החל מפעל ייבוש אגם החולה
השבוע ב־1951 יצא לדרכו אחד הפרויקטים האקולוגיים הגדולים ביותר בשנותיה הראשונות של ישראל - ייבוש אגם החולה. המיזם השאפתני נועד לייצר קרקעות זמינות ופוריות לחקלאות בצפון הארץ ולנצל את אדמת הכבול שבקרקעית הביצה כזבל אורגני וכחומר גלם לתעשייה הכימית. מטרה נוספת היתה להפחית את כמות המים המתאדה בחולה - ובכך להעלות את שפיעת מי נהר הירדן.
ימת החולה והביצות שסביבה נוצרו בשל מחסום של אדמת בזלת מדרומה, ביחד עם פתח צר לזרימת מים מכיוון החולה לכנרת. החולה עצמה שכנה על שטח של כ־14 קמ"ר (שמונה אחוזים משטח הכנרת), אך מצפונה שכנה ביצה שהתרחבה עד ל־30 קמ"ר בעונת הגשמים.
חברת "הכשרת הישוב" רכשה ב־1934 את הזיכיון לניקוז החולה, שבו החזיקו שני סוחרים מביירות, אולם פסקה מעבודה עם תחילת "המרד הערבי הגדול" ב־1936. כעבור 14 שנים, ב־7 ביוני 1950, הצהירה ממשלת ישראל ש"תכנון ייבוש החולה הסתיים - ובחודשים הקרובים נצא למלאכה".
עם פרסום התוכניות הזדעקו עזריה אלון ואמוץ זהבי, חוקרי הטבע המובילים בישראל באותם ימים, והקימו עם עשרות אנשי מחקר וחובבי טבע קול זעקה ומחאה, בטענה ש"חיסול החולה יפגע פגיעה אנושה בטבע באצבע הגליל, וכן במינים רבים של בעלי חיים וצמחים". היתה זאת פעולת המחאה האקולוגית־סביבתית הראשונה בישראל, ואף שלא נשאה פרי - היא יצרה במדינה הצעירה מודעות ראשונית לטבע ולערכיו, שהביאה ב־1953 להקמת החברה להגנת הטבע.
עבודות ייבוש החולה החלו ב־29 בינואר 1951 ונמשכו שבע שנים. עם סיומן נוספו לאזור עשרות אלפי דונמים של אדמה חקלאית. ואולם, שנים ספורות אחר כך התברר שרוב אזהרות חובבי הטבע התגשמו: היעלמות בתי הגידול על מים מתוקים גרמה להכחדת אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים רבים; אדמת הכבול שבה תלו החקלאים ציפיות הכזיבה; ותרכובות חנקן מקרקע החולה נסחפו לעבר הכנרת ויצרו גידול מוגבר של אצות - שפגעו מצידן בדגה ובאיכותם של מי השתייה.
בראייה לאחור נחשב ייבוש החולה למשגה אקולוגי, לצד היתרונות שהניב בהגדלת שטחי האדמה לחקלאות. בשנות ה־90 החל פרויקט לשיקום החולה, אשר במסגרתו הוזרמו אליו מים רבים, שיצרו את אגמון החולה והשיבו לאזור מינים רבים של בעל חיים.
כולל טיפים ומתכונים: מסע הסברה לטיפול במזון
בתקופת הצנע, בראשית שנות ה־50, התפתחה בישראל מערכת הסברה מוסדית ענפה שהגישה לציבור מידע בנושאי מזון והכנתו - מצרכים, הוראות הכנה, מתכונים ושלל עצות שימושיות למשק הבית. המערכת ארגנה גם מפגשים, הרצאות והדרכות שונות בנושא.
בספטמבר 1948, חודשים ספורים אחרי קום המדינה, יצאה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, בראשותו של לוי שקולניק (אשכול, לימים ראש הממשלה השלישי), במיזם ארצי בשם "גדלו ירקות ליד ביתכם".
