יום שלישי השבוע, 8 בבוקר. מיכל שחור מסיימת את משמרת הלילה שעה מאוחר מהרגיל. העיניים עייפות, הרגליים כואבות, אבל האדרנלין עדיין זורם בגוף. גם הרצון להיות שם עבור אלו שזקוקים לה כל כך.
כבר יותר משלוש שעות שהיא בתוך מחלקת הקורונה, "מחלקת הכתר" קוראים לה כאן. עטופה בסרבל לבן, מסיכה, ערדליים וכפפות. אנשי הצוות הרפואי מתבקשים לא לשהות במחלקה יותר משעתיים וחצי רצופות, בגלל ביגוד המיגון המסורבל והחם. אבל העבודה רבה, והזמן בורח בין האצבעות. "עכשיו אני שמה לב שבכלל לא הספקתי לשתות אפילו מים", היא אומרת בצאתה מהמחלקה, אחרי שהיא משילה מעצמה את הסרבל הלבן שמפריד בין העולם שבפנים לזה שבחוץ.
משמרת קשוחה, פיזית ונפשית. שישה מטופלים חדשים נקלטו בתוך שעתיים. מטופל אחר עבר הידרדרות במצב הנשימה. מטופלת נוספת במצב קריטי, ואחת שהניסיונות להציל את חייה כשלו.
"הבעיה עם הקורונה היא שעד שאת מתרגלת לשגרה מסוימת, היא מייד משתנה", אומרת מיכל. "אבל אל תטעי, כל מי שכאן, ביקש להיות כאן". היא בת 23 מהקיבוץ הדתי שעלבים שליד מודיעין. לפני שלוש שנים הצטרפה לבית החולים שערי צדק. תחילה במשרת סטודנטית, ואחרי שסיימה את לימודי הסיעוד - כאחות. במקביל למדה תואר שני בניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב. היא נחתה במחלקת הקורונה ממש כשנפתחה.
"אני ביקשתי להיכנס לכאן כי זה נשמע לי אתגר, משהו ענק קורה בעולם ולנו יש הזדמנות להיות חלק ממנו. זה איתגר אותי מבחינה מקצועית. ובאמת עברנו כל כך הרבה דברים חדשים בטיפול, במטופלים. למדנו ביחד עם המטופלים איך להתמודד עם המחלה הזו".
במחלקה הזאת שכב הישראלי הראשון שנפטר מקורונה, אריה אבן ז"ל, בן ה־88. מיכל זוכרת איך במשך שבועיים הוא היה צלול, ופתאום הידרדר מצבו. אז, בגל הראשון, המשפחות עדיין לא הורשו אפילו להתקרב למחלקה. "אנחנו היינו המשפחה שלהם, החברים שלהם, המטפלים שלהם. החזקנו להם את היד ברגעים האחרונים, עשינו להם תפילות סדר יציאת נשמה. גם אם היום מאפשרים למשפחות להיכנס כדי להיות ליד הקרוב שלהן, זה לא לאורך זמן. הרבה פעמים הם לא שם ברגעים האחרונים, ואנחנו אלה שנמצאים איתם. וזה שובר את הלב".
אני שואלת אותה מתי היתה המשמרת הרגועה האחרונה שלה. "זה היה ביוני", היא מחייכת, "הגל הראשון דעך, והיו כאן ארבעה מאושפזים. מאז, אין לי זמן אפילו ללכת לשירותים בזמן משמרת. את אמורה להיות בפנים שעתיים־שלוש, אבל בפועל, את נשארת הרבה יותר, כי פשוט אין לך זמן. את כל הזמן רצה ממטופל למטופל. אין רגע פנוי.
"אנחנו הראשונים שרואים תוצאה של סגר. כשיש סגר, יש ירידה משמעותית במספר החולים במחלקה".
