מרבית הישראלים שבילו השבוע בדובאי הזדמנו להופעה של שירי מימון ועידן רייכל, או האזינו לצלילי פס הקול בקניון הענק, שכלל בעיקר שירי כריסמס - מה שבוודאי מנע מהם לשמוע את התנפצות תקרת הזכוכית בקרבת מקום: מתנחלים ומוסלמים עשו היסטוריה. ההסכם הכלכלי הראשון בין חברות פרטיות נחתם בין בעלי עסקים מהמועצה האזורית שומרון לבין בעלי הון מקומיים, אפילו לפני שמשה חוגג, ובכן, חגג.
החברה המרכזית לפיתוח השומרון הזמינה אותי השבוע לראות מקרוב כיצד המגעים האימתניים שהיא מנהלת זה חודשים אחדים עם אנשי עסקים בדובאי נושאים פרי. השבוע, בזה אחר זה, נחתמו הסכמים ונערכו טקסים מרשימים במלונות פאר בין מתנחלים יגעי כפיים לבין אמירותים שלא מפחדים לקנות זיתים שחורים שיוצרו מעבר לקו הירוק. בראשם, הד"ר פייסל עלי מוסא, בעלי FAM Holdings, אשר שווי השוק שלה נאמד בכ־3 מיליארד דולר. הוא סבור שאם ייבא לאזור שמן זית "טורא" מרחלים ודבש "פרדייס" מהיישוב חרמש, יהיה לו קצת יותר.
אבל זה לא רק זה, הסביר לי כשנסענו ברולס־רויס לארוחה חגיגית וכשרה בארמון הפאר שלו בעיירה הכמעט דמיונית שראג'ה, עשרים דקות נסיעה מהמשרדים בדובאי: "החתימה היא כלכלית, פרקטית, וזאת הפעם הכי מהירה שבה חזון גבוה הפך להיות מעשי. למה? כי זאת לא רק אמירה עסקית, זאת בשורה לעולם והכרזה שאנחנו לא רק שותפים עסקיים אלא גם חברים, ואחים, ועמים שרוצים לחיות בשלום. הרי אם הייתי אומר לך לפני שנה שיהיה חוזה כזה, לא היית מאמינה".
לא הייתי מאמינה, ולמען האמת, כאשר הגענו לארמון עדיין התקשיתי להאמין. בפתח החצר של ד"ר (להנדסה, אגב) פייסל יש פינת חי בגודל כל הרחוב שלי, ובה מתרוצצים חופשי במבים. בחזית הבית - דגל אמירותי ענק. במבואה - בריכה מחוממת.
בפנים - כל עשירי ומשכילי האזור: מרצים באוניברסיטאות, עורכי דין ומנהלים בכירים שהוזמנו לקבלת הפנים למשלחת. כולם מתכנסים בסלון רחב ידיים על כורסאות עור לבנות שמותירות שקעים עמוקים בשטחים עבים שמוטלים על רצפת שיש לבנה ואדומה. על שולחנות זכוכית נמוכים עם שוליים מוזהבים מונחים פירות ועוגות, ותכף יעברו כולם לחדר האוכל.
באופן כללי יש תחושה של סצנה מאופרת סבון למתקדמים, עד שצעירי המוזמנים, עטויי גלביות, עושים "סלפי" עם ראש המועצה מהשומרון. האם הערבים האלה לא מבינים שהוא חלק מהכיבוש? אחד הנוכחים מראה לי קישור מקבוצת הווטסאפ של אנשי העסקים המקומיים, שבה נכתב שחור על גבי עיגול ירוק שדגן הוא "ראיס אל מוסטאותנין", כלומר - מנהיג המתנחלים.
הם יודעים טוב מאוד מי נמצא פה ומה הוא מייצג, ואולי דווקא משם ההערכה והרצון לחיבור, הוא מסביר. הם מעריכים כוח והשפעה ומודעים היטב לנ"צ שבהם מצויים העסקים שאת מוצריהם ירכשו כעת בהמונים, ואולי אפילו נהנים מכך שבשלושת הימים האחרונים הרשתות החברתיות ברשות הפלשתינית מלאות בידיעות על הסכמי החתימה באמירויות. בכולן מדווח כי "נחתמה עסקה בין השומרון לבין האמירויות שכעת ירכשו מתוצרת הגדה המערבית".
"לא שופטים לפי אמונה". דגן וד"ר עלי מוסא בדובאי // צילום: נועם פרדייס
שאלתי בשקט את אחמד רבי, מנהל פיתוח בינ"ל בחברת האחזקות, שהגיע לכאן ממצרים לפני 13 שנים, מה אני מפספסת. הרי בישראל לא מעכלים בקלות כזה הסכם, גם בצד היהודי.
"אצלנו יש שני כללים", הסביר במלוא הרצינות, "הראשון - דת ופוליטיקה בחוץ כשעושים עסקים. קודם כל בודקים כדאיות. כשהגיעו נציגים מהשומרון בדקנו את השמן והיין והתרשמנו מהמותגים".
אסור לדבר על דת ופוליטיקה?
"בחברה האמירותית אם רוצים להתייחס לנושאים נוספים, מדברים עליהם בנפרד. זה לא על השולחן דרך קבע. אנחנו לא שופטים אנשים לפי עמדה פוליטית או אמונה דתית. בנוסף, יש לנו שר סובלנות".
שר סובלנות? אני נדהמתי, מתלבטת אם להשוויץ שיש לנו שרה לענייני מרכזים קהילתיים אבל לא זכרתי את התואר המדויק שלה והתעצלתי לספר על דוד לוי.
"כן", אחמד היה גאה. "וגם שר שמטפל בנושא השמחה. זה משפיע. תסתכלי מסביב. אין כאן שוטרים מסתובבים, למשל. נכון שיש מצלמות אבל האפקט שונה. האנשים עם מורל גבוה, וכשמסמנים ערך כמו סובלנות בתעדוף עליון המסר עובר. שמעת מישהו צועק? ראית מישהו שמתווכח?"
לא רציתי לספר לו שיש חשש רציני שככל שיגיעו יותר ישראלים רגילים לדובאי, הסדר הטוב ייפגע וגם המזג הנוח. כבר השבוע נכנס למעלית המלון שבו התאכסנתי אדם נורמלי לכאורה, תוך כדי שיחה בסלולר, והקבלן על רמקול הסביר בעברית קולנית אילו שינויים יהיו בקרמיקה במטבח. הבטתי בו המומה והוא גמגם "סורי, איטס אן אמרג'נסי קול פרום מיי פאד'ר".
מה חשבת על הישראלים או על המתנחלים לפני שנחתם הסכם השלום?
"לא היתה לי ממש דעה, אני לא נדרשתי לסוגיה הזאת אבל חיבבתי את התרבות, את העברית, אפילו למדתי קצת את השפה באוניברסיטה", הוא מחייך ופוצח בשורה של מילים אופייניות: "מה עניינים, מה נשמע, תודה רבה. אנשים בדובאי לא מחפשים קונפליקטים לעסוק בהם, זה משהו שמקלקל את החיים הנורמליים. אנחנו שמחים מאוד שישראלים באים הנה. קחי בחשבון שכרגע יש כאן מזג אוויר נוח, אבל מחודש מארס מתחיל להתחמם פה, ובין יוני לספטמבר באמירויות אנחנו רגילים למזג אוויר של 50 מעלות, ואז - אנחנו נגיע אליכם". אני נושאת בליבי תפילה חרישית שלא נוציא להם את החשק.
"כולנו היינו קורבנות של מניפולציה". דגן עם תומר פניני מיקב תום (משמאל) ונסיר קאג'ור // צילום: נועם פרדייס
בטקס החתימה הוקרן סרטון תדמית של FAM Holdings, המפרט את תחומי התמחותם השונים (עתידות: בקרוב גם במיזמי נדל"ן בתל אביב), ומייד אחר כך סרטון של מועצה אזורית שומרון שממנו ניבטו מעיינות, דקלים, גבינות, יין ושלל אטרקציות שהאמירותים מתכננים לאייש בימי הקיץ, באחד האזורים היחידים שבהם צוננים הלילות בכנען.
לסיכום: פוליטיקת הזהויות - אאוט, הפרדת דת ומדינה - אין. פריבילגיה של מדינה טוטליטרית? שווה לנסות גם בלי להפוך לכזאת.
לחיות עם החסרונות
הטקס השני שאליו התלוויתי היה באחד המיקומים הסוריאליסטיים. אין בחור ישראלי שלא ישלוף "ההתנקשות באל־מבחוח" כשאגיד לו "מלון מובנפיק דובאי", ובעלי עבר קרבי יסמנו תנועות עם מחבט טניס. אבל בימים אלו המלון הוא האתר ההיסטורי שבו נחתמו הסכמים עם יקבי הבוטיק תום, ארנון והר ברכה. גם טחינה הר ברכה המפורסמת הסמיכה את החברה לפיתוח השומרון לחתום בשמה על הסכמים עם מרכולים מקומיים שהתאהבו במוצר. בזה אחר זה עלו בעלי עסקים דתיים מהשומרון ואנשי עסקים דתיים מדובאי ושלפו עטים מעל מרפסת הצופה אל שטחי גולף אינסופיים, נהרות מלאכותיים ומגדלים מנצנצים.
המתווך בעסקה הזו הוא ראש המפלגה הרפובליקנית בדובאי הנושא את השם הסימבולי יוסוף ביידון, שזה, אם תרצו - רפרור מוסלמי לג'ו ביידן לגמרי בלי להתכוון. ביידון נולד בלבנון, גדל במישיגן, התגורר שנים רבות בארה"ב ומאז 2007 נמצא בדובאי. בבוקר החתימה הוא נשמע נרגש במיוחד:
"השלום הזה, בשונה מהסכמי שלום שנעשו בעבר, הוא לא שלום של פוליטיקאים אלא של אנשים. אני אסיר תודה לשייח' מחמוד בן סעיד, שהוא איש של שלום, ולטראמפ שיצר את ההזדמנות הזאת. בעבר היו דיבורים בין מנהיגים ללא שינוי במציאות. ההסכם הזה הוא אחר, לא עוד שלום תיאורטי כשממשיכים לריב. הקהילה היהודית והאמירותית היו קורבנות של מניפולציה, פוליטיקאים שיקרו כל השנים. הגיעה שעתה של האכפתיות".
יש כל כך הרבה אפשרויות לעשות עסקים עם ישראלים. למה להתחיל עם השומרון?
"יוסי דגן בעיניי הוא נושא הלפיד, הוא היה מהראשונים שהחליט להתקדם ולכן זה קרה מהר. התרבות משתנה, כך עושים שלום. אני חשבתי פעם שאני יודע הכל, חשבתי שאני יודע מה זה כשר ומה זו יהדות, וגיליתי דברים חדשים ואנשים חדשים ואני יוצא נשכר. הכלכלה הזו מביאה לנו מוצרים חדשים לשוק".
לא פחדת לעשות עסקים עם מתנחלים? ה־BDS מחרים.
"בשבילי שלום זה עד הסוף. כמו להתחתן ולהביא בחשבון גם את החסרונות שיש בבן הזוג. אם אני אחשוב כל הזמן מה אומרים עליו, אני לא אגיע לשום מקום. הממשלה של האמירויות לא אוסרת על רכש מוצרי התנחלויות ואני מכבד את החלטות הממשלה. קבוצות אחרות במזה"ת שמנסות להכפיש ולאיים - שימצאו לעצמן חיים. שלא יגידו לי איך דברים צריכים להתנהל".
לא רק בשורה עסקית, אלא מסר לעולם. יקב טורא ביישוב רחלים // צילום: דודי ועקנין
זמן קצר לאחר שיחתנו ובתגובה לשאלות עיתונאים, הבהיר חאמד בואמים, ראש לשכת הסחר והתעשייה של דובאי, שהוא מחוץ למשחקי החרם על מוצרי ההתנחלויות, וכי הוא קורא לפוליטיקאים הפלשתינים להצטרף לנורמליזציה. בכך רמז למעשה, כי מי שבולם את המגמה הם המנהיגים הפלשתינים ולא האזרחים עצמם.
בסוף גם אירופה תבין
בדובאי בוחרים בשלום אבל בארץ נלחמים על בחירות. אסתר אלוש, דוברת השומרון, מנסחת הודעה לתקשורת וברגע האחרון מחליטה להתעכב נוכח הצהרות לתקשורת שמוסרים גנץ, ובמרחק בטיחותי של שני מטר אחריו - נתניהו. חבל להחמיץ את הרגע.
יוסי דגן, אתה אמור להזכיר עכשיו לביבי את הריבונות והנה אתה נוסע לדובאי.
"משימת חיי היא לבנות את השומרון. אני קם בבוקר בשביל להביא מיליון אזרחים לשומרון, זה מצריך אישורי בנייה, כבישים טובים וכלכלה חזקה. חובתי לעשות הכל. אם אי אפשר להיכנס מהדלת אני מוצא דרכים אחרות".
אבל השלום עם דובאי הוא פרס ניחומים. במקום ריבונות.
"זה לא סותר. אני מצד אחד משבח את רה"מ על הסכם ראשון מסוגו של שלום תמורת שלום, ובאותה מידה מצפה ממנו שיביא ריבונות ליו"ש. לשם כך נבחר".
ברור לך שהריבונות ירדה מהפרק.
"היא לא ירדה. היא תגיע. אין סיבה הגיונית שמדינת ישראל קיימת 72 שנה, מתוכן 53 שנים חיה ובונה את ירושלים המשוחררת ויו"ש, שבהן מתגוררים חצי מיליון אזרחים, ללא ריבונות. לנתניהו יש יכולות מדיניות לעשות את הצעד, חובתי למנף כל הזדמנות שנקרית מולי כדי להפוך את השומרון למעצמה כלכלית".
לא הרחק ממלון נוסף שבו מתקיימת פגישה בין דגן לבין אילי הון מקומיים, מתקיים סמינר בעל אופי מפנק במיוחד לראשי השלטון המקומי. דגן קופץ לפגוש חברים, אך ההנאה מהאזור באה לו פחות טבעי.
"אני אגיד לך מה", הוא מנופף בצמיד הגומי הכתום על פרק ידו, "הסיבה הבסיסית לזה שאני פה היא הגירוש שעברתי מצפון השומרון. וקטורים של עוצמה בינ"ל זה הדבר היחיד שיכול למנוע גירוש נוסף, זה והסברה. כך למדתי על בשרי כשגורשתי משאנור" (אחד היישובים שפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות ב־2005). אי אפשר לטמון את הראש בחול ולחכות שהגלים יעברו ולפעול בכלים של המאה הקודמת. התובנה שלי היא שכראש המועצה איני יכול לשבת בסלון הבית ולראות איך מוכרים אותנו בוושינגטון, אני צריך להיות בצוואר הבקבוק ולהשפיע.
המפעל בהר ברכה // צילום: דודי ועקנין
"צריך לייצר בניין כוח להתיישבות, פוליטי ומדיני. פתיחת שווקים ברחבי העולם מראה שלא רק שאין אצלנו אפרטהייד, אלא שאנחנו היחידים שמקיימים דה־פקטו דו־קיום. אנשים מכל העולם באים לראות כיצד לאחר עשרים ושבע שנות אוסלו, אזורי התעשייה שלנו הם המקום היחיד במזה"ת שמיישם שלום. התחלנו לסייע ביצירת מנועי צמיחה ופתיחת שווקים חדשים לתעשיינים וליבואנים אחרים באירופה, וכעת ממשיכים עם דובאי. אם רוצים לחזק את המזה"ת עושים הסכמים עם עסקים ביו"ש. בסוף אירופה, שכביכול נלחמה בנו למען המוסלמים, תשפר את היחס אלינו כדי ליישר קו איתם. לשומרון יש כאן שם טוב".
ואולי זה הסיפור. בעולם הגדול מביטים על ישראל הקטנה, ה־BDS אומרים שיסמנו מוצרים מהשטחים. השמאל מבקש לוודא שהוא לא כלול בחרם, כי הוא ישראל אחרת, וגם הוא לא קונה תוצרת מתנחלים. גלי ההדף מרעידים, לא נעים להיות שנוא.
בתוך המתנחלים יש פיצול מתמיד כאשר מתנחלי המיינסטרים, למשל, במועצות המקומיות הגדולות אומרים: אנחנו? נורמלים! אלה שגרים מצומת תפוח ומזרחה, נגיד, הם קיצוניים. ומתנחלי צומת תפוח מזרחה עשויים לחשוב שרק גב ההר קיצוניים, וגב ההר יכולים להצביע על אנשי הגבעות באיתמר. אבל אנשי הרכס מגיעים בכיף שלהם לדובאי, שם מצפצפים על ה־BDS וחותמים על עסקאות שמנות עם יקב בוטיק יהודי, שביום טוב רואים ממנו גם את עבר הירדן המזרחי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו