אנשים בעשור התשיעי לחייהם מצויים לרוב עמוק בחיי הגמלאות, מבלים את זמנם בפעילויות פנאי ובמפגשים עם הנכדים. שגרת יומו של ד"ר מרדכי גרשטיין בן ה-83 לעומת זאת, כוללת עבודה מאומצת כרופא מומחה בטיפול נמרץ ואותו גם הקורונה לא עוצרת. ככה זה כשברזומה שלך טיפול בחיילים פצועים אמריקנים בעומק וייטנאם והצלת חייהם של חיילי צה"ל רבים בזמן מלחמת יום הכיפורים.
"האמת שאין לי שום חשש מהקורונה", הוא מספר ל'ישראל היום'. בני גילו אמנם נחשבים בקבוצת סיכון ומדינת ישראל מנסה בכל דרך לגונן עליהם מפני הנגיף הקטלני, אולם למרות זאת, ד"ר גרשטיין לא מהסס להתייצב לחזית המלחמה בקורונה, ככל הנראה לאור עברו המעניין, "אולי התקופה בוייטנאם חיסנה אותי", הוא אומר בחיוך.
הוא נולד בארה"ב למשפחה דתית שאביה היה רב. את לימודיו העביר בישיבה יוניברסיטי בניו יורק, למד רפואה והתמחה באוניברסיטת בוסטון. בשנת 1964 גויס לצבא ארה"ב שבאותן שנים היה שקוע במלחמה העקובה מדם בווייטנאם. "הייתי אז נשוי טרי עם ילדה קטנה", הוא נזכר, "ונשלחתי לשנה לווייטנאם שם ניהלתי את חדר המיון בבית החולים שהוקם במאש. כמה שנים מאוחר יותר שודרה סדרה קומית בשם 'מאש' על המלחמה, אבל המציאות הייתה פחות מצחיקה. היה הרבה אקשן". הוא מספר במבטא אמריקני.
בחדר המיון שניהל במחנה הגדול, שבו שירת לצד 37 אלף חיילים נוספים, עברו תחת ידיו אלפים רבים של פצועים שבאו מן החזית. "נתקלתי בפצועים, בחלקי אברים, גפיים בודדות. הרבה מראות לא נעימים. אנחנו עשינו את הניתוחים הראשונים של הפצועים שהועברו בהמשך לבית חולים שהוקם על החוף ומשם לפיליפינים. את רוב החיילים הצלחנו להציל".
בתוך כל הכאוס, גרשטיין לא שכח גם לשמור על המורשת היהודית עליה גדל והתחנך, "הייתי בין 15 החיילים היהודים ששירתו בבסיס ולמרות הקושי והעומס הקפדנו על התפילות בשבת. עבדתי 14 שעות ביום אבל סיכמתי עם מנהל בית החולים שבשבת אני מגיע ומתייצב רק למקרי חירום וכך היה. מספר השעות שהצלחתי להקדיש לענייני השבת סיפק אותי מאוד ונתן לי ולשאר כוחות רבים".
הסיטואציה שאליה נקלע הצעיר היהודי בלב וייטנאם והמראות בהן נתקל, הובילו אותו לשאול את עצמו שאלה פשוטה, "עשיתי את המקסימום עם הפצועים והשאר היה בידי שמיים אבל בכל זאת שאלתי את עצמי למה הקב"ה שלח אותי לתופת בווייטנאם. מלבד העזרה שהצלחתי להעניק לפצועים רבים, חלק מהתשובה הגיעה כמה שנים מאוחר יותר".
ב-1972, חמש שנים לאחר שהשתחרר מהצבא, הוא עלה לישראל עם רעייתו ושלושת בנותיו, "הגענו לצפת וכמי שכבר היה פנימאי וקרדיולוג בניתי את המחלקות בבית החולים זיו בעיר". שנה מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים וכשהוא כבר מנהל חדר המיון בבית החולים, קיבל את התשובה לשאלתו מדוע נשלח לווייטנאם.
"למדתי הרבה מאוד בתקופה ההיא בוויטנאם" הוא מספר, "למעשה הייתי בין היחידים שהוכשרו בעבודת מיון נכונה וכך יכולתי לתרום מניסיוני בטיפול בפצועי המלחמה". גרשטיין ואנשי מחלקתו טיפלו בכ-3,000 מחיילי צה"ל שנפצעו בלחימה בחזית הצפונית.
לאחר ארבע שנים בצפת, הוא עבד עוד מספר שנים בבתי חולים במרכז, עבר בשנות ה-80 השתלמות נוספת בארה"ב בתחום עבודת המיון וחזר לארץ לעשור וחצי של עבודה כבכיר במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים קפלן שברחובות, עד שהוצא לגמלאות. אך זה היה לתקופה קצרה מאוד.
"יום לאחר שהייתי אמור לצאת לפנסיה התחלתי לעבוד בהרצליה מדיקל סנטר", הוא אומר בסיפוק. גרשטיין ניהל את מחלקת טיפול נמרץ במרכז הרפואי וגם שימש בשתי תקופות שונות כממלא מקום מנהל המרכז כולו.
כיום, כשמשפחתו מונה שלוש בנות, 15 נכדים ועשרה נינים, הוא ממשיך לפקוד את המרכז הרפואי שבו הוא עובד כבר 18 שנה, למרות שהוא ממוקם הרחק מביתו שביישוב מורשת שבגליל. "במשך השבוע אני ורעייתי לנים סמוך לבית החולים, כשאני כונן בלילות ועובד בימים. בימי רביעי אנחנו חוזרים לסוף השבוע בבית".
למרות גילו המתקדם, אין לו כל כוונה לחדול מהעיסוק שממלא את ימיו כבר למעלה מ-60 שנה, גם כשבחוץ משתוללת הקורונה. "אני נורא נהנה ממה שאני עושה ומהמקום שבו אני נמצא ומהאווירה החמה בו. אני יכול לספק לחולים מניסיוני המקצועי והרפואי וגם מעבר לכך, מאחר ואני מביא גם לא מעט רגש וצחוק ומנסה להשרות ביטחון על המטופלים. מעבר לזה, אין ספק שהרקע שלי מסייע לי להתמודד עם כל מיני מצבים לא פשוטים וכנראה שזה עובד גם במקרה של הקורונה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו