לפני כמה ימים קרתה תקלה נוראית בבית החולים איכילוב. מכונת הנשמה התנתקה, הצוות הרפואי לא שם לב ומשה חרזי ז"ל נפטר. מנהל בית החולים, פרופ' רוני גמזו, התייצב באולפן, הזיל דמעה וקיבל אחריות.
הסטנדרט הזה לא אחיד. למנהיגי הציבור החרדי בכנסת יש מאות נפטרים מהקורונה הארורה - והם לא מתייצבים באולפנים, לא מקבלים אחריות, פה ושם קולם נשמע בקריאה לשמור על ההנחיות וזהו.
גפני, ליצמן וגם דרעי הוכיחו שכשמשהו חשוב להם, הם יודעים לעבוד, הם יודעים לצעוק. ליצמן כבר התפטר פעמיים בגלל עבודות רכבת בשבת וסגר בחגים; גפני, מוותיקי שליחי הציבור שיודע היכן ללחוץ כשצריך - נעלם. ואפילו דרעי, שבאמת אפשר להגדיר כמבוגר האחראי, לא מצליח לסחוף, לבלוט, לזעוק ולעורר את הציבור שלו נגד המגיפה. הם הפה של הציבור החרדי בכל הקשור לגיוס, לגיור ולתקציבים. הפה הזה צריך לזעוק עכשיו. ברגעי האימה.
ברשתות החברתיות ובתקשורת הישראלית מנפחים את האחריות של הציבור החרדי לקורונה מעבר לכל פרופורציה. בתקופה של מערכת בחירות יש לא מעט אינטרסנטים כמו אביגדור ליברמן, שמבקשים לקושש מזה כמה קולות, אבל צריך לשים את זה בצד ולהתייחס למה שמתרחש, ומתרחש אסון.
האדם החרדי לא צריך את הנתונים של הפרויקטור. הוא מכיר אותם בעצמו. מביתו שלו, משכניו, מהשיעור בבית הכנסת ומהקהילה. כל אדם חרדי יודע שיש התפרצות חריפה, כזאת שלא היתה עד היום. אין כמעט בית חרדי שלא עברה בו המגיפה, אין אדם חרדי שלא מכיר נפטר מקורונה. אל מעגל הדמעות, האבל והכאב מצטרפים בכל יום יתומים, אלמנות ואלמנים, צעירים ומבוגרים, אימהות ואבות.
מספיק לשמוע את אלי, בעלה של רחל שמאושפזת בבילינסון, אומר בבכי, "יש לי בבית חמישה ילדים ויש לי בן חדש שנמצא בטיפול נמרץ בשניידר ואני מבקש שהילד יכיר את האמא שלו", כדי לעצור הכל ולהילחם. לא ברור למה זה בכלל במחלוקת. מתנהלת מלחמה. כשנורו סקאדים לאזור המרכז, אף אחד לא חיכה להוראה של רב, כולם לקחו את הילדים ורצו לממ"ד.
אחיי החרדים, זה תלוי רק בכם. היכנסו לממ"ד, סגרו את הדלת, הצילו את החיים שלכם. עשו את זה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו