בנייה חדשה לדור המבוגר

כשהייתי נער צעיר, בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, גבר או אישה בני  60 פלוס נכללו בקטגוריה של זקנים. תוחלת החיים הממוצעת עמדה אז על 65 עד 70 שנה, ומי שהגיע לגבורות וחצה את שנתו ה-80 נחשב לזקן מופלג.

לדוגמה, ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, זכה לכינוי המחמיא "הזקן", כשעוד היה בשנות ה-60 שלו, ואנואר סאדאת, נשיא מצרים, כינה את ראשת הממשלה גולדה מאיר בציניות "הגברת הזקנה" (THE OLD LADY) כשגולדה דיגדגה בקושי את שנתה ה-70.

התפיסה המקובלת אז הייתה או לשלוח את הזקנים לבתי אבות, שהיו אז מבודלים לחלוטין מהסביבה הצעירה, סטנדרטיים ביותר ברמתם ומשרי דכאון, מה שלא סייע, בלשון המעטה, לבריאות הפיזית של יושביהם; או, במקרה טוב, להותיר את הזקנים בתוך המשפחה הגרעינית, מה שנחשב במקרים רבים לנטל לא מבוטל על התא המשפחתי.

בשנות ה-70 וה-80 החלו להתפתח בהדרגה בת אבות משופרים ברמתם, דוגמת רשת משען ההסתדרותית ואחרים, שהחלו לקחת בחשבון את הצורך של בני הגיל השלישי (מונח שהחל אז להשתרש) להתערות בסביבה הכללית. חלקם הגדול של בתי אבות אלה, בשונה מבתי האבות על פעם, מוקמו בלב הערים הגדולות ובממשק קרוב למשפחה הגרעינית ולמרכזי הקניות, התרבות והבידור.

במהלך 20 השנים האחרונות, ובמיוחד עקב התארכות תוחלת החיים הממוצעת ליותר מ-80 שנה, התפתחה מאוד הקטגוריה של מה שאנחנו מכנים בז'רגון הרבה יותר פוליטקלי קורקט דיור מוגן לבני הגיל השלישי, או כפרי גמלאים.

מדובר במוצר שונה לחלוטין מבתי האבות ההיסטוריים, המאפשר לדיירים פרטיות מירבית, כולל מגורים בדירה מרווחת ומגוון שירותים מרשים, החל ממכון כושר ובריכה, דרך בית קפה, ספרייה, אולמות הרצאות, שירותי כביסה, רופא, אחות, פיקוח 24/7 כולל זמזם מצוקה, שטחים ציבוריים נרחבים ועוד.

בשנת 2040, על פי כל הסטטיסטיקות, תמנה אוכלוסיית ישראל כ-14 מיליון בני אדם, מתוכם כ-2 מיליון מעל גיל 65. תוחלת החיים תגיע לכ-90 שנה, אולי אף יותר. מאות אלפי ישראלים, שנחשבו בעבר לזקנים מופלגים, לא רק שיזכו לבריאות טובה ואיכות חיים גבוהה, חלק נכבד מהם ימשיכו להיות חלק משמעותי מכוח העבודה של המשק הישראלי, זאת גם אם יעברו פורמלית את גיל הפנסיה.

אני מציע לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות ולכלל מקבלי ההחלטות לאמץ מדיניות דיור חדשה, המתכללת את בני הגיל השלישי בשכונות רגילות. בשונה מהקצאת אחוזים בכל פרויקט לטובת דירות מסובסדות לצעירים וחסרי דיור, כפי שהצעתי זה מכבר, כאן מדובר בתכנון מראש של בנייני מגורים וסביבת המגורים, על מנת שתתאים לאוכלוסייה זו.

ראשית, יש להכניס לתקן פיקוח 24/7, כולל מוקד שמירה, לחצני מצוקה ונגישות מיידית לסיוע רפואי, במידת הצורך. שנית, כל הפסיליטיס בתוך הבניינים יותאמו לאוכלוסייה זו, כולל הנגשה נוחה ללא מדרגות מהחניה אל הלובי, מעלית מונגשת ורוחב חדרי מדרגות שיותאמו למתקשים בהליכה, ובמקרים קיצוניים גם לכיסאות גלגלים.

מדברים נדל"ן עם עופר פטרסבורג. האזינו לפודקאסט החדש >>

שלישית, יש לשדרג גם את התקן בפנים הדירה, כולל רוחב פרוזדורים ומעברים והנגשה לכל מיקום בדירה, החל מהשירותים והאמבטיה וכלה במטבח וחדרי השינה.

רביעית, חשוב במיוחד גם מחוץ לבניינים, בכל שטחי הפרויקט או השכונה, לשרג את רוחב המדרכות, ליצור ממשק נוח ובטיחותי להולכי רגל לפארקים, לחנות המכולת, למרכז המסחרי הקרוב ולכל מוסדות התרבות, הבידור והצריכה המקובלים בקרב בני הגיל השלישי.

מדובר לא רק בצורך חברתי ואנושי להטמיע את בני הגיל שלישי בכלל האוכלוסייה, אלא גם באינטרס כלכלי מהמעלה הראשונה של המשק הישראלי להותיר את אותם שני מיליון בני 65 פלוס, או לפחות חלקם הגדול, בתוך מעגל התעסוקה והפעילות האקטיבית. לטעמי, אין נוסחה טובה יותר מאשר להטמיעם בתוך שכונות מגורים רגילות.

כותב המאמר רוני מזרחי הוא נשיא לשכת הקבלנים ובעלי קבוצת מזרחי ובניו

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו