לפני שבועות אחדים, בדיון פנימי בצה"ל, הנחה הרמטכ"ל אביב כוכבי להכין תוכנית מבצעית חדשה ל"טיפול" בתוכנית הגרעין של איראן. למעשה לא מדובר בתוכנית אחת אלא בשלוש חלופות, שיגובשו בתקופה הקרובה ויוצגו לדרג המדיני.
הרקע למהלך ברור: תוכנית הגרעין של איראן נמצאת כעת בצומת קריטי, ובגדול ניצבות בפניה שלוש אפשרויות. הראשונה, המועדפת על איראן, היא חזרה להסכם הגרעין במתכונתו הקודמת, תמורת הסרה מלאה של הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה. השנייה, שנראית כעת כריאלית ביותר, היא חזרה להסכמה חלקית, זמנית, עם ארה"ב, שבמסגרתה תשהה איראן את ההתקדמות שלה בתוכנית הגרעין בתמורה להקלות מסוימות, בעיקר על תעשיית הנפט שלה. השלישית, שמדירה שינה מעיני ישראל, היא פריצה איראנית לעבר הגרעין.
צילום: רויטרס
"איראן התקדמה בשנים האחרונות גם בתחום המחקר והפיתוח, גם בצבירת החומר המועשר וגם ביכולות התקפיות, ויש לה משטר שבאמת רוצה להגיע לנשק גרעיני", אמר לנו השבוע שר הביטחון בני גנץ' "ברור שישראל צריכה להחזיק מולה אופציה צבאית. זה מחייב משאבים והשקעה, ואני פועל כדי שזה יקרה".
הסכם הגרעין (JCPOA) נחתם ביולי 2015 בין איראן לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת), בתוספת גרמניה (P5+1). הוא היה שיאו של מהלך דיפלומטי שנוי במחלוקת שהוביל ממשל אובאמה, שגרם לקרע גלוי עם ישראל. עיקר המחלוקת, בתמצית, היה על הדרך הנכונה לטפל באיראן. בארה"ב סברו שיש לעשות זאת בהסכם, שייטול חלק ניכר מהיכולות מידי איראן, ישים אותה תחת פיקוח ויטיל עליה הגבלות לתקופה ממושכת. בישראל סברו שהדרך היחידה היא להוריד את איראן על הברכיים: להפעיל עליה לחץ כל כך חזק, שיחייב את הנהגתה לוותר על הגרעין כדי לא לאבד את השלטון.
תחת ההסכם התחייבה איראן לשורת צעדים שנועדו להרחיק אותה מהפצצה. העיקריים שבהם היו ויתור מוחלט על מאגר האורניום המועשר לדרגה בינונית (20 אחוז) שצברה אז, וצמצום משמעותי של מאגרי האורניום המועשר לדרגה נמוכה (3.67 אחוזים) ל־300 ק"ג בלבד. איראן גם התחייבה לצמצם בשני שלישים את מספר הצנטריפוגות במתקן הגרעיני ב, ולהפעיל בו צנטריפוגות מהדור הראשון בלבד. תחת ההסכם הסכימה איראן שלא להעשיר אורניום במתקן הגרעיני שהקימה בפורדו, סמוך לקום. מדובר במתקן שנחצב בחשאי במעבה ההר, ונחשב לאתגר משמעותי בגלל החסינות היחסית שהמרחב התת־קרקעי מעניק לו.
ההסכם מחייב את איראן בסעיפים נוספים, שהבולט שבהם הוא הסכמה לפיקוח משמעותי והדוק יותר מזה שהיה עליה בעבר של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. בתמורה הוא אפשר לה לחזור למכור נפט בשווקים הבינלאומיים ולהשתמש במערכות הסחר הגלובליות, ובתהליך הדרגתי גם היה אמור להסיר את הסנקציות שהוטלו על ארגונים ועל אישים באיראן.
בישראל הצביעו כבר בזמן אמת על החורים הרבים בהסכם. העיקרי שבהם הוא מועד פקיעתו - "השקיעה" (sunset), כפי שהיא מכונה בידי אנשי המקצוע - בתוך 15-10 שנים, שבסיומן תוכל איראן לעשות כמעט ככל העולה על רוחה: בלי הגבלות על כמות האורניום שתוכל להעשיר, על רמת ההעשרה, על מספר הצנטריפוגות ועל תהליך המחקר והפיתוח.
ההסכם הגביל באופן חלקי בלבד את התקדמות המחקר והפיתוח האיראניים (בעיקר של צנטריפוגות מתקדמות), ולא עסק כלל בשני עניינים מרכזיים: מערך הטילים האדיר שפיתחה איראן, והשפעתה ההרסנית על האזור כחלק ממדיניות יצוא המהפכה.
לסלול נתיבים לביידן
רבים בישראל סבורים כי המחלוקת העמוקה בין אובאמה לנתניהו, שהפכה לקרע של ממש, הקשתה על ישראל להשיג אז הסכם טוב יותר. הדברים האלה מהדהדים גם היום: כמעט כל הדוברים לכתבה הזאת, לציטוט ולא לציטוט, אומרים מפורשות שעל ישראל לסלול במהירות נתיבים לממשלו של ג'ו ביידן, כדי לוודא שכל הסכמה עתידית תתקן את משגי העבר.
המשימה הזו תוטל קרוב לוודאי על כתפיו של ראש המוסד, יוסי כהן. נתניהו כבר הבהיר כי בכוונתו למנות פרויקטור לנושא האיראני, במנותק מהעבודה שנעשית במטה לביטחון לאומי ובמשרד הביטחון (ולמעשה מעליהם). כהן, שיסיים ביוני כהונה בת חמש שנים וחצי כראש המוסד, הוא הבחירה הטבעית לתפקיד, ולא רק בגלל קרבתו לנתניהו: הוא בקיא מאוד בנושא האיראני והוביל את המאבק בגרעין בשנותיו בראשות המוסד. יתרה מזאת, הוא מוערך מאוד בוושינגטון, וסביר שכמפעיל סוכנים מיומן ימצא את הדרך לעבוד גם עם הממשל החדש.
השבוע ביקר כהן בוושינגטון. תמונה שלו, סועד לעת ערב בבית קפה מקומי עם שר החוץ מייק פומפאו, צולמה ופורסמה. יממה אחר כך חשף פומפאו את עומק הקשרים בין איראן לאל־קאעידה, שבכיריו הפכו לבני בית בטהרן. באוגוסט, כזכור, חוסל עבדאללה אחמד עבדאללה (מוחמד אל־מסרי), מספר 2 באל־קאעידה ומי שהיה אחראי לפיגועים שביצע הארגון ב־1998 בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה. על פי פרסומים זרים, המוסד הוא שביצע את החיסול, לבקשת האמריקנים.
החיסול הזה כנראה היה עדות נוספת לעומק הקשרים הביטחוניים שהיו לממשל טראמפ עם ישראל. כהן היה שחקן מרכזי בציר הזה, לצד השגריר רון דרמר, וכמובן נתניהו עצמו. ההישג העיקרי שלהם, בעיניהם, היה הצלחתם לשכנע את הממשל היוצא לפרוש מ"הסכם הגרעין הרע והמסוכן", כלשונם, ואחר כך להטיל על איראן סנקציות משתקות במסגרת מדיניות "הלחץ המקסימלי" שהופעלה עליה.
"לישראל ולאמריקנים היו שלוש תקוות", אומר אלוף (מיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן וכיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. "הראשונה, שהמשטר יתמוטט בעקבות הסנקציות והלחץ הכלכלי; השנייה, שהמשטר ייבהל, ויבוא להסכם חדש וטוב יותר; והשלישית, שאיראן תעשה טעות גדולה - למשל, תנסה לפרוץ לגרעין - ואז ארה"ב תתקוף אותה".
שלוש התקוות הללו נכזבו. ידלין העריך כבר לפני שנתיים ש"האיראנים לא יהיו פראיירים", כהגדרתו. שהמשטר לא יקרוס, שהם לא ירוצו להסכם שונה מהותית מההסכם המקורי, וודאי שהם לא יעשו טעות קרדינלית שתביא עליהם את סופם. מה כן? "האיראנים סוחרים. הם ינסו להוציא גם כעת את המקסימום, בתמורה למינימום מחיר מצידם".
מסבלנות להתנגדות
את התקופה מאז פרישת איראן מהסכם הגרעין אפשר לחלק לשניים. את הראשונה, בין מאי 2018 למאי 2019, מכנים החוקרים "סבלנות אסטרטגית": איראן ישבה ובגדול לא עשתה כלום. היא ניסתה להכיל את הסנקציות, פעלה מול אירופה בניסיון לפתח מנגנונים שיעקפו אותן, ובעיקר ספרה ימים לאחור, בתקווה שטראמפ לא ייבחר שוב.
"בשנה הזאת גילתה איראן שהמחיר הכלכלי שהיא משלמת כבד בהרבה משחשבה", אומר רז צימט, איש המכון למחקרי ביטחון לאומי ואחד המומחים המובילים לעניין האיראני. "הם הופתעו מהצניחה החדה ביצוא הנפט (מ־2.5 מיליון חביות ל־500 אלף), ובעיקר מכך שאירופה לא ממש יכולה, וספק אם רוצה, לעזור להם".
בעקבות זאת שינתה איראן את מדיניותה ועברה במאי 2019 ל"אסטרטגיית ההתנגדות". ראשיתה בפעולות חריגות במפרץ הפרסי, שהחלו בתקיפת מכליות נפט ובהפלת מל"ט אמריקני מתקדם, ושיאן במתקפת 14 בספטמבר על מתקני הנפט בסעודיה. המתקפה הזאת - שבוצעה באמצעות טילי שיוט וכלי טיס בלתי מאוישים - היתה מוצלחת במיוחד מבחינת איראן; הנזק שנגרם לסעודיה והעובדה שהתקיפה עברה בלי תגובה הגבירו לאיראנים את התיאבון.
