מנהלת החינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) יצאה השבוע בתקיפות נגד הנקודה הא־מגדרית (זו שמוסיפים למילה כדי לעמעם מגדר) ועוררה גל תגובות שחלקן תמכו, חלקן זעמו, ואחרות פשוט גיחכו. אני באופן אישי.ת חושב/ת שמותר להיו/ת נודני.ק, ושגם המחלוק/ת לגיטימי.ת. מה שבכל זאת צרם לי היה המילה "קדושה". היא שובצה שם באופן שאומר: החיים והערכים שלי = קדושה. החיים והערכים שלך = הממממ, לא.
עם כל הכבוד, הנעימה הזאת גורמת לקדושה עצמה להישמע כמו קלישאת תעמולה מהסוג הזול. הוסיפו נקודה, או שלא. אילו החינוך הדתי היה מחפש יותר מה קדוש בזולת, ופחות בעצמו; אילו היה משקיע יותר בלימוד זכות או לפחות אמפתיה; וזוכר את הכלל "יהללך זר ולא פיך" - אז אולי היה מצליח להבין מאיפה בא הצורך של הפרוגרסיבים המוזרים האלה להוסיף את הנקודה. ואולי, מי יודע, גם אחרים היו רואים קדושה בחייהם של דתיים.
כמו תמיד, כשכותבים על חיי הדת, גם הפעם נדמה לי שנצטרך לעצור ולהסביר כמה דברים שלא ברורים לכל. אם אפשר להכליל את כל הדוסים באשר הם, אפשר לומר בזהירות שכולנו גדלנו על מילים כמו קידוש וקדושה, אבל בעיקר על הרעיון שאין דבר מתוק יותר מ"קידוש השם".
אני לא מדבר על ההקשרים הטרגיים של המושג. הו לא. כבר מזמן, כשאומרים קידוש השם, לא מתכוונים ליהודי שעומד על המוקד ונותן ביצוע של פעם בחיים ל"אני מאמין", שגורם אפילו לתליין להזיל דמעה. לא. כשאומרים קידוש השם, הכוונה היא שחבורת דתיים תעשה משהו חיובי ונחמד, שיגרום למתבונן החילוני לעכב את מבטו בחיבה ולמלמל מילה טובה. מה רע?
אנחנו, הדוסים, חלק לא מבוטל מחלומות הילדות שלנו היה כרוך בקידושי השם. גם כשחלמנו שאנחנו תוקעים גול מחצי מגרש, זה היה במדי נבחרת ישראל, עם כיפה, לשער של נבחרת גרמניה. קידוש השם! אפילו כשחלמנו שאנחנו עוזרים למישל פייפר לגלות את שורשיה היהודיים, זה היה קידוש השם. מצד שני, אין גרוע בעולמנו מ"חילול השם". ולא, לא מדובר על להקריב חזיר מפוטם לכבודו של זאוס. מי עושה שטויות כאלה?
חילול השם, שהוא הפדיחה האולטימטיבית שאין ממנה תקומה, הוא לעשות משהו עלוב ונקלה, שיגרום למתבונן מבחוץ - יש ביהדות הקלאסית המון כבוד למבט מבחוץ - להפנות את מבטו בסלידה ולסנן קללה. למשל, חתונה המונית בבני ברק, בניגוד להנחיות ולכל היגיון. ובקיצור, אם אין כבוד למבט מבחוץ, לא ברור מה נשאר מהקדושה.
אספר לכם סיפור קטנטן שקרה בשבת שעברה. כבר כמעט שנה שאנחנו מתפללים בגינה. זה לא שפתאום הפכנו לברסלברים המתפללים ביערות ובגנים. אני מתפלל בגינה כי מאז פרוץ הקורונה, זה מה שעושים באותם זרמים ביהדות שכן מתייחסים להנחיות (ולכן הם מכונים "פחות דתיים", "לא באמת דתיים", "תורידו את הכיפה" או סתם "עמלק" על ידי קדושי העליון, שאסור לומר מילה אחת בגנותם).
התפילה הזאת בחוץ - ברחוב, בגן המשחקים, בין המרפסות, בקור או בחום, כשהחזן עומד על אי תנועה או מול המגלצ'ה - היא משהו שלקח לנו זמן להבין. אך בחלוף כמעט שנה אפשר כבר לסכם שבסך הכל אנשים מסתגלים לתנאים החדשים של התפילה היהודית. רובנו מגיעים עם כיסא מתקפל מהבית. היתר נשארים לעמוד, או יושבים על נדנדת הקפיץ בצורת כלב ים.
הפסקנו לנשק את ספר התורה. או זה את זה. גם לחיצות הידיים נעלמו. נדמה לי שהתפילה התקצרה. או לפחות התכווצה. בטח בגלל האקוסטיקה, שהלכה לעזאזל. מכיוון שקשה לשמוע משהו באוויר הפתוח, רובנו הפסקנו לתקן את הקורא בתורה. מניחים שהוא קרא בסדר וזהו. לגבי קטעי השירה והפיוטים - המצב על הפנים. בקהילה שלי נהגו פעם לשיר בהרמוניות מורכבות עם קול שני ושלישי. לא עוד. נדמה שרוב החבר'ה ויתרו על התענוג. אולי זה רק בגלל החורף הירושלמי, ובאביב, כמו שנאמר, הם ישובו בחזרה.
בקיצור, בשבת האחרונה, ספר התורה שלנו נפסל. בחוץ. לעין כל. האמת, לא נעים.
כשהקורונה הוציאה אותנו מבית הכנסת, שמעתי לא מעט דיבורים על כך שיש משהו יפה ביציאה מאזור הנוחות של המגזר. הנה המציאות עצמה מאלצת אותנו להיות חלק מהעולם. ואולי נרוויח קידוש השם קטן. אולי מישהו ייצא מהמרפסת עם הקפה של הבוקר, ישים לב כשמישהו עולה לתורה ומודיע בהתרגשות על תינוקת חדשה שנולדה, יראה את כולם שרים את "יעלה יעלה בואי לגני" - ואולי יגיד, בואנה, לא ידעתי שככה. ואשרי העם שככה.
על מה לא חשבנו? על האפשרות שפתאום ניאלץ לפסול ספר תורה בגינה הציבורית. לפני כמה שנים נאלצתי לפסול ספר בעצמי וכתבתי כאן על הרגע הלא נעים הזה. כן, אני מדבר על מגילת הקלף שיהודים מתייחסים אליה כמו למלכה: הספר האשכנזי לבוש במעיל קטיפה וחוטי זהב, והספר הספרדי נתון בתוך ארמון קטן עשוי כסף או עץ משובח.
כשהספר יוצא מהארון, נהוג לקום לכבודו ולשיר. אם ייפול לארץ, כל הנוכחים חייבים לצום. אני לא מכיר עוד משהו, או מישהו, שיהודים מכבדים כל כך. אבל כל זה משתנה לגמרי אם פתאום מוצאים בו טעות. אות אחת שנמחקה פוסלת ספר שלם. בכל פעם שבעל הקורא נתקל בקשקוש או בטשטוש, הוא עוצר לבדוק. ר' שנראית כמו ד'. נון סופית שהתקצרה.
באמצע הקריאה בתורה משתרר פתאום שקט מוזר. אף אחד לא טורח אפילו להסביר לקהל מה קורה ולמה עצרנו. פתאום אוספים את הספר בחיפזון. שום גינוני מלכות לא תמצאו כאן. כשהספר מתרומם שוב, הוא נראה נזוף ושפוף. החגורה שלו קשורה מעל המעיל. קצת מזכיר חלוק רחצה או פיג'מה של מטופלים. בדרכו חזרה לארון לא שרים לו שירים ואף אחד לא ניגש לנשק.
וזה בדיוק מה שקרה השבת. טעות. פסילה. סילוק נחפז של ספר מכווץ ממבוכה. עם הזמן למדתי שרוב הטעויות בספרים הן לא בעיות טכניות של מחיקה וטשטוש, אלא טעויות אנוש. רגע אנושי. רגע לא נעים. כולנו היינו מעדיפים שזה יקרה בתוך בית כנסת. ששום שכן לא יביט מהמרפסת.
אנשים התחילו להתלוצץ, כמו שתמיד קורה ברגעי מבוכה. עברתי בין המתלוצצים והופתעתי לגלות שכמעט כולם חשבו על אותה בדיחה. אחד השווה לסלבריטאים. אחד למנהיגים. אחר למועמדים ממפלגת העבודה. כשמעלים אותם על הבמה, שרים להם וקמים לכבודם. כולם רק רוצים להתקרב ולשלוח נשיקה. אבל, ברגע שהוא נופל על הטעות הכי קטנה, מורידים אותו מהבמה, קושרים טוב־טוב ומסלקים.
רגע אחר כך הגיעו הורים וילדיהם ואמרו שאולי קצת הגזמנו עם ההשתלטות על גן המשחקים. הם ציינו שהיו מתפללים שקראו "שא!" לילדים ששיחקו שם, כאילו הילדים מפריעים לתפילה ולא המתפללים הם שמפריעים. הם היו מנומסים אך ברורים. הם דיברו על חוסר רגישות. ואני לא חושב שהיתה לי תשובה טובה.