לאחרונה התבשרנו שקבוצת עזריאלי מקדמת מספר פרויקטים ותיקים, שאותם היא מסבה לדיור להשכרה, כולל הוסטל אברהם ברחוב לבונטין בתל אביב. זוהי בפועל הפעם הראשונה שקבוצת נדל"ן מובילה מכריזה בריש גלי שהיא רואה בדיור להשכרה מוצר נדרש.
אולם, וזה אולם גדול, הכדור בידי ממשלת ישראל ובפרט בידי שר השיכון, הרב יעקב ליצמן. להבדיל מהשילוש הנוצרי הידוע - האב, הבן ורוח הקודש, טוב יעשה שר השיכון אם ב-2021 יקדם את השילוש המנצח שאותו הצעתי זה מכבר:
1. להגדיל אוטומטית ב-30% את זכויות הבנייה בכל פרויקט שייבנה באיזור הביקוש, ובכך יגדל משמעותית היצע הדיור כבר במהלך השנה הקרובה.
2. בכל פרויקט יוקצו בתמורה להגדלת זכויות הבנייה 20% לטובת זכאים, שיימכרו בהנחה משמעותית, ובכך יהוו אלטרנטיבה מצויינת לתוכנית מחיר למשתכן שנכשלה.
3. יוקצו ליזמים 10% שאותם יוכלו להשכיר לטווח ארוך, ובכך גם מודל ההשכרה יהיה כדאי במבחינתם. במדינת ישראל סוף סוף ייווצר פתרון אסטרטגי ראוי לטווח הארוך באמצעות דיור להשכרה.
אין זה סוד שדיור להשכרה נחל אצלנו כישלון חרוץ במהלך השנים. הסיבות לכך היו מגוונות, חלקן רציונליות, חלקן פסיכולוגיות מובהקות. לעומת ארצות המערב המתוקנות, אחוז הישראלים המתגוררים בשכירות ארוכת טווח, מתוך בחירה, הינו קטן. רוב רובם של שוכרי הדירות הינם צעירים יחסית, שאין באפשרותם לרכוש דירה. גם הפרויקט הממשלתי, דירה להשכיר, עודנו נישתי יחסית.
ובכן, מהן בעצם הסיבות לכישלון הדיור להשכרה במדינת ישראל, והאם דווקא צומת הדרכים של משבר הדיור, מיעוט בהתחלות בנייה ומחירים גבוהים, מהווה נוסחה מתבקשת למינוף דיור להשכרה לטווח הארוך, כמקובל במדינת רבות בעולם הרחב?
פסיכולוגיה, היסטוריה וכלכלה
ראשית, ברמה הפסיכולוגית והתודעתית, עם ישראל, שנדד 2,000 שנה בגולה ולא הרגיש שורשים עמוקים בשום מקום, חש שרכישת דירה משלו למגורים בארץ ישראל, מהווה חלק בלתי נפרד מהגשמת החזון הציוני.
באותו עניין: במדינת הגירה חדשה בכל העולם הופכת רכישת נכס למגורים חלק בלתי נפרד מהסטטוס של המהגר, ובמקרה שלנו העולה החדש, שכך הוא מיצב את עצמו כחלק בלתי נפרד מהחברה במקום החדש.
שלישית, חשוב לזכור שבמשך שנים רבות התגוררו משפחות מעוטות יכולת בדיור ציבורי מסובסד, דוגמת עמידר, מה שהגדיל משמעותית את תחושת הביטחון של הדיירים. בשנות ה-80 של המאה שעברה, לדוגמה, התגוררו יותר מ-80% בדירה משלהם או בדיור ציבורי מוגן ומסובסד.
רוצים להישאר מעודכנים כל הזמן? הירשמו עכשיו לניוזלטר של נדל"ן היום
מדברים נדל"ן עם עופר פטרסבורג. האזינו לפודקאסט החדש >>
רביעית, גם ברמה הפרקטית, דווקא בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, כשרמת החיים הייתה נמוכה לאין שיעור, רכישת דירה הייתה משימה קלה בהרבה מאשר היום. אם כיום מדובר בכ-20 שנות משכורת לפחות, לפני 60 שנה היה מדובר, לא להאמין, בכ-4 שנות משכורת בלבד, שלא לדבר על אלפי דירות בדמי מפתח שהיו נפוצות באותם הימים.
חמישית, המשכנתאות והסיוע הממשלתי באותם הימים, גם דרך חברות ציבוריות משכנות, כיסה במקרים רבים חלק נכבד ביותר ממימון רכישת הדירה. בין אם מדובר במשכנתאות שלא היו צמודות למדד המחירים לצרכן בעידן של אינפלציה דוהרת, משכנתאות משלימות, מענקים מותנים למי שהסכים לעקור לפריפריה ועוד.
שישית, וזוהי נקודה מאוד מעניינת, העלייה הבלתי פוסקת במחירי הדיור, שהפכה לחרב פיפיות עבור מחוסרי דיור, הייתה דווקא נקודת חוזקה לבעלי הדירות, שראו בהשבחת ערכן בבחינת השקעה כלכלית מצויינת ולא רק דירת מגורים גרידא. מן המפורסמות, שאחד הנושאים הבולטים בשיחות של ערבי שישי היה (ועודנו) "כמה הרווחתי על הדירה מאז שרכשתי אותה".
לסיכום, כפי שהצעתי לעיל, רק הקצאת 10% מהדירות תוכל להפוך את הקערה על פיה ולהפוך את הדיור להשכרה חלק בלתי נפרד משוק הדיור במדינת ישראל. הכדור, כמובן, בידי ממשלת ישראל והרב ליצמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו