בגיל 34 וחצי, ליאור רפאלוב עדיין מפחיד את ז'וזה מוריניו. האמת? בצדק. בשנה האחרונה ליאור רפאלוב רותח. הוא זכה עם קבוצתו אנטוורפן בגביע הבלגי, אחר כך טיפס איתה לשלב הבתים של הליגה האירופית, ניצח שם את טוטנהאם של מוריניו והבטיח העפלה לשלבי ההכרעה של המפעל.
"לרפאלוב יש חוכמת משחק, הוא יודע לנוע בלי כדור", אמר מוריניו כשנשאל במסיבת עיתונאים על נקודות החוזקה של אנטוורפן, לפני המפגש הראשון בין הקבוצות. רפאלוב מודה שהרגיש מוחמא. "עד כמה שאני משדר עסקים כרגיל, זה עשה לי משהו שמאמן בסדר גודל כזה מצא בי משהו מיוחד. בדיעבד, הדברים שלו דחפו אותי להוכיח את מה שהוא אמר. בסוף באמת הבקעתי שער ניצחון באותו משחק ונבחרתי לשחקן המצטיין".
היכולת המרשימה שלו מוכיחה שיש לו עוד הרבה לתת על המגרש. בעונה שעברה הבקיע 11 שערי ליגה, והעונה כבר כבש חמישה. השבוע דיברו על רפאלוב כמועמד להיכלל בשלושת המועמדים הסופיים לתואר "נעל הזהב" בבלגיה - הכדורגלן המצטיין לשנת 2020. רשימת המועמדים תתפרסם לקראת חג המולד, והזוכה ייבחר בהצבעה של כל מאמני הליגה, העיתונאים, הקפטנים וזוכי העבר.
"זה יהיה בשבילי כבוד עצום להיכלל ברשימה הזאת", אומר רפאלוב, "אם אזכה בנעל הזהב, זאת תהיה פסגת הקריירה מבחינתי, כי זו אחת המטרות שהצבתי לעצמי כשהגעתי לכאן. בעבר זכו בתואר הזה שמות כמו דה ברוינה וקומפני".
בישראל כבר היו צועקים לך שהגיע הזמן לפרוש.
"בשלוש השנים האחרונות הייתי אחד השחקנים המובילים בבלגיה, אז אני לא יודע על מה אתם מדברים. הכדורגל השתנה בדור האחרון. האימונים מתקיימים באינטנסיביות גבוהה כדי שהגוף יוכל לסחוב יותר משחקים. יש טכנולוגיה ותוספי מזון, אנחנו עוברים בדיקות דם פעם בחודש כדי לבדוק מה חסר לגוף ומה צריך להשלים. לכן מרגישים שדרוג משמעותי בפן הפיזי והבריאותי ובביצועים של שחקנים מבוגרים. אם בעבר כדורגלנים בני 34-32 היו חושבים על עונת פרישה, היום בגיל 34 הם מקבלים חוזים לשנתיים ושלוש".
כמה הגוף שלך יכול להמשיך?
"קשה לי לדעת, אבל אני מנהל עכשיו משא ומתן עם אנטוורפן על הסכם עד 2023. אני מרגיש שכוחי עוד במותניי. הכל עניין של רצון והתמדה, וכמה אתה עוד רעב להגשים, לעשות דברים ולחפש אתגרים. אם תוציא פציעות מהתמונה, אני חושב שהפן המנטלי משחק תפקיד גדול יותר מהפן הפיזי".
תסריט מהסרטים
אנטוורפן היא בסך הכל הקבוצה השלישית של רפאלוב בקריירה. הוא התחיל במכבי חיפה, ובגיל 25 עבר לקלאב ברוז' הבלגית. במדיה שיחק שבע עונות, כבש 40 שערים, ענד את סרט הקפטן, השתתף במפעלים האירופיים וזכה בשתי אליפויות. הכל היה פשוט נפלא, עד שבקיץ 2017 נחת שם המאמן הקרואטי איבן לקו.
"לא הסתדרנו במיוחד", אומר רפאלוב, "הייתי דמות דומיננטית מאוד, גם בחדר ההלבשה, ולמעשה גם בעיר כולה בזכות ההישגים שלי לאורך השנים. זה לא עבד בינינו.
"ישבתי הרבה על הספסל. זו היתה תקופה ממש קשה, אבל לא התרסקתי. לראשונה בקריירה שלי בבלגיה נקלעתי לסיטואציה שאני לא שחקן מוביל במועדון. למזלי, אשתי גל היתה שם לחזק אותי, ויחד יצאנו מזה".
היו מחשבות על חזרה לארץ?
"ג'ורדי קרויף פנה אלי. אמרתי לו שידבר עם הסוכן שלי, ומכבי ת"א כבר הכינה חוזה. הייתי מאוד סקפטי שזה יקרה, כי הנשיא של ברוז' לא הסכים שאעזוב. הוא דחה עוד קודם הצעה מסטנדרד ליאז', וגם חסם את מכבי. אבל היה ברור לכולם שיהיה קשה להחזיק אותי על הספסל לאורך זמן, ובסוף העונה עזבתי את ברוז' לאנטוורפן".
רפאלוב אולי חשב שהוא נפרד מלקו, אבל למציאות היו תוכניות אחרות. בקיץ האחרון, אחרי שנתיים בקבוצה החדשה, גילה הישראלי לתדהמתו כי המאמן שלקח לו את סרט הקפטן בברוז' וייבש אותו על הספסל, מונה למאמן החדש של אנטוורפן.
"כבר באימון הראשון שלו הוא הכניס אותי לחדר ואמר שהוא לא רוצה לדבר על כל מה שקרה בינינו בברוז'. אמר שהתרשם ממה שעשיתי בשנתיים האלה באנטוורפן, ושהוא רואה בי שחקן משמעותי להצלחת הקבוצה. נכנסתי למוטיבציה להוכיח לו שהוא הפסיד אותי בכל התקופה שלו בברוז'.
"היום לקו נותן לי המון אחריות במגרש ובחדר ההלבשה, ומאפשר לי לקבל החלטות איתו ועם הקפטן. אני מקווה שמערכת היחסים הזאת תישאר, כי לכולנו יש אותה מטרה".
אנטוורפן שבה לליגה הבכירה ב־2017, אחרי 13 שנות היעדרות. באוגוסט האחרון היא זכתה בגביע המדינה הראשון שלה מאז 1992, וההישג הזה היה אמוציונלי במיוחד עבור רפאלוב: גם משום שניצח את האקסית קלאב ברוז', וגם משום שכבש את שער הניצחון (0:1) והפך לשחקן הראשון בבלגיה שמבקיע בשלושה גמרים.
"זה היה תסריט מהסרטים, עם תחושת סיפוק מטורפת. חלמתי על רגעים כאלה מאז שהייתי ילד. חוץ מהעובדה שהקהל היה חסר במגרש - הכל היה מושלם".
אנטוורפן מדורגת היום, אחרי 15 מחזורים, במקום הרביעי בליגה, מרחק 6 נקודות מהפסגה. "אנחנו משחקים טוב, אבל יש קצת אופוריה סביב הקבוצה שלנו", הוא אומר, "אני מפחד שאנשים בחוץ התחילו להתבלבל ותולים בנו ציפיות מוגזמות. עד עכשיו עמדנו באתגרים, הבטחנו עליית שלב בליגה האירופית, שזו היתה המשימה הכי חשובה, אבל מצפה לנו עוד הרבה עבודה. להגיע לצמרת זה קשה, אבל להישאר שם לאורך זמן זה הרבה יותר קשה".
איך זה לשחק בליגה הבלגית?
"זו ליגה קשה, מאוד פיזית ותחרותית. במשחקי חוץ קשה להוציא נקודות, אי אפשר בכלל להשוות את זה לליגה הישראלית. לא מעט כדורגלנים ישראלים עברו בבלגיה במהלך הקריירה. אליניב ברדה היה שגריר מצוין, שפתח דלת להמון שחקנים אחריו, ועד היום מדברים עליו כאן לטובה. ברק יצחקי סיפק מספרים והצליח מקצועית. גם רמי גרשון וקני סייף הצליחו בגנט.
"אבל צריך להיות מוכן לאינטנסיביות הבלגית. לא כל שחקן מספיק חזק מנטלית כדי לעבור את המשברים והקשיים. לא הכל ורוד. צריך להישאר חזק, דווקא כשפחות הולך.
"לי היתה התמודדות מהיום הראשון - למצוא בית, להתגבר על הגעגועים לארץ, למזג האוויר החם, לחופי הים ולאוכל הישראלי. צריך להתרגל למציאות אחרת ולמנטליות שונה. ברגע שאתה מקבל את זה כחלק מהחיים, אתה מצליח להתאקלם טוב יותר. היום אני כבר עם שלושה ילדים, יש לי פה עסק, ואנחנו חיים כאן כבר עשור. זה הבית שלנו, הילדים שלי נולדו וגדלו פה".
אתה מאוכזב שלא שיחקת בקבוצות בכירות?
"מבחינת חוויית הכדורגלן, הפרמייר ליג באנגליה היא המקום הכי טוב לשחק בו. הלוואי, אבל זה כבר לא יקרה. מועדונים מחפשים בדרך כלל שחקנים צעירים מאוד כדי לקנות אותם בכמה שפחות כסף, ובהמשך לעשות עליהם אקזיט.
"אני מרוצה בבלגיה. שחקנים בלגים הם הלחמניות החמות של אירופה. מגיעים למשחקים שלנו סקאוטים מהקבוצות הכי בכירות ביבשת. כשיש לך נבחרת שסיימה שלישית במונדיאל, ברור שהטירוף סביב הכדורגל הוא עצום.
"בשלוש הקבוצות שבהן שיחקתי עד היום, נבחרתי השנה לנבחרת העשור. קל לי להתחבר למקומות כשאני מרגיש בהם טוב. הנאמנות והמסירות שלי לְמועדון הן טוטאליות. ברור שהלויאליות הזאת קשורה למבנה האישיות שלי.
"אני לא אוהב לדבר על עצמי, אבל אני לא מתבייש להגיד את האמת שלי. אנשים יודעים שאני ישר מאוד, לא פוליטיקלי קורקט שאומר רק מה שאנשים רוצים לשמוע. לכן גם מקבלי ההחלטות במועדונים שבהם שיחקתי העריכו את הדעה שלי".
איך הקורונה משפיעה על הכדורגל בבלגיה?
"בלגיה נחשבת מדינה אדומה. יש הגבלות על מפגשים בין אנשים, המסעדות והפאבים סגורים. בערים מסוימות יש עוצר לילי. הקורונה מורגשת באימונים, יש חובה על שמירת מרחק, ובארוחות לא מרשים ליותר משלושה שחקנים לשבת סביב שולחן אחד. לא נכנסים עוד להתקלח יחד, וסגרו לנו את חדר הסאונה והג'קוזי.
"חוץ מזה, כדורגל בלי קהל זה לא אותו משחק. זאת חוויה שונה לגמרי. לקהל יש משמעות עצומה והשפעה על השחקנים. למשחקי בית בלי קהל יש הרבה פחות כוח, וקשה להתרגל לזה שבאצטדיון של 30 אלף מקומות אפשר לשמוע כל הערה של שחקן או מאמן או שופט. אתם רואים שבכל הליגות הבכירות, הקבוצות הגדולות מאבדות הרבה יותר נקודות. בקיצור, זה מזעזע".
הבן של אלוהים
הוא גדל באור עקיבא. "ההורים שלי עבדו קשה מאוד כדי לדאוג שלי ולארבעת האחים שלי לא יחסר כלום, כך שאני לא הסיפור הקלאסי של כדורגלן ממשפחה מעוטת יכולת. היתה לי ילדות כיפית. הייתי חוזר מבית הספר, שם את הילקוט בבית ויורד לשחק כדורגל בשכונה. היום זה נדיר.
"בבית הספר הייתי מצטיין בשני מקצועות: ספורט ומתמטיקה. את כל השאר לא אהבתי. בהפסקות היינו משחקים חמש על חמש במגרש הקטרגל. ביסודי ובחטיבה תמיד ייצגתי את בית הספר בתחרויות אתלטיקה, קפיצה למרחק, ריצת 60 מטר, כאלה. אם תשאלו את המורה שלי לספורט מהיסודי, היא תהיה גאה מאוד בתוצאות שלי".
כילד, גדל על רונאלדו הברזילאי ועל זינדין זידאן. "בקנה המידה הישראלי אלה היו אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, ששיחקו באותן שנים בליגה האנגלית ובליגה הספרדית.
"הייתי הולך למשחקים של מכבי חיפה עם חברים מהכיתה, ישבנו ביציע ג' או בשער 5 בקריית אליעזר. בגיל 12 זכינו באליפות ישראל בקטרגל, ואחרי שנה הצטרפתי למחלקת הנוער של מכבי חיפה, אבל רק אחרי שהם התחייבו לממן את הנסיעות שלי באוטובוס מאור עקיבא לחיפה, ארבע פעמים בשבוע".
הכישרון שלו הזניק אותו במהירות לקבוצה הבוגרת. הוא כיכב במקביל גם במגרש וגם במקומות הבילוי הלוהטים בעיר, נחשב רווק מבוקש וחי את החיים הטובים. "בגיל 17 קיבלתי חוזה מקצועני במכבי חיפה, וברגע שהוצאתי רישיון, כבר היה לי רכב הונדה מיענקל'ה (שחר). יכולתי להשיג דברים שלא כל נער מגיע אליהם. באיזשהו שלב אתה חושב שאתה הבן של אלוהים, אבל כשמתבגרים זה עובר".
יש דברים שעשית בתקופה ההיא שהיום אתה מצטער עליהם?
"אני לא מצטער על כלום. לכל גיל יש את הדברים שחווים בו, לטוב ולרע. כמובן שהכי טוב זה ללמוד מטעויות של אחרים, אבל השיעורים הטובים ביותר הם כשאתה חווה דברים על בשרך.
"היום אני במקום אחר לגמרי. זכיתי באישה הכי טובה שיכולתי לבחור, ולא יכולתי לבקש טוב יותר".
את אשתו, גל (30), הכיר במהלך עונתו האחרונה במכבי חיפה. "כמובן שאני התחלתי איתה, ביום הולדת של חבר משותף שלנו בתל אביב. היא היתה מחוזרת מאוד אז, ולשמחתי, נענתה לחיזורים שלי. כשהגענו לבלגיה ב־2011 כבר היינו מאורסים, ואחרי שנה התחתנו.
"לאורך כל הדרך היא איתי, כתף לצד כתף, תומכת בי למרות הקשיים. לפעמים הבדידות הזאת מטריפה, במיוחד עם ילדים קטנים בבית. זה לא מובן מאליו, היא מקריבה מעצמה המון. למשל, לפעמים אני צריך לנוח אחרי משחקים, או שכל הקבוצה מתכנסת בסוף שבוע במלון, והיא נשארת לבד עם הילדים. ולפעמים הם מתעוררים בלילות, והיא קמה אליהם ונותנת לי לישון. זאת הקרבה שצריך להעריך ולהכיר לה תודה".
שיטת היהלום
בשנת 2015 פתחו רפאלוב ורעייתו חנות תכשיטים במרכז ברוז'. "כמובן שלא ניהלתי את החנות ביום־יום, אשתי היתה שם, והיה לי שותף מקומי, וגם שני עובדים, אז היה מספיק כוח אדם כדי לתפעל את החנות בלעדיי. זה עיסוק שתמיד עניין אותי והתגבש אצלי במשך שנתיים לפני שפתחתי את העסק. כשעברנו לאנטוורפן היא ניהלה את החנות מרחוק, והיו לה שני עובדים שכירים".
נפגעתם ממשבר הקורונה?
"עוד לפני הקורונה רוב הלקוחות הזמינו אונליין, כך שזה לא השתנה. אבל החנות התבססה בעיקר על מכירות לתיירים, שהיו הלחם והחמאה כדי לכסות את ההוצאות השוטפות. היום אין תיירות, ואנשים פחות מבזבזים כסף על 'לקשרי', אז כל ענף היהלומים והתכשיטים נפגע משמעותית".
יש להם שלושה ילדים: אדריאן (7), מיה (5) ואלסנדרה (9 חודשים). "הם ילדים בלגים, שמדברים שלוש שפות - פלמית, אנגלית ועברית. זה היתרון העצום של לגדול באירופה. יש להם דרכון אירופי, והם לא מכירים משהו אחר. כמובן שכיף להם לבוא לחופשות בישראל ולבקר את סבא וסבתא. ישראל עבורם זה טיול לכל דבר. הם תמיד מתקשים לעזוב את הארץ, אבל חוזרים מהר לשגרה הבלגית שלהם".
אדריאן הולך בעקבות אביו ומשחק בקבוצת הילדים של אנטוורפן. "בזמן שאנחנו מדברים, אני מסתכל עליו מהצד מתאמן", סיפר לנו השבוע בגאווה, "הוא בתחילת הדרך, יש לו עוד כל כך הרבה מכשולים לעבור. הוא אוהב את המשחק, מתרגש לפני כל אימון ולפני כל משחק. אני מסתכל עליו צופה במשחקים בטלוויזיה, והעיניים שלו זוהרות. ברגע שיש לך את החיידק הזה בתוכך, דברים הולכים טוב".
יש להם מנטליות של ילדים בלגים?
"הם ילדים טובים ועדינים. הייתי רוצה ששני הגדולים יהיו קצת יותר ערסים, במיוחד אדריאן בכדורגל, אבל בסדר, הם בדרך הנכונה".
מתי הם פגשו לאחרונה את סבא וסבתא?
"לפני המגיפה. זו התקופה הכי ארוכה שהמשפחה לא באה לבקר אותנו פה, מאז חודש מארס, וזה אחרי שהתרגלנו שהם באים כל חודשיים־שלושה. אני מקווה שבינואר יהיו הקלות בהגבלות ונוכל להיפגש. בכל מקרה, תמיד שמרנו על קשר דרך שיחות פייסטיים ארוכות, וזה יימשך, בלי קשר לקורונה. זה חלק מהחיים כשגרים במדינה זרה".
מה אתה עושה עם הילדים?
"אני אוהב לשחק איתם טניס, ואנחנו אוהבים לשחות בקאנטרי שקרוב אלינו הביתה. אשתי אוהבת לאפות עם מיה. אני ואדריאן הרבה בכדורגל. משחקים פיפ"א בסוני, ומדי פעם אני לוקח אותו איתי לאימונים, שירגיש מה זה שחקן מקצוען. יש לו פריבילגיה לחוות ולראות איך זה מרגיש, זה משמח אותו וכיף לי. זכיתי בזה שהבן שלי רואה אותי משחק ומצליח, וחשוב לי להקנות לו ערכים של התמדה ונחישות".
יש מחשבות על חזרה לישראל מתישהו?
"הכל תלוי בכדורגל".
שנת הפריצה
באוקטובר 2019, קצת יותר משנה אחרי שעברו לבית החדש באנטוורפן, חוותה המשפחה פריצה מטלטלת לביתם. "זה קרה כשהייתי מחוץ לעיר, במשחק חוץ", הוא מספר, "כנראה הם עקבו אחרינו במשך שבועות. הם ידעו מאיזה מקום להיכנס ומתי. גל היתה אז בחודש השביעי להיריון, והיא בדיוק יצאה עם אדריאן לחוג כדורגל של שעה, והאזעקות היו מנוטרלות.
"בשעה 6 בערב פרצו אלינו הביתה, נכנסו מהגינה. ניקו לנו את הבית והסתלקו.
"הילדים היו הראשונים שנכנסו הביתה. זה 20 מטר של חלונות, והכל היה מנופץ. הפורצים ניסו לעשות נזק, והיו מראות לא נעימים. גל פחדה שהם נמצאים עדיין בקומה למעלה, אז היא לקחה את הילדים משם. בתוך חמש דקות הגיעו שוטרים ונכנסו לבית עם אקדחים כדי לוודא שאין שם אף אחד.
"גל נכנסה לסטרס מטורף. למחרת, בגלל החרדה, התחילו לה כאבים חזקים מאוד בבטן התחתונה, ורגל ימין התנפחה בצורה לא נורמלית. נסענו מייד לבית חולים ונכנסנו לתקופה לא קלה של שמירת היריון. במשך שבוע ישנו בבית מלון, אחר כך עוד תקופה אצל חברים, עד שתיקנו את כל הנזקים בבית".
מה אמרתם לילדים?
"האינסטינקט הראשוני היה לספר להם שילדים שיחקו כדורגל בשכונה, בעטו בטעות כדור, וכל החלונות התנפצו. הבן הבכור לא קנה את זה. אז סיפרנו לאט־לאט ובצורה עדינה. למזלנו, הם הצליחו להתמודד בצורה טובה.
"בהמשך חזרנו לגור בבית שלושה שבועות, למרות שגל מאוד לא רצתה, עד שעברנו לבית חדש.
"לקחתי חופשה קצרה מהקבוצה, כי הייתי צריך לדאוג לבריאות של גל ולילדים. אין מה לעשות. ניסיתי לחזק את כולם ולהסתכל על חצי הכוס המלאה: אף אחד לא נפגע, ואף אחד לא היה בבית כשזה קרה".
מה גנבו?
"הרבה מאוד תכשיטים וחפצים, וגם מזכרות סנטימנטליות. כל מיני ציוני דרך, כמו הטבעת שבה הצעתי נישואים לאשתי, מתנות מהחתונה שלנו או מהולדת הבן הבכור. כאילו העלימו לנו רגעים מהעשור האחרון. זאת מכה לא קלה, אבל כשהתחילו בעיות בריאותיות עם ההיריון, הלב והראש התרכזו רק בזה. אחר כך היה לנו זמן להתעסק במה שנעלם".
תפסו את השודדים?
"לא. היו איזה שלושה או ארבעה ימים של דיבורים עם המשטרה, ושם זה נגמר. לא תפסו את השודדים ולא מצאו את הרכוש שלנו".
קרובים רחוקים
למרות ההצלחה בבלגיה, רפאלוב סוגר שלוש שנים ללא הופעה בנבחרת ישראל. במהלך הקריירה לבש את המדים הלאומיים ב־40 משחקים, אבל צוות האימון האוסטרי השאיר אותו פעם אחר פעם מחוץ לסגל.
למה, בעצם, אתה לא מוזמן לנבחרת?
"השיחה היחידה שניהלתי עם אנדי הרצוג (המאמן לשעבר) היתה כשהוא בא לבלגיה בינואר כדי לדבר איתי, לקראת המשחק מול סקוטלנד שהיה אמור להתקיים במארס. הוא ביקר אותי במתחם האימונים של אנטוורפן, ישבנו שעתיים לקפה והיתה שיחה חיובית וטובה. הוא דיבר מקצועית על המשחק ותכנן להכניס אותי בהרכב.
"ככה מאמן נבחרת ישראל צריך לנהוג עם שחקנים שמשחקים בחו"ל - לבוא, לבדוק, לראות את רמת האימונים, להיות בקשר רציף עם מאמני הקבוצה. אני חושב שהוא לא היה בא עד לפה כדי לערבב אותי. אבל אז התחילה הקורונה, המשחקים נדחו, והוא עזב.
"יש מקבלי החלטות, ואליהם צריך להפנות את השאלה הזאת. אני לא חושב שיש ספק שאני יכול לתרום לנבחרת בשלב הנוכחי. אני מוכיח את עצמי כל שבוע בליגה מאוד חזקה, וגם בליגה האירופית. כל מה שקורה בעידן של האוסטרים, בשלוש השנים האחרונות, לא מוצא חן בעיניי. אבל מכיוון שזה לא בשליטתי, אני משתדל לא להתעסק בזה יותר מדי".
היית רוצה את אייל ברקוביץ' כמאמן הנבחרת?
"שמעתי קולות של 'אם זה יהיה מאמן, אז ההוא וההוא לא יהיו בנבחרת', לכן אני חושב ששחקנים לא צריכים להביע את דעתם על מי צריך להיות המאמן".
מה חשבת על ההגרלה של ישראל במוקדמות המונדיאל?
"אני חושב שדנמרק, סקוטלנד וישראל הן נבחרות ברמה שווה. מאוד רציתי לחוות עם נבחרת ישראל השתתפות בטורניר גדול, אבל לצערי לא הצלחנו. לא באמת היינו קרובים לזה אף פעם".
בימיו בנבחרת היה רפאלוב השותף הקבוע של ערן זהבי לחדר, במהלך ההתכנסויות של הנבחרת. גם היום הם שומרים על קשר, "במיוחד עכשיו, כשערן גר שלושת רבעי שעה ממני" (באיינדהובן שבהולנד).
יצא לכם להיפגש?
"עוד לא, כי הוא היה חולה בקורונה וזאת תקופה של שניים־שלושה משחקים כל שבוע. אבל אני מאמין שב־2021 יהיה לנו יותר זמן להיפגש, עם המשפחות. אגב, הנשים והילדים שלנו דווקא הספיקו להיפגש".
הוא עדיין לא התאקלם בפ.ס.וו. איזה טיפ היית נותן לו?
"נכון שהוא בתקופה פחות טובה, אבל הוא אחד שנותן מעצמו את כל כולו, מקצוען. אני לא יודע עד כמה הביקורות שנשמעות בתקשורת, על בעיה חברתית בתוך הקבוצה, באמת נכונות, כי משיחות שלי איתו הבנתי שזה מצוץ מן האצבע".
תרצה לסיים את הקריירה במכבי חיפה?
"למכבי חיפה תמיד יהיה אצלי מקום בלב. גם היום אני כל הזמן עוקב אחריהם ושומר על קשר חברי עם יענקל'ה ועם עוזי מור, הסגן שלו. אם יגיע הרגע, אשמח לעשות את זה".
האליפות האחרונה שלהם היתה בעונה האחרונה שלך איתם. הם יכולים לזכות השנה?
"אני מחזיק להם אצבעות שיעשו את זה, כי באמת עברה תקופה ארוכה מדי בשביל מועדון כזה בלי תואר אליפות".
מה התוכניות שלך ליום שאחרי הכדורגל?
"בקרוב פותחים כאן קורס של מנהלים מקצועיים, מלמדים את תפקיד הג'נרל־מנג'ר בקבוצה. מאוד מעניין אותי לעבור אותו. בטוח שאמשיך להתעסק בכדורגל גם אחרי הפרישה".