים מה זה מוצא עדתי או למה זה חשוב, החברה הערבית שדורשת מההנהגה שלה להפסיק את מדיניות הבידול, ישראלים שמתמזגים אלה באלה בחיי היומיום, ומדובר בפסיפס האנושי הכי יפה בעולם.

"אבל יש עוד קו, קצת פחות מקסים, כי בקצה העליון באקדמיה, בתקשורת, בבית המשפט העליון, בתרבות, בתפקידים הנחשקים במגזר הציבורי ובמערכת המשפט, את רואה רוב מכריע של אנשים שחושבים אותו דבר. ולפעמים אני מרגישה שהם מנוכרים לפסיפס הזה.

"אנחנו הרי חיים כאן יחד כבר שבעה עשורים, ההתפלגות הסטטיסטית היתה אמורה להיראות אחרת לחלוטין. בעשור האחרון יש מוביליות חברתית וגיאוגרפית יפה מאוד, ולתחושתי ההפגנות בבלפור הן הריאקציה של הדבר הזה. האליטה ההגמונית לא נלחמת נגד שחיתות, היא נלחמת על הבכורה שלה".

בקשר לנתניהו?

"הוא ראש הממשלה הכי ממלכתי שהיה לנו. זו לא חוכמה לעוות איזה ארבע אמירות שלו ולמחזר אותן פעם אחר פעם. הבן אדם נמצא בפרונט הציבורי כבר למעלה משני עשורים, הדברים המפלגים שרבין אמר בחודש אחד חמורים פי אלף ממה שנתניהו אמר בכל השנים האלה. אבל במסגרת הינדוס התודעה התקשורתי, כל מה שצריך זה לחזור על שקר תלוש אלף פעם, עד שהוא יהפוך לאמת.

"רבין, שאהבתי מאוד, השווה בין המתנחלים לבין סרטן. ביבי כינה את אנשי התקשורת המוטים 'חמוצים'. אני שואלת אותך, מה יותר גרוע? ואיך יוצא שדווקא נתניהו הוא המפלג?"

* * *

את יודעת שאחרי הקמפיין תבוא הכנסת, ואז תצטרכי לעבוד בתור חברת כנסת. מה היית רוצה לעשות שם? 

"דבר ראשון - לבטל כמה שיותר רגולציות מיותרות, שחונקות את בעלי העסקים הקטנים. כל חוק שיהפוך את החיים של העצמאים בישראל לקלים יותר הוא מבורך בעיניי. ובכלל, הקו המנחה הוא מקסימום חופש ומינימום התערבות ממשלתית כמעט בכל דבר - החל מלגליזציה מלאה, דרך צמצום המגזר הציבורי, שמהווה נטל על היזמים הישראלים, ועד לחופש מלא בשוק התקשורת.

"ויש גם את הרפורמה הנחוצה במערכת המשפט. הדבר הראשון שהייתי רוצה לחוקק בהקשר הזה הוא פיצול סמכויות היועץ המשפטי - לא יכול להיות שהאדם שתובע את ראש הממשלה הוא גם האדם שיחליט כיצד ראש הממשלה יממן את הגנתו. בעיניי זה ניגוד עניינים שמתנגש חזיתית בחוש הצדק הטבעי".

בפוליטיקה בכלל, ובשנה האחרונה בפרט, הכרנו המון פוליטיקאים לרגע, שכיהנו תקופה קצרה מאוד, ואז נמאס להם. אם תשבי בסוף באופוזיציה, מה את חושבת שתעשי? נראה לך שתישארי, או שתחזרי לחיים הקודמים?

"החיים המקצועיים שלי מגוונים מאוד, ואני אוהבת אותם, לא ברחתי מהם. נקראתי להתייצב והתייצבתי. את שואלת אם אתאכזב לחזור לתוכנית הרדיו שלי בגלי ישראל? ממש לא, אהבתי כל רגע. וגם ללמד כתיבה אני אוהבת, וגם לכתוב טורי דעה. אין לי מושג מה אעשה אם הליכוד חלילה יישב באופוזיציה, אבל אני אפילו לא מוכנה לחשוב על זה. לא בגללי, אלא בגלל המדינה, שזקוקה היום יותר מתמיד לנתניהו על ההגה".

ותחזרי למכור בגדים? זה נראה כמו עניין משפחתי.

"למה את כל כך סטריאוטיפית? יש לנו גם המון סוחרי שטיחים. המשפחה שלי היא ככה: שליש סוחרי נדל"ן, שליש סוחרי בגדים, שליש סוחרי שטיחים. וזה למרות שהמשפט הראשון שאמא שלי אמרה לי הוא: 'בחיים אל תהיי עצמאית, ובטח לא בגדים'". 

והמסר לא עבר.

"לא. אחי רפי הוא גאון, למד מזרחנות באוניברסיטה, באמת אחד הבחורים הכי חכמים שהארץ הזו אי פעם יצרה - ופתח חנות בגדים. אחותי אירית מורה לחינוך מיוחד, מצליחה מאוד, עשתה את עבודתה נאמנה, עזבה - בגדים. אני למדתי באוניברסיטה לתואר שני בפילוסופיה, כמעט סיימתי, ובסוף - בגדים".

אז איך הגעת להיות דווקא עצמאית ודווקא מוכרת בגדים, למרות מה שאמא שלך אמרה?

"קודם כל, נסיבות חיים. חזרנו מחו"ל משליחות של חמש שנים, המשכורת של בעלי לשעבר בחו"ל היתה מצוינת, אבל בארץ היא הצטמצמה מאוד, ויחד עם המשכורת שלי כמורה לא היינו מצליחים לכסות את המשכנתא. זה היה כורח". 

אבל זה משהו שצריך לדעת. נגיד, אם אני הייתי מחליטה שעכשיו אמכור בגדים, לא הייתי יודעת איך עושים את זה.

"למה את מדברת ככה? אני לא החלטתי שאני אמכור בגדים, החלטתי שאני מעצבת בגדים. אני לא יודעת להכניס חוט למחט. נסעתי עם מחברת לדוד שלי, שיש לו חנות בגדים בדיזנגוף, אמרתי, אוקיי, מה צריך? רשמתי במחברת והתחלתי ליישם.

"והאמת שזה הצליח, עם כל הקושי. הצלחתי להביא כסף הביתה, הצלחתי לפרנס תדמיתנית ואת בעלה הגזרן ואת שתי התופרות שישבו במרתף, ואת חנויות הבדים ואת המוכרות שלי, ואת הרואה חשבון שלי. פרנסתי המון אנשים והעמדתי עסק, והעמדתי מותג". 

נשמע קל.

"אין דבר קשה מזה. בעסק קטן כמו חנות רחוב אתה לא יודע באמת כמה מע"מ תשלם, אי אפשר לחשב את זה לפני. חשבון הבנק הוא רכבת הרים. מתח תמידי שלא עוזב, לא בשבתות, לא בחגים ולא בלילה. והתחושה היא שהמדינה מכניסה את היד לתוך הכיס שלך ופשוט לוקחת באופן שרירותי לחלוטין - היום מס כזה, ומחר מס אחר. אתה משלם ארנונה, פתאום מס פינוי אשפה. מכבי אש. טוב, עשיתי טפטפות, הנה השפריצרים, הנה אזעקה. ואז, כל שנה הם משנים משהו ברגולציות. והאש, אכפת לה? האש של שנה שעברה לא אכפת לה. ועסק קטן מה יכול לעשות? כלום. לשלם. 

"הגרוע מכולם הוא מס שילוט. היתה לי חנות באתר בנייה שאין בו אף אחד, ותליתי שלט קטן על איזה עמוד שאף אחד לא רואה, וכשעברתי שכחתי להוריד אותו. שלחו לי לחנות החדשה גובה, גבר גדול מאוד, שני מטר על שני מטר. אשכרה את רואה שמישהו בחר בו כדי להפחיד. והוא מראה לי צילום של השלט ואומר: 'תביאי את הכסף עכשיו'. לא זוכרת בדיוק כמה, אבל כמה אלפים טובים.

"התקשרתי לעירייה, אמרתי להם שאני רוצה לערער. אמרו לי לבוא לעירייה. אמרתי, אני לא יכולה לבוא לערער, אני בחנות, אני לבד. אמרו לי: 'אם לא תשלמי לו, הוא לא יעזוב את החנות'. 

"אני סוגרת את החנות ונותנת ספרינט לעירייה, נכנסת ללשכה ורואה שלוש נשים יושבות עם מקלוני גזר, טובלות אותם בקוטג', בלשכה שהרגע שופצה, והן כולן יושבות ומרכלות, ואני עם כפכפים קרועים, מזיעה, ואני מבינה שאני קיימת כדי להצדיק אותן. כדי שהן יוכלו לשבת ולנשנש מקלוני ולרכל, אני צריכה לקרוע את התחת פי 4, בגלל שתליתי פוסטר לפני ארבע שנים. בא לך לקחת את כל העסק ולשרוף את הבגדים". 

ואיך עבר הערעור? 

"שילמתי. פרסו לי את זה לכמה תשלומים. כשאתה בעל עסק עצמאי, פעם בחודשיים נופל עליך משהו שלא צפית, שלא ידעת שהוא קיים, אבל מישהו יבוא וייקח לך כסף".

* * *

החיים שלך בתור בן אדם עובד לא היו אף פעם רק פייסבוק, ביקורת, טור, אולפני טלוויזיה.

"הכי אני אוהבת שכותבים לי שאין לי חמלה, שאני לקקנית של הקיסר. שואלים כמה הקיסר משלם לי. ואז אני נכנסת לראות מי כותב לי את זה. יושבת מישהי ועושה קרמיקה אמנותית מהמשכורת של בעל שמביא לה פנסיה הביתה. באיזה עולם את בכלל התנסית במה שאני התנסיתי? באיזה עולם את עמדת מול הקשיים שאני מנפנפת אלף פעם ביום? מה את יודעת על החיים שאני לא יודעת? מי את שתטיפי לי על חמלה?"

ומה לדעתך צריך לעשות כדי שבאמת יהיה יותר קל לעסק עצמאי להתנהל?

"קודם כל, לחתוך ברגולציות, שיהיה הרבה יותר קל להקים עסק. עד עכשיו עשיתי לתאגיד סדרה על עצמאים. צילמתי בחור בן 71, מומחה לייצור גלידה, שלפני הקורונה ייעץ לכל מיני מפעלים. בגלל הקורונה נגמר הייעוץ, הוא נשאר בבית והיה צריך להתפרנס. אז הוא התחיל לייצר גלידה בבית. בכל מדינה אחרת, אם אתה מחליט שאתה מייצר גלידה, אתה מייצר את הגלידה בהתאם למקום שאתה עובד בו. והאיש הזה צריך למלא אחר דרישות רגולטוריות של מפעל. זה פסיכי.

"ובתור בעלת עסק, ואישה - יש לי דילמה עם נשים בהיריון. כשהייתי גרושה טרייה, מפרנסת שני ילדים, אחד מהם צריך הרבה מאוד כסף, כי יש לו לקויות למידה. עלי. לקחתי את הסיכון, פתחתי את העסק, אני עובדת טוב, אני עושה הכל, אני חרוצה מאוד.

"באה אלי מישהי שמחפשת עבודה - וזה קרה לי לא פעם ולא פעמיים - והיא לא מספרת לי שהיא בהיריון. על פי חוק, אסור לי לשאול אותה אם היא בהיריון. אני מכניסה אותה לתוך העסק, מכשירה אותה, בונה עליה למשמרות, ואחרי חודש רואים שהיא בהיריון, ולא יכולה לעשות את העבודה שהיא צריכה לעשות. ואני צריכה לשלם לה. אבל אני לא יכולה לסחוב אותה, אני בקושי סוחבת את עצמי.

"לפעמים אני רואה שיושבות בכנסת נשים שיודעות לדקלם פמיניזם, אבל אין להן מושג איך נראים החיים האמיתיים. לי יש מושג. החיים האמיתיים עברו עלי עם מכבש".

אני לא יודעת אם קלטת עדיין, אבל את הולכת להיות מאוד מאוד עסוקה בזמן הקרוב. מה יהיה עם עוד ספר?

"זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקיבלתי את הטלפון החגיגי מראש הממשלה - האם זה אומר שאני כבר לא יכולה לכתוב ספרים? אז מתברר שכחברת כנסת הכל אסור, אבל כתיבה מותר. הספר השלישי כבר בדרך, אני רק מקווה שתהיה לי שלוות הנפש להמשיך לכתוב אותו, לא בונה על זה, אגב". 

מה את אוהבת במדינת ישראל?

"קצרה היריעה. אני מטורפת על העם הזה ואוהבת את המדינה הזאת באופן כמעט ילדותי ומביך, ממאה שערים דרך הרובע המוסלמי, ממחנה יהודה ועד לנחמה וחצי ברוטשילד. בכל המקומות האלה אני נושמת את האוויר מלוא ריאות ומרגישה בית. גרתי חמש שנים בחו"ל בגלל שליחות דיפלומטית, החיים היו נורא נוחים, השמש זרחה, העוזרת ניקתה, המבשלת בישלה, וכל יום שעבר עלה לי בדם. הייתי אומללה לאין קץ, וכל מה שרציתי הוא לחזור למשכנתא ולסנו ז'אוול בניחוח לימון, והעיקר לשמוע מבוקר עד ערב עברית, עברית, עברית". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו