בשקט בשקט, מתחת לרדאר כמעט, ממשיכה להקת בית הבובות להתקיים. בין הנועה קירלים למרגים של העת הנוכחית, לבין להקות ותיקות כמו תיסלם או היהודים, ישנו דור ביניים של מוזיקאים לא צעירים בכלל אבל גם לא מבוגרים במיוחד, שממשיך ליצור ולהופיע עבור קהל שזוכר להם חסד נעורים. כזה שזוכר להם את הטיול ההוא לדרום אמריקה לפני כמעט שני עשורים, ואת פסקול החיים שהם היו עבורו.
להם, וכנראה בעיקר להם, מכוון "משיח", הסינגל החדש של בית הבובות, או למעשה של הצמד איתי שיף ואמיר אטיאס, שהלהקה תמיד התבססה על החברות ארוכת השנים ביניהם. זהו סינגל חדש מתוך אלבום חדש מזה שש שנים, אבל למרות הזמן הרב שעבר, קשה להגדיר זאת כקאמבק. ראשית, משום שעובדתית השניים המשיכו להופיע בקונסטלציות משתנות על במות לאורך השנים. זה לא שהם באמת נעלמו. ושנית, משום שקשה לדמיין שיר רוק עם פזמון מתפרץ וסוחף כמשהו שמותאם במיוחד לימים אלה.
"משיח" עוסק בטבע האדם, שנוטה למרדף אחר החומרי, לרוב על חשבון מתן צדקה או מעשים טובים. "משיח כבר כאן, הנה כאן על המדרכה. מבקש אהבה אצל נותני נדבה, אבל אין בהם דבר. חוץ מכסף מזומן אין להם זמן", הם שרים יחד בשיר רווי דיסטורשן ופאתוס. "על כל צדיק אחד נעלם יש עשרות שיגידו אני מלך העולם מעל כל במה...אבל מה עם הנשמה, תשאיר משהו לנשמה".
לא בדיוק שיר קאנוני, אפילו קצת רוחניקי בשקל וקלישאתי, אבל מדובר כאן בלהקה שמלכתחילה כבשה את לבבותיהם ואוזניהם של משוחררים טריים בטיול אחרי צבא. הטיול הוא מוסד כיפי וחשוב אמנם, אבל כשלעצמו קצת קלישאת ישראליות. וזה בעצם גם הסיפור של בית הבובות. להקה שלא משנה אילו אפקטים וצלילים מעודכנים תשבץ בשיריה - עדיין תישאר להקת רוק מז'אנר שהיה פופולרי כאן מאוד באמצע העשור הראשון של תחילת האלפיים, ולאט לאט פינה את מקומו לטובת סאונד שמתכתב יותר עם מה שקורה בעולם.
הקהל שמלווה אותם שנים בוודאי שמח לחומרים חדשים, אבל לא מדובר בלהיט שילהיב אוזן זרה. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
