לא במקרה "האביב הערבי" פסח על סעודיה ב-2011. בשילוב של אכזריות ועורמה, המלך עבדאללה ובית המלוכה הסעודי הצליחו להגביל את עיקר המחאות לאזור המזרחי. עם ראשיתן, ההפגנות הובלו על ידי צעירים שיעים כצעד של הזדהות עם אחיהם לעדה בבחריין. לאחר מכן, הן התפתחו למחאה נגד האפליה ארוכת השנים של המיעוט השיעי בממלכה, שמהווה כעשרה אחוזים מאוכלוסייתה - יותר ממיליון איש. אולי דווקא זו הייתה הסיבה שהמחאה נכשלה.
לא מדובר באיום חדש על הממלכה הסעודית המודרנית. מאות שנים שהאזור שלחופי המפרץ הפרסי מאוכלס בעיקר על ידי שיעים מהזרם התריסריוני, בדומה לרוב השיעים באיראן, בעיראק, בבחריין ובכוויית. זרם זה מאמין ב-12 האימאמים כיורשיו הלגיטימיים של נביא האיסלאם מוחמד, שהראשון בהם הוא בן דודו עלי אבן אבו טאלב. האחרון בשרשרת הוא מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה התשיעית ולפי האמונה עתיד לחזור באחרית הימים.
בכל תקופה בהיסטוריה המודרנית של סעודיה, האיום לבש צורה אחרת. בשנות ה-50 וה-60 היו השיעים חלק מהמחאות של הפאן-ערבים והסוציאליסטים בתעשיית הנפט. משלהי שנות ה-70, ניכרה השפעתה של המהפכה האסלאמית באיראן. בכל התקוממות, בית המלוכה פעל בשני מישורים: דיכוי אלים וניסיונות פיוס. כך למשל, ב-2004 הותר לשיעים בנווה המדבר אל-קטיף לציין את אירועי העשורא, שעד אז הוגבלו למרחב הפרטי. עם זאת, במקומות אחרים עדיין היה אסור לציין את יום השנה להרג האימאם חוסיין בן עלי.
הפעם, הסיוע הסעודי למלך בחריין שהתמודד עם מחאת ענק של הרוב השיעי, היה הגפרור שהצית את אש המחאה. השיעים יצאו למפגן סולידריות ואפילו מנהיגים שיעים מתונים, שתמכו בשיתוף פעולה עם הממסד הסעודי, יצאו נגד ההתערבות בענייני בחריין. להפתעת המפגינים, דרישתם הראשונית לשחרור אסירים שיעים התקבלה, אך זו רק דרבנה אותם להמשיך.
בעיצומה של המחאה, המטיף השיעי נימר באקר א-נימר, שירד למחתרת בגלל הפגנות ב-2009, נאם בפומבי ודרש רפורמות דתיות ופוליטיות. את זה ריאד כבר לא הייתה מסוגלת לסבול. א-נימר נאסר והוטל עליו גזר דין מוות. שנים אחדות לאחר מכן הוא הוצא להורג באשמת פעילות טרור. ההפגנות הבאות היו מלוות במעצרים משמעותיים של פעילי רשת ואנשי רוח.
אך השלטון הסעודי לא פעל רק בכוח על מנת לחבל במחאה. לפי מאמר שפורסם על ידי מכון המחקר האמריקני Middle East Institute, לאורך כל התקופה נפגשו נציגי השלטון עם מנהיגים שיעים ודחקו בהם למנוע את ההפגנות של הצעירים. משלחת שיעית אפילו נועדה עם המלך עבדאללה. דור ההנהגה הוותיק, שכלל משפחות מיוחסות, אופוזיציונרים לשעבר ואנשי דת, מצא את עצמו משכנע את הצעירים לחדול מההפגנות. ההנהגה המסורתית אף ניסתה להגיע להבנות עם המושל של האזור המזרחי.
תוך זמן קצר הצליח השלטון הסעודי לחלץ הצהרות נגד המחאה של אנשי דת ומנהיגים מכל חלקי החברה השיעית. א-נימר הפך לקול בודד ושולי, ככל שהמחאה לבשה פן עדתי, גם הליברלים הסונים המעטים שהשתתפו בה הלכו ונעלמו.
המהלך הסופי של המלך היה הצהרות על תוכנית השקעה רחבת היקף לצמצום האבטלה בקרב צעירים וטיפול במשבר הדיור. הסכום שנע בין 120 ל-130 מיליארד דולר, היטיב גם עם הסעודים הסונים, וחלק גדול ממנו זרם למוסדות השלטון שמהם הודרו השיעים. לאור זאת, וביחס להפגנות במדינות אחרות, המחאה באזור המזרחי ובסעודיה בכלל הייתה מוגבלת. הצעירים הסעודים אמנם המשיכו למחות במשך יותר משנה, בהפגנות שלובו על ידי המעצרים, אלימות כוחות הביטחון והמעורבות בבחריין. אבל כמו במקומות אחרים, המרחב הדיגיטלי שחיבר בין הצעירים נמחץ מול כוחו של משטר רודני, שלא היסס להשתמש בכל אמצעי כדי לדכא את מתנגדיו.
ובכל זאת, נדמה שבקרוב תזדמן שעת כושר חדשה למיעוט השיעי בסעודיה. הטיהורים בבית המלוכה שמוביל יורש העצר מוחמד בן סלמאן, המלחמה בתימן והצלחת הרפורמות הכלכליות המוטלת בספק, אינן קרקע יציבה עבורו לרשת את השלטון מאביו. בשונה מהמלך עבדאללה עתיר הניסיון שנפטר ב-2015, הנסיך הוכיח יותר מפעם אחת שהוא מבין בעיקר את שפת הכוח - וזה לא מספיק בשביל לדכא מחאה.