שמונה שעות אורכת כל משמרת, שמתנהלת לסירוגין, ליד המטופלים בחלק המבודד, או בחמ"ל הקורונה, שבו משגיחים עליהם דרך מסכי המחשב. שמונה שעות של מתח גבוה, של חוסר ודאות, של שליחות.
ב־7:00 מגיע הסגל של משמרת הבוקר. מיכל מעבירה את אירועי הלילה לאחיות, מיטה אחר מיטה. חפיפה ארוכה. 50 מיטות יש במחלקת כתר א', ועוד עשר בטיפול נמרץ קורונה, שהיא המשכה הישיר. כל 60 המיטות מאוישות.
חמש קומות מעל - מחלקת כתר ב'. 40 מיטות, מאחורי וילונות מבודדים. התפוסה כמעט מלאה. נכון להשבוע, בית החולים שערי צדק הוא העמוס ביותר בארץ בחולי קורונה. ביום שלישי היו מאושפזים כאן 89 מטופלים.
את הנסיעה הארוכה הביתה תעביר מיכל במחשבות. 45 דקות שמפרידות בין סיר הלחץ של המחלקה הסוערת לחיים שבחוץ. בזמן הזה, צוות הבוקר ייאלץ שוב להתמודד עם החייאה. אחד המטופלים הידרדר בפתאומיות, ואחרי אשפוז של כמעט שלושה שבועות, ליבו נדם. כעבור שעה כבר תיתפס המיטה שלו על ידי חולה חדש.
בילינו שם שעות ארוכות. פגשנו את החולים הקשים, ששיחותינו עימם נקטעו שוב ושוב בשל נשימתם הכבדה. שמענו את הטלפונים הבלתי פוסקים של בני המשפחות, את רחש הפעלת בלוני החמצן, את צפצופי מכונות ההנשמה, שמפרים את השקט בטיפול נמרץ.
ראינו את אנשי הצוות נאחזים בציפורניים כדי לא לקרוס, אחרי תשעה חודשים קשים. ראינו אותם מבצעים החייאה, עוזרים לחולה כאובה, ממלאים את מקומם של בני המשפחות. ראינו חיוך קל שעולה על פניהם כשחולה אחד מצליח לעמוד על רגליו, אחרי זמן רב ששכב חסר אונים. אנשי הסגל עדיין אוספים את השברים מהמשמרת של מוצאי שבת לפני שבועיים, אז נאלצו לבצע שתי החייאות במקביל, כל אחת מהן כ־40 דקות. החולים לא שרדו. גם את המשמרת של היום, שאליה נקלענו במקרה, הן לא ישכחו במהרה.
מחלקת הכתר מחולקת לשלושה אזורים. יהלום, שבו שוכבים החולים הקשים והקשים מאוד; שֹהם וברקת, שבהם שוכבים המטופלים במצב בינוני־קשה. ליד כל מטופל טלפון ומסך וידאו, שמאפשרים תקשורת רציפה איתו. מחלקת טיפול נמרץ צמודה למחלקה.
בהיעדר יכולת להקים חדרים, וילונות חוצצים בין החולים. לכל מחלקה חמ"ל משלה, חלון קטן ומיקרופון, שדרכו אפשר לתקשר עם הצוות שבתוך האזור המבודד. בכל פעם שצריך משהו, ממגבונים שנגמרו ועד יציאה לצילום רנטגן, הצוות שבפנים פונה אל המיקרופון שבחמ"ל. לפעמים צריך לחזור שוב ושוב על הדברים, כי כמה כבר אפשר לשמוע דרך חליפת חלל.
"אני צריכה כוח עזר להעביר פה כמה מכשירים, זה אפשרי?" שואלת אחת האחיות, ומהחמ"ל אומרים לה שאם זה לא דחוף, היא תיאלץ להמתין לפעם הבאה שבה ייכנס כוח העזר. הצורך בהתמגנות לפני כל כניסה גורם לצוותים לשקול כמה פעמים אם לצאת, ומתי נכנסים שוב.
במשמרת אחת שמונה אחים ואחיות, חמישה רופאים ורופאות, בעיקר פנימאים, בנות שירות לאומי, ועוד כוח עזר כמו סניטרים או עובדי שינוע. שתי המזכירות היום הן יהודית ותהילה, וגם הן לא מצליחות לזוז מהכיסא. על הלוח המחיק שבו מכינים את המשמרות כתוב "29.12, יום רביעי". התאריך נכון, היום בשבוע שגוי. ככה זה כשאין הבדל בין לילה ליום, הימים מתבלבלים.
לפני הכניסה למחלקה יש עמדת הלבשה. סרבלים לבנים הנסגרים על כל הגוף בשלוש מידות, מסכות לבנות, מחיצות שקופות נוספות להגנה. פעם, תהליך ההתמגנות היה לוקח עשר דקות. היום הם כבר ממוגנים בתוך שתיים־שלוש דקות. אם מדובר בכניסה מהירה לצורך סיוע בהחייאה או עזרה, הם עושים את זה גם בפחות מדקה. גם לנשימה הכבדה בפנים התרגלו: אם פעם היו עושים שלושה צעדים ומתנשפים, היום הם מצליחים לבצע החייאה עם המיגון גם אחרי שעות.
במיטה מספר 4 שוכבת שרה טייב (68). על פניה צינורית חמצן, שמסייעת לה במקום שבו הגוף כשל. היא כבר היתה אמורה להתחסן ביום שני השבוע, בתור שנקבע בתחילת מבצע החיסונים. אבל בשבוע שעבר התחיל חום, ואחרי שלושה ימים, במוצ"ש, היא פונתה באמבולנס לבית החולים, וכאן אובחנה כחולת קורונה.
"חסכו לי את הזריקה", היא צוחקת עד שנשימתה שוב כבדה עליה. גופה חלש, והשיעול מקשה עליה עוד יותר. שתי בנותיה, בנות 40 ו־46, מדברות איתה בטלפון מביתן. כל ביקור חייב להיות מתואם מראש, כדי שלא יהיה מצב שהמחלקה מלאה בכל בני המשפחות בעת ובעונה אחת.
"אני גרה לבד, והייתי נפגשת עם חברות מתחת לבית", היא מגלה לנו בקול שקט. "נדבקתי כנראה מחברה שהרגישה רע, והיום גם היא מאושפזת. רצו להעביר אותי למרכז בהתחלה, כי לא היה מקום. אבל אני מטופלת כאן מדי פעם בקומה 10 בגלל בעיות לב, אז ביקשתי להגיע רק לכאן. אנשי הצוות מקסימים, רגישים ועוזרים.
"חשוב שאנשים ישמעו שזה דבר רציני. אל תעשו צחוק, לכו להתחסן. ולא לזלזל. זה דבר גדול. אני מרגישה כל דקה ודקה במחלה הזו. אני לא מאחלת את זה לשונאים שלי".
במיטה מספר 42, בטיפול נמרץ קורונה, שוכבת ליליאן שוקרון (70), מורדמת ומונשמת. היא הגיעה לכאן במוצ"ש, לאחר כמה ימים שחשה ברע. לידה יושבת נכדתה, זהבית אפרה (26), שעובדת במחלקה כטכנאית הנשמה. עכשיו היא נקרעת בין לחץ העבודה לבין הרצון להיות עם סבתא שלה, שנלחמת על כל נשימה. היא היחידה כאן שיכולה ללוות בני משפחה בתוך המחלקה.
"הכל קרה כל כך מהר", היא מלטפת את פניה של סבתה ברכות. "ביום ראשון היא עוד דיברה איתי, אמרה שהיא רוצה להיות בחתונה שלי. אתמול עוד החזקתי לה את מסיכת החמצן, והיא נלחמה להוריד אותה. היום היא כבר מורדמת ומונשמת. זה סיוט.
"פתאום אני מבינה מה זה להיות בצד השני", עיניה מבריקות מדמעות. "זה לא שאנחנו לא מזדהים עם המטופלים, קשה לראות אנשים מתמודדים עם הנשמה. אבל את לא באמת מרגישה את זה בבטן. עד שפתאום זה קורה אצלך במשפחה.
"המזל שלי הוא שאני עובדת פה, ויכולתי להיות איתה. אני לא יודעת איך אנשים עוברים את זה לבד, כי הרי המשפחות לא תמיד יכולות להיכנס. אצלנו, כל המשפחה של סבתא שלי, חוץ ממני ומדוד שלי, שלא נפגש איתה, נכנסה לבידוד. זו זכות גדולה שאני יכולה להיות איתה. אני מרגישה שאני לא יכולה לעזוב אותה, שאני צריכה להילחם על החיים שלה. בעזרת השם, היא עוד תהיה בחתונה שלי".
ד"ר אברם אברמוביץ' מסתובב בין המטופלים. בעוד רגע ייפגש עם בני המשפחה של אחד מהם, לעדכן מצב.
"עוד לפני חנוכה הבנתי שבקרוב יהיה כאן גל נוסף", הוא אומר. "בגל השני היה עומס קשה, והיה ברור שזה יחזור. גם הגל השני התחיל כמו הראשון. היתה קבוצת המטופלים מהגימנסיה (עשרות תלמידי תיכון שערכו מסיבה המונית ונדבקו בקורונה; ב"א), ואחריה עלייה משמעותית במספר החולים. והכל עמוס ולא נגמר".
הוא בן 38, נשוי ואב לשני בנים, בני 10 ו־3 וחצי. כבר עשר שנים שהוא בשערי צדק, מאז שעלה מבריה"מ ב־2010. התחיל לעבוד ב־8 בבוקר, ומקווה לסיים ב־6 בערב. "החודש עבדתי גם בימי שישי, עד אחר הצהריים. איך אפשר אחרת כשיש כל כך הרבה מטופלים?"
10:00. מטופל שהיה מאושפז שלושה שבועות נכנס לקושי נשימתי. האחיות רצות אליו ומתחילות ניסיונות החייאה. אחרי יותר מחצי שעה, הוא נפטר. אחת האחיות שמחוץ לחלק המבודד מחפשת אזיקונים, כדי לסגור ולהכניס "ערכת נפטר". שקיות עיטוף, כולל סימון מיוחד של נפטרי הקורונה.
"אל תשכחו שהוא נחשב מחלים", נכנסת לחמ"ל בסערה תמר קינן, מנהלת מערך הסיעוד באגף המחלקות הפנימיות. "זה חשוב, כי אצל חולי קורונה העיטוף הוא שונה, אי אפשר לראות את פניו של הנפטר כדי להיפרד, הכל אחרת. ככה תהיה להם הלוויה רגילה, קבורה רגילה, המשפחה תזכה להיפרד בכבוד".
היא אוחזת בידיה מסמכי קבלה לאשפוז, מכינה את בואו של המטופל הבא למחלקה. "לא היה לנו זמן לעכל את הגל השני, וכבר הגיע שלישי. והגל הזה התחיל בצרה מאוד מייאשת. רואים כל הזמן עלייה משמעותית במספרים. ברגע שיש עלייה במספר החולים בקהילה, יש עלייה בפניות לבית החולים.
"אנחנו כל הזמן בלחץ. אף אחד מאיתנו לא יודע מתי יידבק, ממי יידבק. ירושלים היא מדינה בפני עצמה. בשבוע האחרון, למשל, בכל אחד מבתי החולים בירושלים יש יותר מאושפזים מאשר בשלושת בתי החולים הגדולים במרכז גם יחד. במרכז אולי לא מרגישים את זה, כי יש פחות חולים. אצלנו זה היומיום, וזה מרחף בכל מקום. את יודעת מה זה 90 מטופלים? כמה אנשי צוות צריך כדי לטפל בכמות כזאת של אנשים? שלא לדבר על חולים מבודדים במחלקות, שבאו במגע עם חולי קורונה, או שלא ידעו שהם חולים".
כבר שנתיים שהיא עובדת כאן בשערי צדק, אחרי 18 שנה בהדסה. היתה חלק מצוות ההקמה והתכנון של מחלקות הכתר, והיום מתרוצצת בין האחיות והמטופלים. בת 44 מירושלים, נשואה, אם לשלושה. הגדולה בת 12, הצעיר בן 9. "הם מאוד התבגרו בתקופה הזאת, הבינו שאין הרבה ברירה, שאמא ואבא עובדים כל השבוע, והם צריכים להסתדר לבד. כשיש סוף שבוע פנוי, אנחנו מנצלים את הזמן המשפחתי לטייל, וחוזרים לעבוד".
בין הגל הראשון לשני הספיק בית החולים להוציא את העובדים הקיימים לחופשות התרעננות. "אבל מהר מאוד התחלואה עלתה שוב", אומרת תמר. "בספטמבר נקלטו עשרות אחיות חדשות בבית החולים. אחת לשבוע יש לצוות שיחות זום קבוצתיות עם פסיכולוגים, לתמיכה נפשית. שם פורקים את כל הקשיים ומקבלים כוחות להמשך הטיפול. רבים נעזרים בשיחות האלה. כולנו זקוקים לתמיכה".
החיסונים נותנים להם תקווה. "בזכותם אפשר לראות את הסוף", אומרת תמר. "למרות שאחוזי ההתחסנות בירושלים לא גבוהים, אני מאמינה שזה יוריד מאיתנו מתח. אנשי הצוות יהיו מחוסנים או מחלימים, וכשהצוות מחוסן ומבין שהוא לא יחלה, הוא גם יעבוד אחרת. אני מקווה שבעוד כחודש נראה ירידה בכמות החולים, או חולים קלים יותר, והמחלקה תהפוך להיות עוד מחלקה כרונית שמתקיימת עם מספר נמוך של חולים".
אהרון ניסים (76) שוכב מאחורי וילון מספר 9. נשימתו כבדה ואיטית, והוא מחובר לחמצן. הוא נשוי ואב לשלושה, סב לשישה, מפסגת זאב. בעבר היה נהג מונית. "זה קטע, אני פספסתי בשבועיים את החיסון", הוא אומר. "אני לא יודע ממי נדבקתי, זה הגיע פתאום. לפני שבועיים באתי הביתה ביום שישי כרגיל, קניתי ביצים, ולא היה לי כוח להרים את השקית הביתה. הרגשתי שלא טוב לי. עליתי הביתה, נשכבתי לנוח, אבל לא יכולתי להירדם. הרגשתי חולשה נוראית, פינו אותי למיון בגלל כאבי שרירים, ומאז אני כאן.
"אני אדם רגיל, בדרך כלל הכל פיקס. בחלומות שלי לא האמנתי שיקרה לי דבר כזה. ומאוד הקפדתי. קניתי מסיכות, החלפתי מסיכה בכל פעם. כולם מזלזלים, חושבים שאין קורונה, אבל הנה, יש. לא חשבתי שזאת מחלה כל כך קשה. הייתי נותן עכשיו מיליארד שקל כדי לצאת מפה. אפשר לצאת מזה, נכון?" הוא פונה אל האחות. היא מרגיעה אותו בחיוך.
נחמה נחמני נכנסת למחלקה ועוברת בין המטופלים. מאז שהביאו סרבל שמתאים למידותיה הדקיקות, היא כבר מתנהלת איתו יותר בקלות. היא חרדית, בת 38, נשואה ואם לשלושה, נמצאת בשנה הרביעית והאחרונה בלימודי סיעוד.
בעבר היתה לה חנות לבגדי ילדים בירושלים, אבל האהבה למקצוע שלחה אותה ללמוד, והיא עזבה את החנות. "אני אמורה לעבוד שתי משמרות בשבוע, אבל בפועל עובדת חמש־שש משמרות, בגלל הצורך. והעומס אדיר.
"כשאת רואה מה קורה בכל פעם שחולה מידרדר, את מבינה שהשליטה היא ממש לא בידיים שלנו, יש בורא עולם שמחליט על הכל. הכי כואב לי שכשאנחנו בפנים, אנחנו המשפחה של המטופלים. אנחנו ניגשים, מחייגים למשפחה שבחוץ, משכנעים אותם לאכול. אנחנו נקשרים למשפחות. כבר קרה לי שבאתי לדבר עם משפחה שהקרוב שלה נפטר, והם ניחמו אותי, במקום שאני אנחם אותם".
בשבוע שעבר יצאה בוכה ממשמרת. "זה יכול לקרות הרבה, אבל לא בגלל הקושי, או מחוסר כוחות. אני בוכה כשאני לא מספיקה לעשות את כל מה שרציתי לעשות במשמרת, בגלל העומס. מטופל במיטה 1 מבקש משהו, אפילו כוס תה, ואת כל כך רוצה לתת לו, שאת אפילו שואלת כמה סוכר הוא אוהב בתה. אבל בדרך למטבחון עוצרים אותך בעוד מיטה, ועוד מיטה, ופתאום מטופל אחר חוֹוה בעיות נשימה שאת חייבת לטפל בהן בדחיפות, ובאמת שרצית להכין למטופל הראשון תה, אבל את אפילו לא מגיעה לזה, כי יש כל כך הרבה עבודה עם כל כך הרבה מטופלים, ומהר מאוד עברו שעתיים שלוש ואת יוצאת לנשום קצת אוויר, ובסוף לא הספקת להכין לו את התה שהוא ביקש. זה מתסכל. אם זו היתה מחלקה רגילה, היתה פחות בעיה לצאת ולהיכנס, וגם המשפחות היו יכולות לעזור יותר".
בחמ"ל טיפול נמרץ, מצידו השני של חמ"ל מחלקת כתר, יש כמה מחשבים. על צגי המחשב מחולקים החולים לקוביות קטנות, לפי מספרי המיטות, שוכבים ללא ניע. מחלקה שקטה, עצובה, שבה שומעים בעיקר את צפצופי המכונות. החמ"ל היה פעם חדר האוכל של העובדים. עד היום הוא נקרא כך במצלמות, חדר האוכל.
"הגל הראשון היה רע, וכל הזמן המשיך עוד ועוד ולא נגמר", אומר פרופ' פיליפ לוין, מנהל יחידת טיפול נמרץ כללי וקורונה. "זה שוחק. בעיקר כי צריך להתמודד עם מחסור בכוח אדם. אנשים בצוות נכנסים לבידוד, אנשים חולים בעצמם. כל שינוי כזה יוצר תנודות גדולות מאוד בכוח האדם. המערכת נמתחת ונמתחת, המחלקות מלאות. אנחנו מחכים לראות איך ישפיעו החיסונים, אבל גם לזה ייקח עוד זמן. ואנחנו נשחקים".
הוא דתי, נשוי ואב לארבעה. נמצא פה כמעט 12 שעות בכל יום, והשבת האחרונה היתה השלישית שבה נקרא לעזור במחלקה. "אי אפשר שלא להעריך גם את אשתי על המאמץ הזה. היא עובדת כעורכת דין, וכשמתקשרים אלי באמצע הלילה, גם היא מתעוררת. והיא מתמודדת עם כל הזומים של הילדים ושל העבודה שלה, וכל הכבוד לה על זה. לא פשוט בכלל".
עוד לפני שהוא מספיק לעבור בעמדת המיגון כדי להיכנס למחלקה, נקרא לוין לטיפול הנמרץ הכללי, בקומה 8. "אחד יוצא, אחד נכנס", הוא מספיק לומר לפני שייעלם בהמשך המסדרון, "אין זמן שהמיטה ריקה".
"אנחנו כבר שחוקים", ממשיכה מיכל שטרית, המנהלת הוותיקה של מערך ההנשמה בשערי צדק. היא נשואה ואם לשלושה, וגרה בפסגת זאב. "רבים מאנשי הצוות חווים עייפות וקריסה. חלקנו היינו בבידוד, חלק חולים, וזה לא נגמר. בגל הראשון קיבלנו חיבוק והד ציבורי, אחר כך זה נעלם".
לאורך כל התקופה היא העירה לאנשים ברחוב שלא עטו מסיכה ולא שמרו על ריחוק. "אז אני מעירה למישהו, ואפילו מסבירה לו שאני טכנאית הנשמה בבית חולים ואני רואה בדיוק מה המחלה הזו עושה, והוא עונה לי שאנחנו ממציאים את המחלה הזאת, ואין דבר כזה. אנשים מבוגרים אומרים לי, 'שטויות, הכל בסדר'. הם החליטו שהמחלה לא קיימת, ולכי תשכנעי אותם אחרת".
שלומית ברון יוצאת ממחלקת הכתר בעיניים בורקות. מסיכת המיגון הותירה קווים דקים על מצחה, סימנים המחברים בין העולם שבחוץ לזה שבפנים. היא משפשפת את ידיה שוב ושוב בסבון הטיהור המוצמד אל דלת היציאה, הרבה מעבר לשטיפה הרגילה, כמו מנסה להוריד מעצמה את הקושי של המשמרת האחרונה.
"אני צריכה רגע להתאושש, אחר כך יש לי עוד מלא עבודה", היא מיישרת את כיסוי הראש. כבר כמה שעות שהיתה בפנים. כאחות אחראית שלומית (41) נכנסת לרוב לזמן קצוב בבוקר, מברכת את המטופלים, בודקת את ההתקדמות של כל אחד, ויוצאת לעבודה בחמ"ל. לאחרונה, כאמור, המשמרות עמוסות במיוחד, וחייבים להיעזר בכל זוג ידיים פנויות.
היא נשואה ואם לשמונה. הבכורה בת 20, הקטן בן 3 וחצי. בהתחלה חשבה על שליחות מסוג אחר, למדה הוראה, אבל בגיל 28 עשתה הסבה לסיעוד. כבר שבע שנים שהיא אחות בפנימית ג' של בית החולים, זו שבתחילת מארס הפכה למחלקת הכתר הראשונה. כשהאחות האחראית נכנסה לבידוד, היא ניהלה את המחלקה תקופה קצרה. בתום הגל הראשון, כשהחליטו למסד את מחלקת הקורונה ונולדה מחלקת כתר א', ביקשו ממנה לנהל אותה.
"אמרתי, יאללה, בקטנה, אני אעזור להם", היא מחייכת. "עוד שבוע־שבועיים גם זה ייסגר. איזו תמימות. בתוך שבוע מהרגע שהתחלתי, מספר החולים עלה פי ארבעה. והמשיך לעלות, והמשיך, והמשיך. ספטמבר היה חודש נוראי של עשרות.
"היינו באוהל זמני מחוץ לחדר המיון, רתמנו אחיות מכל מיני מחלקות ומקומות, ומאז אנחנו כאן. הקצב פה מטורף. כשהתחיל הגל השני, הבנו שהוא יהיה קשה יותר מהראשון. מיום ליום היה פה גרוע יותר, עם חולים קשים ומורכבים יותר, ולא ידענו כל כך מה עושים.
"בגל השלישי, שהתחיל ממש לא מזמן, המספרים עולים בקצב. בתחילת דצמבר היו לנו כמה חולים, אחר כך עלינו ל־50 חולים, וכל אחד במצב קשה. ועכשיו כמעט 90. הגענו למשמרות שבהן הנשמנו מטופלים בקצב, אחד אחרי השני".
כשהיא בעבודה, אמא שלה שומרת על הילדים. "היא תמיד אומרת שזאת התרומה שלה למלחמה בקורונה. יושבת איתם בזומים, עוזרת להם, מטפלת בהם. בסוכות היא חלתה, וכל המשפחה נכנסה לבידוד. אני לא ראיתי אותה בכלל, מרוב שהייתי בעבודה, ובזכות זה גם לא הייתי צריכה להיכנס לבידוד. המשפחה שלי נשארה בבית, ואני נשארתי לישון בבית החולים".
איך את שומרת על עצמך?
"אני בסוג של הסתגפות. נמנעת כמעט לגמרי מללכת לשמחות. הספקתי לטוס ללונדון בפברואר, לפני ההתפרצות הראשונה, ומאז לא הייתי בחופש".
את יום העבודה היא מסיימת ב־6:30 בערב, שלוש שעות וחצי אחרי המועד שבו היתה אמורה לסיים. "אתה אף פעם לא יכול לדעת מה צפוי לך במשמרת. אני מקווה מאוד שהחיסון יחזיר אותנו לשפיות. לראות את המבוגרים, שמתאשפזים בלי המשפחה לצידם, זה אחד הדברים הכי נוראיים שיש".
הפיזיותרפיסטית של המחלקה, תום זר־כבוד (30), ניגשת לחולה באחת המיטות, מנסה לסייע לו לעמוד. הוא חולה קשה, שוכב כאן כבר כמעט שבוע, ועכשיו השרירים חלשים.
היא רווקה, עובדת בבית החולים כבר שנתיים וחצי. בגל השני, שהחל לפני כארבעה חודשים, הפכה לפיזיותרפיסטית הקבועה של המחלקה. מתרגלת נשימה עם מטופלים שכבר עברו את שיא המחלה, מלמדת אותם לנשום שוב מהסרעפת, להחזיק את האוויר בפנים ולשאוף בצורה איטית ומבוקרת.
"תצמיד את השפתיים, כאילו אתה עושה פו על מרק", היא מנסה להסביר לאחד המטופלים, שמאוד רוצה לשמוע את דבריה אבל מתקשה, בגלל המיגון. "כן, זה קשה כשלא רואים את הפנים, ובקושי שומעים, אבל זה חלק מהעניין, ובסוף מצליחים".
היא מביטה מבעד לחלון החמ"ל לעבר המטופלים שלהם עזרה עד לפני רגע. "פתאום את רואה איך הדבר הזה ממוטט אנשים בריאים לגמרי. אנשים מידרדרים למצב שבו קשה להם להרים ידיים ורגליים, וקורסים. זה הזוי.
"היתה לנו מטופלת שלא הצליח לקום מהמיטה. המשפחה שלה ביקשה שנתלה תמונות של הילדים והנכדים שלה על הקיר. העמדנו אותה מול הקיר הזה ואמרנו לה: 'תראי מה מחכה לך בחוץ'. זה עודד אותה לנסות ללכת. בסוף היא יצאה מהמחלקה ובאמת חזרה ללכת.
"אני באה אחרי ביקור רופאים, נכנסת לשעתיים־שלוש, יוצאת להפסקה כדי להתאוורר, וחוזרת פנימה לעוד שעתיים. כשאת בפנים, את בפול עבודה. לא נעים להגיד, אבל בכל יום יש פה החייאות, הנשמות, וגם פטירות. קשה לשמור על אופטימיות ככה. מבחינתי, כל מי שיוצא מכאן יוצא בנס, וזה לא מובן מאליו".
