דויד ועדי פרץ מעפולה, הורים ל־3 ילדים ביולוגיים - ועוד 15 ילדי פנימיה
"גדוד ילדים הגיע לחדר היולדות"
דויד ועדי פרץ מעפולה מגדלים שלושה ילדים משלהם, אבל משפחתם, במובן הרחב של המילה, מונה - תחזיקו חזק - 15 ילדים מגיל שנתיים ועד 18. המהפך החד בחייהם החל כשהעתיקו את מגוריהם למשפחתון של המפעל להכשרת ילדי ישראל לילדים ונוער בסיכון בעפולה. הם חיים בבית אחד, יחד עם ילדי הפנימייה, כמשפחה אחת לכל דבר ועניין.
"אחד האירועים הכי משמעותיים שאני חושבת שהיו לנו כקבוצה, זאת הלידה של הבן הקטן שלנו לפני שנתיים", נזכרת עדי פרץ בחיוך. "אמרתי להם 'אל תבואו לבקר אותי בבית החולים, כשאשתחרר אבוא הביתה וניפגש, אבל הם התעקשו. אמרתי לאחיות שהילדים שלי צריכים לבוא לבקר אותי, אבל הן היו בשוק כשהגיעו - פתאום הגיע להן למחלקה גדוד ממגוון צבעים ועדות".
על חוויית הלידה של בנם הקטן, שלא הכיר קודם לכן תא משפחתי אחר מזה של המשפחתון, מוסיף דויד לספר בהתרגשות: "לבן הקטן שלנו קוראים יאיר ואני חושב שהוא קצת האיר את עינינו עד כמה שהמשפחה הזאת היא הרבה יותר ממה שדמיינו שיקרה. עשינו את הברית בבית הכנסת של הכפר וחשבנו שהוא אח של כולם. הוא עבר בין הידיים של החניכים עד שהעברנו אותו למוהל. זה היה אירוע מרגש מאוד ואני חושב שכולם הרגישו את זה".
שי בן ה־18 הוא הנער הבוגר ביותר מכל ילדי המשפחתון. את חוויית ההתבגרות בבית אחד עם זוג מבוגרים שהם אינם הוריו הביולוגיים הוא מגדיר כחוויה שאין ולא תהיה שנייה לה. "את יאיר אני מכיר מאז שהוא נולד ולפעמים הייתי גם עוזר לעדי ומחליף לו טיטול", הוא דולה מזיכרונו. "יש לי אח אחד שצעיר ממני בשנה, אבל החוויה של לגדול ולגדל מעין אחים קטנים היא דבר מדהים שאני לא חושב שהייתי זוכה לחוות אותו במקום אחר אי פעם".
מאת: עדי חשמונאי
יעל ובעלה, משפחה של אומנת חירום
"בסגר השני הגיע גל פניות מהרווחה"
יעל (שם בדוי) ובעלה משמשים בחמש השנים האחרונות משפחת אומנת חירום לילדים בסיכון, שהוצאו מבתיהם בהסכמה או בצו בית משפט וזקוקים באופן מיידי לבית חם ומחבק. יעל היא אם אומנת חירום של מכון סאמיט, שמלווה ילדים ונוער בסיכון ומגייס ומלווה משפחות אומנה באזור ירושלים והדרום.
משמעות אומנת חירום היא משפחות שקולטות ילדים עם הוצאתם מהבית כמענה מיידי לצורכיהם, כדי לספק להם מקום בטוח ומוגן. "יכולים להתקשר אלינו גם באמצע הלילה, בשבתות ובחגים". "זה היה חלום שלנו הרבה שנים", היא מתארת, "אחרי שילדינו הביולוגיים גדלו, היתה לנו הזכות להגשימו".
ברשות בני הזוג, שעושים מעשי חסד בכך, ארבעה ילדים כעת. "ילד יכול להיות אצלנו שבועיים, חודשיים ואפילו שנה", מסבירה יעל את הקונספט, "יש אצלנו ארבעה עכשיו למרות שמשתדלים שלא יהיו יותר משלושה בכל פעם, אך תקופת הקורונה השפיעה גם על ההיבט הזה. בתחילת הסגר הראשון כמעט לא היו פניות, לנוכח העובדה שהמסגרות החינוכיות לא היו פעילות ושביתת העובדים הסוציאליים. עם הגעת הסגר השני החל להגיע גל של פניות מהרווחה".
על הליך הפרידה מילד שעוזב את האומנה, מבהירה יעל שזה "תלוי בילד ולאן הוא ממשיך. אם מדובר בחזרה להורים הביולוגיים, אז זה הליך הדרגתי עם חשיפה מחדש להורים והתרגלות אליהם עד למעבר הסופי. ההליך הוא אחר אם מדובר במעבר למשפחת אומנה חדשה או במקרים של אימוץ".
עוד הוסיפה יעל כי "להיות הורי אומנת חירום זו עשייה שיש בה רמות סיפוק אדירות, שקשה למצוא שכמותן במקום אחר. לקבל את הילד במצב של טראומה קשה, עם חוויות עבר קשות, להיות שם עבורו ולראות אותו מתחיל לתת אמון בעולם, להיפתח, להשתחרר, לשמוח ולהתפתח, ולבסוף משולב במשפחה יציבה ואוהבת, אין סיפוק גדול מזה".
רחל איגר־לוין, מפקחת ארצית על תחום האומנה במשרד העבודה והרווחה: "כיום פעילות ברחבי הארץ כ־30 משפחות שערוכות לקלוט ילד בסיכון באופן מיידי, בכל שעות היום והלילה. קיים צורך גובר בגיוס משפחות לאומנת חירום".
מאת: כתב "ישראל היום"
ד', אם ל־3 במעון לנשים מוכות
"משפחה אינה רק קרבת דם"
היו ימים ש־ד' היתה שואלת את עצמה מהי בעצם משפחה. האם אחרי שנים של זוגיות אלימה, תהתה, תרגיש אי פעם שיש לה בכלל משפחה? ואיך למען השם היא אמורה להיות?
"השאלות הללו עלו מהפחד שאם אברח מהתופת אאבד את המושג משפחה עבורי ועבור ילדיי. הפעם הראשונה שהם החלו להתפוגג היתה ברגע שהגעתי למקלט של עמותת בת מלך. רק אחרי שברחתי מעשור של אלימות פיזית קשה, הבנתי את המשמעות האמיתית של המילה "משפחה". זה לא בהכרח בן הזוג או אנשים בעלי קרבת דם. החיבוק שקיבלתי במקלט גרם לי להבין שאני יכולה לבחור את המשפחה שלי והיא תלווה אותי גם אחרי שאצא.
"המשפחה החדשה שלי היא לא רגילה. היא מורכבת מ־12 נשים עם ילדיהן, שכל אחת מגיעה מעולם אחר, מזרם שונה, ממעמד אחר ובגיל אחר. ובכל זאת הגורל המשותף והרצון של כל אחת מאיתנו להעניק לילדים חיים טובים יותר איחדו בינינו. כשהחלטתי לברוח למקלט של עמותת בת מלך הייתי חרדה. ירדתי מהמונית רועדת עם ילדיי, מקווה שאצליח לרפא את נפשי הפצועה. בכניסה חיכו לי שתי נשים חייכניות שהושיטו את ידיהן לחיבוק. סגרתי את השער לחיים הקודמים שלי ובניתי לעצמי משפחה חדשה מבחירה.
"היום אני יודעת שאם קשה לי או אם קורה לי משהו משמח, אם אני זקוקה לכתף תומכת או אפילו רק לחיוך, המשפחה שבחרתי בה תהיה שם. בתוך הבלבול מצאתי פינה של ביטחון ומקום מסור לטיפול בי ובילדיי. מצאתי משפחה!", סיכמה בשמחה.
מאת: כתב "ישראל היום"
5 לוחמים מארה"ב, מצרפת ומטג'יקיסטן
"החבר'ה בדירה כמו משפחה"
חמישה לוחמים, חיילים בודדים, שעלו לישראל מצרפת, מארה"ב ומטג'יקיסטן, זכו אתמול בצהריים לקבל מפתח לדירתם החדשה בראשון לציון. זאת במסגרת הפרויקט "בית חם לחיילים" של עמותת "יחד למען החייל" (איחוד של קרן לב"י והאגודה למען החייל).
בראשון הקרוב, אגב, באותו בניין, תקבלנה גם חמש לוחמות, חיילות בודדות, דירה משלהן במסגרת אותו פרויקט. העמותה מעמידה כיום ברחבי הארץ 150 דירות הנותנות פתרון דיור ל־800 חיילים בודדים. על הפרק: קבלת דירות נוספות כדי להגיע עד סוף השנה ל־200 חללי דיור שייתנו מענה ל־1,200 חיילים בודדים.
הדירות מרוהטות לגמרי, מאובזרות בכל הדרוש לחיי היומיום, וצוות "בית חם" דואג לכל צורכיהם. הן פזורות בערים מרכזיות ברחבי הארץ: חיפה, נתניה, פתח תקווה, רמת גן, חולון, ראשון לציון, רחובות, ירושלים, אשדוד ובאר שבע. כל אחת בת ארבעה חדרים וממוקמות סמוך לשירותים קהילתיים, למרכזי הערים ולנתיבי תחבורה מרכזיים לנוחיות החיילים. כמו כן מתבצעת לחיילים אספקת מזון שבועית וחומרי ניקיון.
בועז בוסאני, מנהל בית חם יחד למען החייל: "אנחנו המשפחה האומנת שלהם 24/7 ודואגים לכל דבר הן בבסיס והן מחוצה לו".
הדירה בראשון לציון, אגב, נתרמה על ידי הבנק הבינלאומי. אחד הלוחמים שנכנס אליה היום הוא אוהד ימיני, שעלה מניו יורק והוא לוחם תותחנים. "אני מתרגש מאוד להיכנס לדירה עם חברים חדשים ואני בטוח שיהפכו מהר מאוד למשפחה שלי. החבר'ה שנמצאים איתי בדירה ממלאים פה את המקום של אמא ואבא שנמצאים רחוק. ננסה לתזמן יציאות כדי שיהיה לנו זמן להתחבר ולהיות יחד".
מאת: שלומי דיאז
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