מיזם זה עודד גידול משפחתי של ירקות בחלקות אדמה פנויות, בשיכונים משותפים ובבתים צמודי קרקע. קרן ממשלתית העניקה הלוואות בסך 50 ל"י לכל משפחה שביקשה לגדל בעצמה את ירקותיה, וועדות אזוריות שהוקמו במיוחד דאגו לשלוח לבתים הפרטיים יועצים חקלאיים, כדי שידריכו את התושבים בשיטות הנכונות לגידול כל ירק.
כמה ארגונים, ובהם משרד החקלאות, הסוכנות היהודית ומחלקת ההתיישבות, הקימו יחדיו את "המרכז המשותף להדרכה חקלאית - מדור כלכלת הבית". במסגרת המרכז המליץ משרד החקלאות על סוגי ירקות לאספקה קבועה או עונתית, סטודנטים הכינו קבצים מודפסים של מידע בעברית קלה על כל ירק, ומאיירים הוסיפו לצד הטקסט שלל המחשות גרפיות. כמו כן, יועצות תזונה נידבו טיפים לטיפול בכל ירק, בתוספת מתכונים נבחרים.
כל המידע הזה נארז בעלונים שהופצו בציבור, דוגמת חוברת מס' 39 (בתמונה המצורפת), שיצאה לאור בסוף ינואר 1951 והציעה טיפים ומתכונים הכוללים כרוב כבוש.
קונים - ומשלמים בפתקאות
בתחילת המאה ה־20 החלה להתפתח בארץ ישראל שיטה חדשה לתשלום בעד סחורות ושירותים - "פתקאות תשלום".
פתקאות אלה הונפקו על ידי חנויות מכולת, מאפיות, מחלקי נפט וקרח, מוכרי ביצים, עופות, דגים, ירקות ועוד. השיטה אפשרה לכל משק בית להפחית את עלות סל המזון החודשי שלו, על ידי רכישה מראש של פתקאות לפריטים קבועים - וקבלת הנחה במחיר עקב הרכישה הכמותית.
שיטה זאת התאימה גם לארגוני צדקה, שרכשו בהנחה כמויות גדולות של פתקאות תשלום מבתי עסק שונים, כאשר על הפתקה הודפסו שם ארגון הצדקה, ההטבה (כיכר לחם, פח נפט) ובית העסק שבו זכאי בעל הפתקה לפדות את ערכה. שימוש דומה נעשה גם בישיבות חרדיות, שסיפקו לתלמידיהן פתקאות תשלום שהופקו על ידי הישיבה ובתי העסק השכונתיים.
ב־20 בינואר 1951 נערכו ברחבי הארץ הפגנות של נוסעים, שמחו על "הצטרפות הקואופרטיבים לתחבורה לשיטה של מתן עודף בפתקים, במקום במטבעות קטנים". למחרת פרסמו הקואופרטיבים מודעות התנצלות בעיתונות, שבהן הבהירו ש"השימוש בפתקאות תשלום הוא זמני, עד שיחדש משרד האוצר את מלאי המעות הקטנות בשוק".
אלכס גולברג, אספן וחוקר שכתב ספר על אמצעי תשלום מנייר בישראל, מסביר שבסוף שנות ה־50 היו נהוגות בארץ לא פחות מ־4,000 פתקאות תשלום שונות. "במשך השנים הפתקאות נעלמו, ונותר רק קומץ של אספנים משוגעים לדבר שמוכנים לשלם אלפי שקלים לפתקה נדירה. השיא עומד על 4,000 דולר ששולמו על פתקת תשלום אחת מאותן שנים".
התיאטראות נגד המס
בסוף ינואר 1951 נערכה בתל אביב פגישת חירום בהשתתפות מנהלי כל התיאטראות בעיר - הבימה, אהל, המטאטא, הקאמרי ולי־לה־לו. הסיבה למפגש: כוונת הממשלה להטיל על כרטיסי תיאטרון מס בגובה 20 אחוז. "האם נגמרו לממשלה מקורות לגיוס כספים ומסים, עד כי נאלצת היא להכניס ידה גם אל תוך קרבי הקולטורה הישראלית?" שאל יהושע צפריר, נציג תיאטרון הבימה. נציג תיאטרון אהל, זליג וולגרין, ציין ש"הגיע הזמן להפסיק אחת ולתמיד את הפרוטקציה הניתנת לפקידי ממשלה, שיודעים היטב להתקשר ולבקש במתק שפתיים הזמנה חינם של זוג כרטיסים".
חמישה מיליון עצים
בט"ו בשבט תשי"א, שחל ב־22 בינואר 1951, דיווחה הממשלה על "תחילת מבצע נטיעות של חמישה מיליון עצי אורן וברוש". הנטיעות, כך נמסר, יכסו שטח של 25 אלפי דונם ויעסיקו 5,000 פועלים - שלהם מובטחים לפחות 220 ימי עבודה בשנה הקרובה, עד לתום מבצע הנטיעה הגדול.
קרב הנשים על הבית
אדם שנטש את אשתו ושני ילדיו באירופה ועלה ארצה הכיר כאן עולה חדשה והתחתן. הזוג התגורר בדירת רכוש נטוש, שסידר להם האפוטרופוס הכללי. באחד הימים הגיעה לדירה האישה הראשונה, שעלתה בינתיים אף היא לארץ, והתבצרה בה עם ילדיה. העניין הגיע לדיון בבית משפט השלום, שבמהלכו הודיע האפוטרופוס ש"מבנה הדירה נמצא בסכנת התמוטטות מיידית". שתי הנשים הודיעו מייד שהן אינן מתפנות, גם אם הבית כולו יתמוטט עליהן. בסופו של דבר, ציווה השופט על האפוטרופוס לאתר דירה חלופית לגבר עם אשתו השנייה, ודירה זמנית לאישה הראשונה ולילדיה, עד לקיום דיון נוסף בפרשה.
הנעלמים / מתקנים שהיו ואינם
תיבת טלפון
היו אלה תיבות ברזל קטנות, שהכילו בתוכן שפופרת טלפון ונקראו באנגלית Police Box. בסוף שנות ה־50 החלה משטרת ישראל להפעיל שיטור רגלי בשכונות ("שוטרי מקוף"), ומאחר שמכשירי קשר לא היו עדיין בשימוש נרחב - פוזרו עשרות תיבות כאלה במרחב העירוני. כל שוטר מקוף נדרש לפקוד מדי שעתיים את התיבה שבמרחב סיורו, ליצור קשר עם המוקד בהרמת השפופרת - ולדווח שהכל כשורה. התיבות נפתחו במפתח מיוחד שרק השוטר החזיק.
הצרכנייה / פריטים שהיו במטבח
קומקום שורק
האבולוציה של חימום מים לשתיית תה או קפה החלה בפרימוס הנפט הרועש, עברה לחימום מים בקומקום שהועמד על כירת גז, וכשהחשמל הגיע לרוב הבתים - שווקה כף חשמלית מתחממת, שגרמה במקרים רבים לעומס שהקפיץ את פקק החשמל בדירה. ואז הגיע חידוש נוסף: הקומקום השורק, שהיה ממולא במים דרך פתח קטן. את הפתח עצמו כיסה מין פקק ובתוכו משרוקית, וזו צפצפה ממעבר האדים - ברגע שהמים רתחו.
"מחסור חמור בפרי הדר"
בסוף ינואר 1951 התכנסה המועצה לשיווק פרי הדר לדיון חירום במחסור החמור שנוצר בפרי הדר בשוק המקומי, עקב ההזמנות הגוברות מאירופה. נציג הפרדסנים, יוסף שטרן, תמך ביצוא ואמר בדיון: "סוף־סוף יש לנו הזדמנות להרוויח קצת מחו"ל. הצרכנים הישראלים לא ימותו בלי פרי הדר שנה אחת". למרות דעתו, החליטה המועצה לחייב את הפרדסנים "לתלוש (לקטוף`; ד"ס) פרי הדר לצורכי השוק המקומי - במינימום של עשרה אחוזים מסך התפוקה". בצילום: כרזה מאותם ימים, כיצד לשמור על בריאות הגוף בעת הקטיף.
מודעות שהיו