מי שהיה אחראי לרוב הפעולות האלו היה מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני. את החשבון הוא שילם בתחילת 2020, כשחוסל על ידי האמריקנים זמן קצר לאחר שנחת בבגדד. זה היה המהלך ההרתעתי המשמעותי ביותר שביצע ממשל טראמפ בארבע שנותיו, וכנראה גם תרומתו הגדולה ביותר לביטחון האזור, לצד הסכמי הנורמליזציה של ישראל עם מדינות המפרץ.
בתחום הגרעיני הצליחה וושינגטון פחות. בד בבד עם ההתרסה הגוברת בפעולותיה של איראן באזור, החלו האיראנים להתרחק מהמחויבות להסכם הגרעין. הם אמנם לא פרשו ממנו, כדי לא לשבור את הכלים, אבל ביצעו צעדים שהיו אמורים לשרת אותם בשתי דרכים עיקריות: צבירת נכסים לקראת משא ומתן מחודש עם ארה"ב והמעצמות, וקיצור דרכם אל הפצצה, במקרה שמשא ומתן כזה ייכשל.
בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) תיעדו את ההפרות האיראניות, ואף פרסמו אותן בזמן. את חלקן הגדול פרסמה איראן בעצמה: הן היו חלק ממדיניות ה"תחזיקו אותי", שנועדה להרתיע את המערב ולהחזיר אותו להסכם.
ההפרות הבולטות שאיראן ביצעה היו העלאת רמת האורניום המועשר מ־3.67 אחוזים, כפי שנקבע בהסכם, ל־4.5 אחוזים, וצבירת כמות גדולה ממנו - קרוב לשלוש טונות, פי עשרה ממה שהותר לה בהסכם המקורי; התקנת צנטריפוגות מתקדמות במתקנים בנתנז ובפורדו (שם, כזכור, נאסר עליה כליל להעשיר אורניום); האצת תהליכי המחקר ופיתוח של צנטריפוגות מתקדמות יותר; והשיא - בשבוע שעבר - חידוש פעילות ההעשרה לרמה בינונית (20 אחוז), בניגוד מוחלט להסכם.
"קבוצת הנשק"
כדי לייצר ראש נפץ גרעיני נדרשים כ־1,400 ק"ג של אורניום מועשר לרמה נמוכה (3.5 אחוזים). אלה מועשרים בהמשך לרמה בינונית (20 אחוז), שממנה נדרשים כ־220 ק"ג לפצצה. השלב השלישי הוא העשרה לרמה גבוהה, צבאית (90 אחוז), שממנה נדרשים כ־40 ק"ג לכל פצצה.
ההעשרה מתבצעת ברובה בנתנז, וכעת גם בפורדו. בשני המתקנים מופעלות צנטריפוגות מהדור הישן (IR1), ובנתנז כבר הותקנו גם צנטריפוגות מתקדמות יותר (IR2+4). איראן גם מקדמת מחקר ופיתוח של צנטריפוגות מתקדמות יותר (IR6), למרות הנזק שנגרם למפעל בפורדו, שנהרס לפני כחצי שנה במבצע המיוחס למוסד. הצנטריפוגות המתקדמות אמורות לאפשר לה להעשיר כמות גדולה יותר של אורניום בפחות זמן, ולקצר בכך את דרכה אל הפצצה.
לאיראן יש היום די אורניום מועשר לדרגה נמוכה (כאמור, כשלוש טונות) כדי לייצר שתי פצצות. תהליכי ההעשרה לרמה בינונית וגבוהה דורשים זמן, וגם כאשר יהיה בידיה מספיק אורניום מועשר לרמה גבוהה, עדיין יש שלל תהליכים שהיא טרם השלימה בכל הקשור למערכת הנשק עצמה.
מי שהיה אחראי לתחום של ייצור הנשק הוא מוחסן פחריזאדה, שעל פי פרסומים זרים חוסל בידי המוסד בנובמבר האחרון בטהרן. פחריזאדה היה אחראי למה שמכונה "קבוצת הנשק" - השלב הסופי (והקריטי) בהרכבת הנשק הגרעיני ובהפיכתו למבצעי.
איראן נשבעה כי סגרה את קבוצת הנשק שלה ב־2003. היא היתה אז חברה ב"ציר הרשע", עם עיראק וצפון קוריאה, ולאחר הפלישה האמריקנית לעיראק חששו האיראנים שיהיו הבאים בתור. שלל עדויות שנאספו מאז מלמדות שספק אם אכן סגרה את קבוצת הנשק, ובוודאי לא גילתה את כל האמת על הפעולות שביצעה לפני כן. ארכיון הגרעין, שנגנב ב־2018 בידי המוסד מטהרן והובא לישראל, שפך אור על תהליכים ועל פעולות שאיראן ביצעה בחשאי, ועל מידת ההתקדמות שלה בשלל תחומים - ובראשם קבוצת הנשק.
ישראל שיתפה את המידע מארכיון הגרעין עם המעצמות ועם ראשי סבא"א, כדי להוכיח שאיראן שיקרה בעבר, מסתירה בהווה, ולא יהיה אפשר לסמוך עליה בעתיד.
"החקירות בנושא טרם הושלמו", אומר ל"שישבת" אולי היינונן, לשעבר סמנכ"ל סבא"א. "יש שאלות שנותרו עדיין פתוחות. אנחנו חייבים לוודא שכל היכולות הושמדו או הוצאו מידי איראן, ובהמשך להטיל עליה מנגנון פיקוח הדוק, שיבטיח לפקחים גישה ישירה ומיידית לכל המתקנים והמדענים".
קיצור "זמן הפריצה"
ישראל והמערב מוטרדים ממה שקורה באיראן היום. השאלה המרכזית היא אם יש לה תוכנית חשאית שאינה מוכרת למודיעין במערב, או מתקן חשאי שבו מתבצעות פעולות שיאפשרו לה לקצר משמעותית את דרכה אל הפצצה, מרגע שתחליט לפרוץ אליה. הדעה הרווחת של המדענים והחוקרים היא שהתשובה לכך שלילית.
"אין לנו תמונה מלאה ועדכנית על תוכנית הגרעין העכשווית של איראן ועל תוכניותיה לעתיד", מודה היינונן. "הנטל הוא על כתפיה, להוכיח שאכן פניה לשלום, אבל עלינו לוודא זאת באמצעות מנגנוני פיקוח יעילים".
במאמר שפרסמו השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, בוחנים עמוס ידלין ואפרים אסכולאי, לשעבר איש הוועדה לאנרגיה אטומית, את שאלת המפתח: כמה רחוקה איראן מפצצה גרעינית. הם מסכימים כי ההחלטה להעלות את רמת ההעשרה ל־20 אחוז נועדה ליצירת קלף מיקוח שעליו תוכל איראן לוותר במשא ומתן עתידי, אבל היא גם תאפשר לה לקצר את "זמן הפריצה" מרגע שתחליט שהיא מעוניינת בפצצה ועד שזו תהיה בידיה.
"זמן הפריצה" הוא קריטי, משום שהוא חלון הזמנים שבו אפשר להפעיל על איראן את כל מערכות הלחצים: ממהלכים מדיניים ותודעתיים, דרך פעולות כלכליות וכלה בתקיפה צבאית. לכך בדיוק מתכוון גנץ כשהוא מדבר על הצורך באופציה צבאית זמינה ואמינה מול איראן, ולכך התכוון כוכבי כשהנחה את צה"ל להכין אופציה עדכנית כזאת.
ראש חטיבת המחקר היוצא באמ"ן, תא"ל דרור שלום, העריך את "זמן הפריצה" בשנתיים. ידלין ואסכולאי תוהים כיצד זה ייתכן, אם היא צברה בינתיים אורניום מועשר ואף התקינה צנטריפוגות מתקדמות מאלה שהיו ברשותה בעבר. תשובתם: חלק מהצנטריפוגות המתקדמות הותקנו אך טרם הוזנו בגז האורניום, ובעיקר - את המרחק לפצצה לא צריך לחשב רק על פי צבירת האורניום המועשר, אלא גם על פי פיתוח מערכת הנשק, ובעיקר המנגנון.
"לנשק גרעיני נדרשים שלושה מרכיבים עיקריים: חומר בקיע, מערכת נשק ופלטפורמה לנשיאת הפצצה", הם מפרטים. "לאיראן כבר יש פלטפורמה, טילים שיכולים לשאת נשק גרעיני, והיא יכולה לייצר חומר בקיע - העשרת אורניום שמיועדת לכאורה לצרכים אזרחיים, אך היא דו־שימושית ויכולה לשמש לפצצה". סימני השאלה הם סביב מערכת הנשק.
אם איראן אכן לא עסקה בנושא מאז 2003, יש לה דרך לא קצרה לעבור עד הפצצה - עיבוד האורניום וייצור הליבה, בניית מערכת ניפוץ מדויקת, התקנת מקור ניטרונים וסדרה של ניסויים מורכבים. אבל אם היא הצליחה להערים על העולם ולהתקדם בחשאי ולהשלים את הפיתוח של מערכת הנשק, חישובי הזמן צריכים להיות שונים.
ידלין ואסכולאי בוחנים שלוש הנחות, שכולן מתייחסות לפצצה גרעינית ראשונה כקו הגמר. הנחת היסוד של כולן היא שאיראן מקצרת תהליכים, ושאין לה תוכנית העשרה סודית שאינה ידועה למערב.
על פי ההנחה המחמירה, רוב הרכיבים למערכת הנשק כבר פותחו בחשאי ויכולים להיות מושלמים בתוך שלושה חודשים; ולאיראן יש די צנטריפוגות כדי להעשיר בפרק הזמן הזה אורניום לצורך ייצור של ליבת פצצה אחת. המסקנה: מרגע ההחלטה על "פריצה", איראן יכולה לפתח פצצה בתוך ארבעה עד שישה חודשים.
על פי ההנחה הסבירה, פיתוח מערכת הנשק לא הושלם וידרוש עוד כחצי שנה. מאחר שאיראן עדיין לא מפעילה צנטריפוגות מתקדמות ויידרש זמן להשלים את התקנתן, זמן ההעשרה יתארך. במקרה כזה המרחק שלה מהפצצה, נכון להיום, הוא שמונה חודשים עד שנה.
על פי ההנחה המקילה, איראן נזהרה מאוד בשנים האחרונות שלא לעסוק בנושא, מחשש שתשלם מחיר כבד, ויידרשו לה כשנה וחצי להשלמת מערכת הנשק. בתרחיש כזה (שהחוקרים קובעים שהוא קיצוני לקולא ונשען על תפיסה מודיעינית שאיראן לא עסקה בנושא הנשק מאז 2003) המרחק של איראן מהפצצה הוא כשנתיים.
המודיעין, צריך לומר, מבסס את הנחותיו על התרחיש המקל. אולם יש חוקרים שתומכים בתרחיש הסביר, גם בהיעדר מידע מוצק על פעילות שאיראן ביצעה בשנים האחרונות בכל הקשור לפיתוח מערכת הנשק.
הטעות של אובאמה
בשיחות פנימיות מציגים נתניהו, גנץ, כוכבי וכהן עמדה קשוחה ובלתי מתפשרת בנוגע לאיראן. עיקרה: חוסר אמון בכל דבר שאיראן אומרת. "בשנים שעברו מאז חתימת הסכם הגרעין הבינו כולם שאיראן שיקרה לאורך כל הדרך", אמר לנו השבוע גורם ביטחוני בכיר. "זה נחשף בארכיון הגרעין ובשלל עניינים נוספים שהיא ניסתה להסתיר, וכמובן בפעילות הטרור האזורית שלה, וזה מחייב לפחות נקיטת זהירות מופלגת, כדי לוודא שהיא לא תשקר שוב בעתיד".
לדעת כוכבי, לא צריך להסתכל על איראן לטווח של 15-10 שנה, כמו בהסכם המקורי, אלא ל־50 שנה ויותר. אם זה לא יקרה, נתעורר מחר בבוקר עם איראן שמשוחררת כמעט לחלוטין ממגבלות, ויכולה לשעוט לפצצה באין מפריע.
בישראל סבורים כי הטעות של ממשל אובאמה היתה בהתייחסות אל סוגיית הגרעין כאל ספרינט שצריך להשקיע בו מקסימום מאמץ - ולסיים. אפשר להתווכח עד כמה הושקעו במירוץ הזה מקסימום המאמצים, וגם איך (ארה"ב הסתירה את תחילת המגעים מישראל ומשותפותיה, וגם אחר כך נהגה בעקשנות ובבהילות לא מובנות), אבל לא זה העיקר: הטעות הקונספטואלית היתה בעצם ההתייחסות להסכם כאל ספרינט, בעוד מדובר במרתון.
גם האיראנים חושבים במונחים של נצח. "המנהיג העליון חמינאי כבר מבין שהוא כנראה לא יזכה לראות את הפצצה בימי חייו", אמר לנו השבוע בכיר ביטחוני אחר. "ועדיין - זאת משימת חייו, והוא לא יוותר עליה. טועה מי שחושב אצלנו שיש באיראן מחנה שתומך בגרעין ומחנה שמתנגד לו. יש שם קונצנזוס בנוגע לצורך בפצצה, הוויכוח הוא על איך צריך לנהוג, ואיך ומתי נכון להתקדם".
כשאיראן החליטה לשנות מדיניות, במאי 2019, היא בחרה לבצע הפרות קטנות ומצטברות של ההסכם. היא לא רצתה לשבור את הכלים לגמרי, אבל הבהירה שלא תשב בחיבוק ידיים. את מעורבותה בטרור אזורי היא לא הפסיקה לדקה, וגם לא את פיתוח הטילים. לפי אומדן עדכני, יש ברשותה כ־1,100 טילים שמסוגלים להגיע לישראל - איום משמעותי על העורף הישראלי, וכמובן פוטנציאל נשיאה עתידי לכל נשק גרעיני.
"האיראנים צמצמו במתכוון את המחויבויות שלהם להסכם הגרעין", אומר צימט. "למעשה, הם נקטו צעדים שהחזירו אותם למצב שבו היו לפני חתימת ההסכם, וכך קיצרו משמעותית את הדרך לפצצה, למקרה שיחליטו לפרוץ אליה".
המהלכים האיראניים בוצעו במתכוון באיטיות, כדי לא לעורר את העולם לפעולה. קונספירטורים, ולא חסרים כאלה בהקשר האיראני, טוענים שטהרן מבקשת להרדים את העולם, ואם לא תהיה פעולה מהירה, נחושה, מיידית - נתעורר מאוחר מדי. עם זאת, הדעה הרווחת היא שאיראן ממקסמת את האפשרויות שעומדות בפניה, מתוך כוונה לחזור להסכם.
טהרן לא מתפשרת
ההחלטה על העלאת רמת ההעשרה ל־20 אחוז עברה בפרלמנט האיראני, המג'לס, לאחר חיסול פחריזאדה. לכאורה, צעד נקמה מתריס, אבל בפועל - נכס נוסף שנצבר לקראת משא ומתן עתידי, שאפשר לוותר עליו בקלות בתמורה לנכסים אחרים שחשובים לאיראן.
למרות שההחלטה התקבלה כבר לפני כמה שבועות, היא הועברה לפסים מעשיים רק לפני שבוע. האיראנים ביקשו כנראה להמתין עד לימיו האחרונים של טראמפ בבית הלבן, כדי לוודא שהוא לא "משתגע" ומנצל זאת כעילה לתקיפה. גם הם, כמו העולם כולו, קראו את הדיווחים בתקשורת האמריקנית על הדיון שקיים הנשיא היוצא בחודש שעבר בנוגע לאפשרות של תקיפה.
החלטת הפרלמנט בטהרן מפורטת מאוד. היא קובעת שבתוך חודש מיום ההחלטה תתחיל העשרה לרמה של 20 אחוז (שכבר בוצעה), בתוך חודשיים יוקפא שיתוף הפעולה עם פקחי סבא"א, ובתוך שלושה חודשים יוקפא "הפרוטוקול הנוסף" של ה־NPT, שמרחיב את סמכויות הפיקוח ומאפשר ביקורות פתע ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות. בהמשך יתבצעו גם התקנה של צנטריפוגות מתקדמות והעשרה של 120 ק"ג לרמה של 20 אחוז בשנה הראשונה.
צימט סבור שההחלטה היא גם תולדה של מאבקים פוליטיים פנימיים באיראן. בחודש יוני יתקיימו שם בחירות לנשיאות, וכרגע נראה שהמתונים, בהובלת הנשיא היוצא חסן רוחאני ושר החוץ מוחמד זריף, יתקשו לנצח שוב. השניים, שהיו שושביני ההסכם הקודם, נתפסים כמי שכשלו בהבאת פירותיו הכלכליים. במקום הפריחה שהבטיחו, נקלעה איראן למשבר כלכלי מהקשים בתולדותיה. הציבור האיראני, שרואה גם את כישלון ההנהגה בטיפול במשבר הקורונה - רוצה שינוי. המומחים מעריכים שהשמרנים, בהובלת חמינאי, ינצלו זאת כדי להשתלט מחדש על הנשיאות.
קשה להפריז בחומרת המצב הכלכלי באיראן. דהירת האינפלציה אמנם נבלמה, אבל היא עדיין עומדת על כ־40 אחוזים בשנה. התוצר המקומי קטן ב־2020 בכ־5.3 אחוזים, אמנם שיפור לעומת 2019 (אז נרשמה ירידה של 8.2 אחוזים), ועדיין רחוק שנות אור מהגידול של 13.4 אחוזים שנרשם ב־2016.
גם הזינוק באבטלה והפיחות הנמשך בשער הריאל האיראני מגבירים את אי השקט הפנימי ואת הדחיפות של איראן להסיר את הסנקציות המשתקות בשני תחומים עיקריים: חידוש יצוא הנפט בכמות גדולה ושחרור נכסים איראניים שהוקפאו ברחבי העולם, בעיקר חשבונות בנק.
העמדה שמציגה טהרן בלתי מתפשרת: חזרה להסכם הגרעין המקורי, וגם פיצוי כספי מלא על הנזק שנגרם להם תחת הסנקציות והתנצלות אמריקנית מפורשת. מנגד, מבהירים האיראנים שאם האמריקנים יסכימו לחזור להסכם, "לא יהיה צורך לשנות בו אפילו פסיק".
בשורת התבטאויות וראיונות שנתן הנשיא הנבחר ביידן בחודשים האחרונים, הוא הבהיר כי בכוונתו לחזור להסכם הגרעין. כך עולה גם מדברים שאמרו מקורביו, ובהם כאלה שעתידים להשתבץ בתפקידי מפתח בממשל החדש ("להחזיר את איראן לקופסה", הגדיר זאת ג'ק סאליבן, שיתמנה ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן): הבולט שבהם הוא טוני בלינקן, שר החוץ העתידי, שכיהן בתפקידים בכירים בממשל אובאמה, ולצידו וונדי שרמן, שהובילה את הצוות האמריקני בשיחות על הסכם הגרעין המקורי ועתידה להתמנות כתת־שר החוץ; סוזן רייס, שהיתה היועצת לביטחון לאומי של אובאמה בעת חתימת ההסכם ותהיה כעת מנהלת המועצה למדיניות פנים; וג'ון קרי, אז שר החוץ ובקרוב שליחו המיוחד של ביידן לענייני ההתחממות הגלובלית.
לחבורה הזאת תהיה השפעה מכרעת על מדיניות הנשיא החדש בסוגיה האיראנית. צריך להיות אופטימיסטים חסרי תקנה כדי להאמין שתפיסותיה השתנו ב־180 מעלות בשנים שחלפו מאז חתימת ההסכם המקורי. סביר יותר שהיא תנסה לסגור עניין במהירות, בעיקר כדי להוריד את הנושא מסדר היום: לביידן יש כאבי ראש גדולים יותר מאשר איראן, וספק כמה קשב יהיה לו לעסוק בכאב הראש המזרח־תיכוני, על נגזרותיו השונות.
"קודם כל בעיה עולמית"
על פניו, יש כרגע שלוש אפשרויות: חזרה להסכם הגרעין המקורי, השארת המצב הנוכחי, או הבנות ביניים. איראן, כאמור, דורשת חזרה מלאה להסכם המקורי ללא סייגים. בישראל מתנגדים לכך נחרצות, התנגדות שגם הושמעה באופן גלוי מעל כל במה אפשרית, ולכל אוזן אפשרית, בגיבוי ראיות והוכחות על שלל הפרות ופעילויות איראניות שמלמדות כי לא ניתן לסמוך על טהרן וחייבים להגביל אותה בצורה דרקונית בהרבה ממה שנעשה בהסכם המקורי.
ערב פרישת ארה"ב מההסכם, היו רבים בישראל שסברו כי מדובר בטעות. הם טענו כי מאחר שהמשטר האיראני לא ייכנע וירכין ראש, איראן מוגבלת ומפוקחת עדיפה לישראל מאשר איראן משוחררת ונואשת. כיום נראה שהמחלוקות בצד הישראלי הצטמצמו בעיקר למהלכים שיש לנקוט מול הממשל החדש בוושינגטון. האם נכון לישראל להיכנס לעימות מולו, כמו בתקופת אובאמה, או שצריך לחפש נתיבים אחרים, גם במחיר של ויתורים מסוימים, בעיקר משום שישראל תידרש לסיוע של ביידן בשלל עניינים נוספים - ביטחוניים, כלכליים, דיפלומטיים ובינלאומיים.
"המהלך מול האיראנים צריך להיות גם מדיני, גם כלכלי וגם ביטחוני", אומר גנץ, "במקרה של ישראל, אנחנו מפתחים יכולות הגנתיות והתקפיות גם יחד. מי שצריכות להוביל את המהלכים הן ארה"ב ומדינות נוספות, כי איראן היא קודם כל בעיה עולמית, אחר כך אזורית, ובסוף ישראלית.
"צריך לזכור שגם לאיראן יש המון מה להפסיד מלחץ עולמי, ולאזרחיה יש גם מה להרוויח משיתוף פעולה. לכן ישראל תגביר את הלחץ יחד עם ארה"ב ותנסה להגיע לתוצאות שיעצרו את פרויקט הגרעין וגם את ההתבססות של איראן באזור".
גם שר החוץ גבי אשכנזי סבור שלא מדובר בעניין פוליטי. "איראן מאיימת בגלוי בהשמדתה של ישראל", הוא אמר לנו השבוע, "היא מאיימת עליה איום ישיר על ידי תוכנית הגרעין, ואיום עקיף על ידי הטילים של חיזבאללה, ההתבססות הצבאית בסוריה והיכולת של חמאס. ישראל לא תסכים לשילוב המסוכן של מדינת אויב עם כוונות להשמיד אותנו ועם פיתוח של יכולות לעשות זאת.
"בכל פתרון שיימצא, ישראל צריכה להבטיח שלא יישארו בידי איראן יכולות פריצה לנשק גרעיני. אנחנו ב־2021, לא ב־2015, ולכולם ברור היום שההסכם לא נתן מענה מלא לצרכים הביטחוניים".
גנץ ואשכנזי תומכים בהידברות עם האמריקנים כדי לנסות להשיג הסכם גרעין טוב יותר, שיגביל את איראן באופן הדוק יותר, לתקופה ארוכה יותר, בשלל תחומים, ובראשם הגרעין. לצד זה הם תומכים בהחזקת אופציה צבאית אמינה וזמינה, כמו זאת שהיתה בידי ישראל בראשית העשור שעבר, כשעמדה על הפרק האפשרות של תקיפת מתקני הגרעין באיראן.
לאופציה כזאת יש לא מעט משמעויות. העיקרית שבהן היא כלכלית: השילוב של מודיעין, חימושים ואימונים עולה הון. בסיבוב הקודם הושקעו מיליארדים בהכנת האופציה, שלא מומשה. את שנות ההסכם הראשונות ניצל צה"ל לצרכים אחרים, בעיקר להעלאת רמת הכשירות ביבשה. כעת הוא יידרש למצוא משאבים כדי לממש את הנחייתו העדכנית של כוכבי. בעשור הקודם הגיע רוב המימון מחוץ לתקציב הביטחון, וסביר להניח שזאת תהיה דרישת הצבא גם כעת. בהינתן מצבו של המשק הישראלי אחרי משבר הקורונה, והדרישות של שלל מגזרים לקבל סיוע, צפוי להתנהל כאן מאבק לא פשוט.
למנוע את חלום הבלהות
אבל עוד קודם לכן תידרש ישראל להתמודד במגרש הדיפלומטי, בעיקר בוושינגטון. ישראל כבר הצהירה כי תדרוש שההסכם החדש יהיה שונה מקודמו בשלל עניינים ויחזיר את איראן ל"מצב אפס". ישראל דורשת להסיר את מועד ה"שקיעה" ולהבטיח פיקוח תמידי, הדוק ובלתי מתפשר על כל המערך הגרעיני באיראן - אתרים, מתקנים, מכוני מחקר ומדענים, כולל כאלה שהוחשדו בעבר ושהחשדות סביבם טרם פגו.
דרישה נוספת היא להטיל הגבלות קשות על המחקר ועל הפיתוח הגרעיניים, בעיקר בתחום הצנטריפוגות המתקדמות. גם עניין הטילים דורש טיפול, בוודאי כשאיראן מפתחת טילים לטווח של אלפי קילומטרים - שאמורים להטריד לא רק את ירושלים, אלא גם את בירות אירופה.
בישראל מעוניינים שההסכם גם יגביל את איראן בכל הקשור למאמציה להתבסס באזור באמצעות שלוחיה, תוך חימושם באמל"ח מתקדם. ידלין סבור שלא כדאי לישראל להתעקש על הסעיף הזה, ואולי אף עדיף לה לוותר עליו: כך היא תשאיר בידיה חופש פעולה מלא בכל הקשור לתקיפות בסוריה ובאזור.
"איראן לא תסכים לוותר על ההתקדמות שהשיגה בשנה האחרונה ללא הסרה מלאה של הסנקציות וחזרה להסכם המקורי", אומר צימט. "אני גם חושב שהיא לא תסכים לנהל משא ומתן על כל הדברים האחרים שחשובים לנו - לא על מועד השקיעה, לא על הטילים ולא על פעילותה באזור. האיראנים יגידו - קודם תחזרו להסכם, ואז נדבר.
"אלא שאם ההסכם יחודש, לא תהיה לאיראנים שום סיבה לדבר על שום דבר. מועד הפקיעה יתקרב, ועימו חופש הפעולה שלהם. גרוע מכך: הם ישתקמו כלכלית, ויוכלו להאיץ את פעולותיהם במרחב ולהגיע למועד השקיעה כשהם חזקים, נחושים ומוכנים מתמיד להסתער על הפצצה".
צימט מתקשה לראות דרך שתגשר בין עמדות היסוד של איראן, ישראל וארה"ב. ביידן יידרש להכריע, ולא בטוח שהוא יכריע בעד ישראל. "ההנחה שהאיראנים יתקפלו מול מקסימום לחץ לא הוכיחה את עצמה. המצב שם קשה, אבל הם לא על סף קריסה, ויש להם מרחב תמרון מסוים".
במקרה כזה האופציה המועדפת עשויה להיות הסדר ביניים: שאיראן תקבל הקלות מסוימות תמורת ויתורים: למשל, תפסיק להעשיר אורניום לרמה של 20 אחוז, ובתמורה יופשרו חלק מנכסיה והיא תוכל למכור יותר נפט. אם זה לא יקרה, איראן עלולה להמשיך להתקדם באיטיות ולקצר את משך הזמן שיידרש לה לפריצה אל הגרעין, עד שתחליט להסתער עליו, בתקווה להפוך את עצמה למהדורה עדכנית של צפון קוריאה - שיכולתה הגרעינית העניקה לה חסינות משמעותית מפני איומים חיצוניים.
לצידה של ישראל יעמדו הפעם שותפותיה החדשות, האמירויות וסעודיה, שגם הן מבועתות מאיראן וידרשו לשמור עליה בקפדנות יתרה כדי להגביל את יכולותיה בשלל התחומים. אם ייכשלו, חלקן עשויות לאיים להצטרף למירוץ אחר הגרעין, כדי לא למצוא את עצמן מאוימות בידי איראן.
תרחיש כזה, שבו גם סעודיה, מצרים, טורקיה ואולי גם מדינות נוספות מתקדמות לגרעין, הוא חלום בלהות. לכן מבקשת ישראל לעשות הכל, כולל הכל, כדי שזה לא יקרה. הדרך לשם עוברת בבית הלבן, אבל מי שמקשיב לשיח הפנים־ישראלי שומע כבר את הקולות שמדברים שוב על היום שבו תידרש ישראל לפעול בעצמה - ולתקוף באיראן.
