מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם, לא מוכר בקרב רוב היהודים שאינם מצביעים למפלגות ערביות. זהות מפלגתו די היטשטשה בשנים האחרונות, בעיקר משום שלא רצה כרשימה נפרדת, עוד לפני החבירה לרשימה המשותפת. רע"ם היא המפלגה האסלאמית היחידה בכנסת ובשל החשש מנפילה תחת אחוז החסימה התאחדה עם תע"ל (התנועה הערבית להתחדשות), לקראת בחירות 2006. האיחוד בין הרשימה האסלאמית, בראשות השייח' איברהים צרצור, עם התנועה החילונית של אחמד טיבי לא היה קל לעיכול לכל הצדדים. הוא שימש ליסודות החיבור הרחב יותר שהגיע בהמשך בדמות הרשימה הערבית המשותפת שהתמודדה לראשונה ב־2015.
באחרונה עלה שמו של עבאס כבעל בריתו החדש של נתניהו. הדבר כמובן גרר תגובות זועמות באופוזיציה על "בגידתו" במחנה השמאל. אביגדור ליברמן אף תקף את נתניהו על שיתוף הפעולה שלו עם נציג המפלגה האסלאמית, אולי תוך ניסיון להשכיח את העובדה שהוא עצמו, ליברמן, היה שותף רק לפני חצי שנה למו"מ עם חברי הרשימה המשותפת על הקמת ממשלת מיעוט הנשענת על תמיכתם.
בניגוד לאיימן עודה, עבאס לא רואה את עצמו כחלק ממחנה השמאל. האינטרס העליון להפיל את נתניהו, שראשי מפלגות האופוזיציה רתמו אליו גם את הח"כים מהמפלגות הערביות, לא נמצא אצלו בעדיפות גבוהה. לדידו, בני גנץ לא יותר טוב ממנו, גם לא יאיר לפיד. כולם מייצגים את התנועה הציונית שצריכה להיעלם מן העולם. עד שזה יקרה, אם אפשר לחלץ תקציבים ומהלכים שייטיבו עם המגזר הערבי - אהלן וסהלן. בהקשר הזה נתניהו טוב מהם, כי הוא בשלטון, ולא נראה באופק תרחיש שישנה את זה.
עודה, ששם את כל הביצים בסל של גנץ, מתחיל להבין את גודל טעותו. הוא זה שפתח את הדלת בפני שיתופי פעולה עם המפלגות היהודיות. אולם מרגע שהצטרף למחנה פוליטי, גילה שיש אחרים בתוך מחנהו שיכולים להפתיע עם מהלכים פוליטיים משלהם. לכן הוא זועם. נאומו השבוע במליאת הכנסת, שהיה מלא כאב ודאגה לשלומם של בני המגזר שאותו הוא מייצג, היה יכול להיות אותנטי יותר אלמלא היה ברור שהוא בא בתגובה לכך שחברו לרשימה עקף אותו בסיבוב. כשהדאגה על האלימות והבכי על התשתיות הלקויות אמיתיים, אפשר וצריך לשתף פעולה עם כל אחד כדי שיסדר את זה. אבל אם זה רק מכשיר פוליטי, אז כבר אפשר לבחור צד. עודה בחר צד. כנראה את השגוי. עבאס כעת רק מנקה אחריו.
הקשר בין עבאס לנתניהו גרר תגובות באופוזיציה, ובעיקר ביקורת על גנץ שלא "הלך עד הסוף" ולא הקים ממשלת מיעוט עם הרשימה המשותפת. הנה נתניהו מעז לעשות מה שאתה היססת, הטיחו בו.
זה לא לגמרי נכון. יש פער רב בין שיתוף פעולה פרלמנטרי לבין תלות ממשלתית מוחלטת. שיתופי פעולה בכנסת תמיד היו. לא פעם, כשהרוב הקואליציוני עמד בסימן שאלה בהצבעות מסוימות, העדיפו ראשי ממשלות לפנות לח"כים הערבים שיחלצו אותם תמורת תקציבים והטבות נוספות. במשך תקופה ארוכה אחרי היבחרו של נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, כשחיפשו בלשכתו קיזוז מהאופוזיציה, היו פונים תחילה לאחמד טיבי, שכמעט תמיד נעתר לבקשה.
בנט לא צריך לדאוג מהשמאל
למרות האינטרס הברור, הן של נתניהו והן של גנץ, לדחות את הבחירות, נראה שהדהירה לכיוון פיזור הכנסת נמשכת. נתניהו מחפש עיתוי נוח יותר מדצמבר הקרוב, וגנץ סומך על מזלו הטוב. בניגוד לאחרים, הזמן פועל לטובתו. כל יום שעובר מקרב אותו לרוטציה ולראשות הממשלה.
מי שנדרך לקראת בחירות הוא נפתלי בנט שעוקב דווקא אחרי המתרחש באגף השמאלי. שם ייחתך גורלו שלו. אם גוש השמאל יצליח לייצר אלטרנטיבה ראויה, דוגמת כחול לבן או המחנה הציוני ז"ל, ולהציב תחרות ראש בראש מול הליכוד, יהיו לבנט סיבות לדאגה. בישורת האחרונה תתחיל לפעול, משני הכיוונים, משאבת המנדטים, שתקלף אותו מכאן ומכאן ותוריד אותו למספרו הנוכחי, פלוס מינוס.
למזלו הטוב תרחיש כזה כעת נראה רחוק, כשהשמאל נעדר דמות מנהיג שתוכל לסחוף אחריה את ההמונים. הנזק שהותיר גנץ לא מסתכם בנפילתה של כחול לבן, אלא בהיעדר תקווה. יחלוף עוד זמן רב עד שיסכימו שם להתמסר בכל נפשם למנהיג הבא, במיוחד כשפצעי הפגיעה של כניסתו לממשלה עוד פתוחים.
שקד. "אנחנו מתכוונים להרכיב את הממשלה הבאה" // צילום: אורן בן חקון
בימינה הודפים את מסרי הליכוד שלפיהם נטשו את דרך הימין כדי לקרוץ לשמאל. "הקמפיין של נתניהו זה שנלך עם לפיד, ושל לפיד זה שנלך עם נתניהו", אומרת איילת שקד, "אבל אנחנו מתכוונים להיות אלה שמרכיבים את הממשלה. מי שהחמיץ את ההזדמנות לריבונות הוא נתניהו. הוא עמד מול שער ריק בארבע שנות טראמפ, ולא הבקיע". היא מצדיקה את דבריו של בנט כי יש לשים כרגע את הריבונות בצד ולטפל רק בקורונה ואמרה כי "מישהו באמת מאמין שאצל טראמפ לא החלנו ריבונות אז עכשיו בשנה הראשונה של ביידן נעשה את זה? נו, באמת".
לדבריה, "קראתי לנתניהו לאשר בממשלה את הכשרתם של 60 מאחזים לא מוכרים בחודשיים שנותרו לטראמפ. אובאמה העביר בחודשיים האלה החלטה באו"ם נגד ההתנחלויות, ואנחנו יכולים להעביר את ההפך לפני חילופי השלטון שם".
בינתיים, מחזיק עמיר פרץ סקר של מדגם בהנהלת מנו גבע ולפיו מפלגת העבודה מוסיפה 3 מנדטים לכחול לבן במקרה של ריצה משותפת. זה לא ניצחון אבל מקרב אותם ליש עתיד בקרב על הנהגת השמאל. אבל גנץ לא ממהר לחתום עם פרץ. הצרות מבית קודמות. בינתיים פועל פרץ לנקות את המפלגה מגורמים בלתי רצויים - מבחינתו - שחדרו אליה, בראשם מרב מיכאלי. ההחלטה השבוע להעביר את הפריימריז מהמתפקדים לוועידה נועדה בראש ובראשונה לכך.
עוצרים בירוק
הגל הליברלי ששטף את ישראל אחרי הכרזת התקשורת האמריקנית על תוצאות הבחירות בארה"ב, האיץ את קידום הלגליזציה של הקנביס, כאשר עיני התומכים נשואות למדינות הנוספות שאישרו במשאל תושבים ביום הבחירות את התרת הקנביס לכל דיכפין.
יו"ר הוועדה למלחמה בנגע הסמים והאלכוהול, ח"כ מיכל קוטלר־וונש (כחול לבן), הבטיחה שתקיים דיון ענייני ומעמיק בסוגיה. קצת קשה לעשות זאת כשהתוצאה די ידועה מראש. אולם אחד כזה באמת התרחש בשבוע שעבר כאשר הוועדה אירחה את סגנית התובע הראשי של מדינת קולורדו, אחת המדינות בארה"ב שהתירו שימוש בסמים קלים, אשר לא פעם משמשת דוגמה להצלחה עבור תומכי הלגליזציה.
עדותה של ליאורה ג'וסף בוועדה הטרידה חלק מהנוכחים. מסתבר כי הנזק הישיר מעישון קנביס, שמתבטא בצריכת החומר הפעיל THC, קשה משחשבו. "גם בלגליזציה של אלכוהול ושל נשק אנחנו רואים עלייה בפעילות עבריינית שמקיפה את האזורים הללו", אמרה, "בכל מקום שיש בו פשע, הנפגעים העיקריים יהיו בני נוער וילדים. ב־1980 היו פחות משני אחוזי THC בסיגריית מריחואנה, היום יש יותר מ־20 אחוזים".
ג'וסף הסבירה כי בקולורדו בני נוער רבים מגיעים לחדרי מיון בעקבות שימוש בקנביס, ויש עלייה במקרי התאבדות ובעיות פסיכוטיות. "הגורם מספר אחת להתאבדות בקרב בני נוער בקולורדו היה ריכוז THC בקנביס", אמרה.
גם דבריו של יו"ר איגוד בריאות הציבור, פרופ' חגי לוין, הדהדו בחדר: "ראינו את הכוח האדיר של תעשיית הטבק ושיווקה באוכלוסייה. אם נייצר תהליך דומה, נגרום להתמכרות אצל בני הנוער. יש למצוא את הדרך למנוע כניסה של אינטרסים זרים".
צריכת הסמים החופשית הפכה לגל עולמי ולעוד דגל שבו מנפנפים ליברלים ופרוגרסיביים, אולם היסחפות אחריהם עשויה מהר מאוד להתגלות כגל עכור במיוחד. החשש המרכזי הוא סד הזמנים הצפוף, שלושה חודשים בלבד, שבו מתכוונת הוועדה לדון בהצעת הפורום הבין-משרדי שהוקם לקידום הנושא. זה לא זמן מספיק כדי להעמיק בסוגיה כה הרת גורל, שתעשה, אם תאושר, שמות בחברה הישראלית, בנוער ובדור הצעיר במיוחד.
הקמפיין האוטומטי
כחלק מהמלחמה בין כחול לבן לליכוד תוקעים אלה מינויים של אלה כבר תקופה ארוכה. השבוע טרפד גנץ את מינויו של יצחק כהן מש"ס לתפקיד שר, אחרי שכבר נתן אור ירוק למינוי ושוב חזר בו, באצטלה של התניה למינוי מנכ"ל למשרד המשפטים. מינוי נוסף שעשוי להיות מטורפד הוא לתפקיד יו"ר יד ושם.
המועמד מטעמו של השר זאב אלקין, האחראי למינוי, הוא תא"ל (מיל') אפי איתם. מייד עם העלאת שמו החל קמפיין מתוזמן שנועד להביא לביטולו, כאשר הטענות מגוחכות וקלושות. מי שפועל לטרפד את המינוי הם בעיקר יו"ר ארגון ניצולי השואה, קולט אביטל, ח"כ אלעזר שטרן, ויו"ר מפלגתו יאיר לפיד. אלה התראיינו בנושא, כתבו פוסטים ואף שיגרו מכתבי אזהרה לראש הממשלה. בימים האחרונים הצטרף למאבק עלון תעמולה אנרכיסטי מוכר, שמלווה את ביקורת הנגד במאמרים וכתבות.
לאחרונה אף הקדיש את "מאמר המערכת" שלו נגד איתם.
לטענת המתנגדים, לא מקובל למנות אדם פוליטי לתפקיד. מעניין לשמוע טיעון כזה כאשר יו"ר ארגון ניצולי השואה היא פוליטיקאית לא פחות מאיתם. רק שהיא ממפלגת העבודה והוא מהמפד"ל. למעשה, אביטל לא חדלה מהתבטאויות פוליטיות גם בתפקידה הנוכחי. לפני שלוש שנים, בעודה בתפקיד, אמרה לאותו עלון פרוגרסיבי כי ניצולי השואה מתנגדים לגירוש המסתננים האפריקאים לישראל. לשאלת הכתב אם זו אכן עמדת כלל ניצולי השואה, השיבה: "אין בכלל צל של ספק. לא למדנו את לקחי ההיסטוריה. עושים מניפולציה פוליטית מהשואה לצרכים פוליטיים".
(אגב שימוש בניצולי השואה לצרכים פוליטיים, לאביטל ולפיד ניסיון רב. ב־2014 קנס מבקר המדינה את השניים על כך שהשתמשו במאגרי מידע של ניצולי השואה לתעמולה מפלגתית לטובת יש עתיד).
לפיד מצידו מסביר כי גם אביו, טומי לפיד ז"ל, שימש יו"ר מועצת המנהלים של יד ושם, אף שהיה ראש מפלגה וגם אדם שנוי במחלוקת כמו איתם, ואמר כי היות שהיה ניצול שואה בעצמו אין להשוות בין הדברים. מי שקדם ללפיד היה שבח וייס, גם הוא איש מפלגת העבודה. בהצעות ששלחה אביטל למועמדים חלופיים לתפקיד מנתה את זבולון אורלב, מנחם בן ששון והרב שי פירון. כולם, באורח מעניין, פוליטיקאים בעבר.
התמונה המצטיירת היא כי לא המינוי בא על קרע פוליטי אלא ההתנגדות אליו. איתם היה שר בכיר, ראש מפלגה, והצליח בעסקים לאחר מכן. וזה בדיוק מה שארגון כמו יד ושם צריך בפרט בימים אלה, של קשיים תקציביים אדירים.
בניגוד לדימוי ולהתבטאויות הכאילו־גזעניות שאמר בעבר, איתם נחשב לאחד מחסידי הזרם הממלכתי בציונות הדתית. בזמן ההתנתקות, כשהציבור רעש וגעש, הוא פעל להשקיט את הגזרה ולמנוע אלימות.
"לא אוותר על מינוי אפי איתם", הבהיר השבוע אלקין, "זה קמפיין מכוער שלא מכוון רק נגד איתם, אלא טומן בחובו הנחה כאילו רק השמאל יכול להיות ממלכתי. אני מקווה שכחול לבן לא יתקעו את המינוי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו