הנה מלאו ימי השבעה על לכתו של הנשיא טראמפ. אני הייתי באבל, ועדיין אני עצוב ומודאג מאוד. את ההגנה שנתן לישראל האיש המוזר הזה, איש לא נתן בעבר. ארבע שנים שהאיראנים הרגישו איך שאנחנו מרגישים תמיד. רדופים. מה לא עשה בשבילנו זה, הפליא מכות מדויקות ומתוחכמות בכל אויבינו, ועל הדרך שכנע אויבים ותיקים שתמו ימי עוינותם, אפשר להתקדם. לארבע שנים הרגשתי החבר של הבריון הכי חזק בבית הספר, וזאת היתה תחושה נהדרת. "חכה חכה שאחי יבוא". כזה.
דונלד היה איש שקשה לאהוב. הוא דיבר הרבה שטויות, פגע באנשים שלא לצורך, זלזל באנשים שלא היה ראוי לזלזל בהם, כמו הסנאטור הגיבור ג'ון מקיין, שבוי המלחמה האציל, שנשאר בשבי עד שאחרון חייליו שוחרר, וטראמפ לעג לו ואמר שהוא מעדיף חיילים שלא נופלים בשבי. הוא, שחמק מהגיוס לווייטנאם. לא פשוט לסלוח לו על דברים כאלה, ועל היחס המטופש והפושע שלו לקורונה, שבגללו מתים עכשיו יותר אמריקנים ממה שהיו אמורים.
הכל נכון, אבל לי זה לא משנה. ממש לא אכפת לי מה דמותו של השליח שנשלח להגן על עם ישראל, ועלי בתוכו. משונות דרכי הבורא. אני גם לא יודע איך היה המלך הפרסי כורש לבני עמו ולסובביו. העיקר, וכך הוא ייזכר, שהוא האיש שאִפשר את שיבת ציון מבבל לפני כ־2,500 שנה. השאר מים מתחת לגשר.
כמה שמחה היתה באולפנים בערב שבו הוכרז, כחוק או שלא, שביידן לקח. אילו חיוכים, אילו מילים של שביעות רצון, של השפלה למפסיד, הקטנה, ביטול. צפיתי ונעצבתי מאוד. איפה הכרת הטוב, יא כפויי טובה. בן אדם שינה את עולמכם האסטרטגי ואתם שמחים במפלתו? כמה מנותקים מטובת העם שלכם אתם יכולים להיות? באמת בא לכם לקבל את סוזן רייס העוינת, במקום פומפאו רב החסד? זה מה שאתם רוצים, חידוש הלחץ האמריקני להתקדם במסלול שאין לו סוף טוב? להיות שוב מאוימים על ידי איראן עשירה וחסרת גבולות? החיוכים שלכם, עמיתיי, כאילו אמרו - איזה כיף, הולך להיות יותר קשה בישראל, וזה טוב.
לך לשלום, מיטיבנו. לשלום אבל לא לפרס נובל לשלום. אל תחשוב על זה אפילו. אתה לא מהחוגים הרלוונטיים. אבל תדע שאתה אח אמיתי. אח מופרע, אבל אח שטרח, ולא ברח, ואת אויבינו מעך. ואנחנו לא נשכח.
חיסון
ברגע שמגיע החיסון, אני מקבל את פניו. אני מחכה בנתב"ג, שודד את המשלוח הראשון באיומי מטוש ומזריק לעצמי על המסלול. בתנועת יד דרמטית אני מוריד מעל פניי את המסיכה באבחה אחת ומשחרר את האוזניים שלי מחודשים של שעבוד להחזקת גומיות. משם אני נוסע לחנות הקעקועים הקרובה ומקעקע על הכתף את המילה "מחוסן". אחר כך ניגש לחנות הקרובה להדפסה־על־חולצות ומדפיס לי חולצות בכל הצבעים - "מחוסן, מותר להתחבק".
ואז אני הולך לכל החברים שלא חיבקתי כבר כל כך הרבה זמן, ושהייתי איתם ביחסי חיבוק, ומשלים איתם חיבוקים ארוכים־ארוכים, עם נשימות עמוקות של הקלה ושל תודה ושל כאב על כל הזמן הזה שהיינו רחוקים. ומרשה לילדות שלי לחבק סוף־סוף קרובי משפחה מבוגרים וכאלה שבקבוצות סיכון. ואני מפסיק עם לחיצת המרפקים הדלה, הלא מספקת, וחוזר ללחוץ ידיים כשנפגשים, ולטפוח על השכם כשצריך, ולדבר עם אנשים בלי לחשוב על מסלולים של טיפות זעירות, היוצאות מקני הנשימה שלהם אל שלי.
כשמגיע החיסון אני עושה ארוחה כזאת, שלא יהיה מקום לזוז בבית מרוב אנשים. בחלונות סגורים. ולא חוטף חום אם מישהו מתעטש. אני קונה דחקנית, ומדחיק. מדחיק את כל החודשים האלה, שבהם הריחוק הגופני נהיה ריחוק נפשי, והריחוק הנפשי הפך לבדידות, והבדידות לדיכאון. אולי אצלי פחות, אבל אצל רבים זה לא תמיד נגמר אפילו בזה.
וכשהוא יבוא, החיסון, אני מנתק את בקבוקון האלכוהול שתלוי לי על התיק ומשמש אותי בכל כמה דקות לחיטוי ידיים ומוצרים, ושם אותו בפח. במגיפה הבאה אקנה חדש. אני שומר לי מסיכה אחת לזמנים שאני מצונן, כי בכל זאת למדנו שאפשר להיות בני אדם ולהשאיר את עיטושינו ברשותנו, ואת השאר מעיף לבוידם, שימתינו שם עם סלילי המסקינג טייפ והניילונים ממלחמת המפרץ.
ואני אומר "כן" לזוג הראשון שמבקש ממני לערוך לו טקס נישואים עם 600 מוזמנים, ובא ואוכל מהבופה בלי שיהיה לי אכפת אם המלצר נשף לי על הסלט אחרי שרקד עם האמא של החתן ונישק את האבא של הכלה.
כשיבוא החיסון, אני נהיה בן אדם חדש, הבן אדם שלא הייתי קודם. אבל אתם יודעים מה? לרווח בין העומדים בתור, שהצלחנו לאמץ בתקופה הזו, אחרי 72 שנים של הידחפות, הידחקות והידחסות, אני עוד אתגעגע.
חורפנים
ישראלים שחזרו השבוע מדנמרק הביאו איתם מתנה יפה. מוטציה של הקורונה, שעברה לבני אדם מחורפנים, חיות פרוותיות מקסימות, שמזכירות חמוסים אבל עם פרווה של כוכבות קולנוע. הם מגודלים בדנמרק הנאורה לטובת פשיטת פרוותם והכנת מיני מלבושים. מוקדם יותר הודיעו הדנים כי ייאלצו להשמיד את כל החורפנים, מיליונים, בחווֹת הגידול במדינה, כי מתברר שהקורונה עושה אצלם בגוף סיבוב ויוצאת בחזרה אל בני האדם בצורה חדשה שעמידה לנוגדנים הידועים עד כה. אחר כך חזרו בהם.
חשבתי לי שעדיף לחורפנים האומללים להיות מושמדים עכשיו, ולא להמתין בתנאי השבי המחפירים שבהם הם מוחזקים, עד שפרוותם תהיה הכי רווחית להסרה. עדיף להם למות מאשר להעמיד עוד צאצאים שיעברו את אותם החיים, קיום בכלובים זעירים שבהם אין להם מקום לזוז, רק לגדול מהר בדרך להיות צווארון של מעיל.
לסבתא שלי רוזי, עליה השלום, היה חורפן. בתור צעיף. היא באה איתו מאירופה כשעלתה אחרי השואה, והוא שימש חם־צוואר ביולוגי. היה לו ראש מפוחלץ עם עיני זכוכית, ורגליים קטנות עם ציפורניים חדות, שבכל פעם שהייתי נוגע בהן, הייתי מתחלחל מהמחשבה על החיה הזאת, שסבתא כורכת סביב צווארה. היא הלכה לעולמה כשהייתי קטן, לא זוכר ממנה הרבה. את החורפן אני זוכר מצוין.
להזכירכם נשכחות, כל הסיפור הזה של הקורונה, שמחרבת לנו את החיים כבר עוד מעט שנה, התחיל מאכילת חיות בר. עטלפים. והיו הפרה המשוגעת, והסארס, ועוד ועוד מגיפות שהתחילו אצל בעלי חיים ועברו לאדם שביקש לנצל אותם באיזשהו אופן.
אנשים הולכים לאסטרולוגים, לנומרולוגים ולקוראים בכף היד, למצוא סימנים נסתרים בקפה, ביד, בכוכבים, במספרים, בשאלה מה נכון לעשות בחיים עכשיו. מדהים בעיניי שכל מחפשי האותות לא שמים את ליבם לאות שיורד ללא כל רמז קשה לפענוח, אות ברור וחד־משמעי, שגרימת סבל לבעלי חיים באה עם תג מחיר. מחלות קשות, מתים לאינספור, שינוי פני העולם, דרדורו לאחור. מהאות הזה מתעלמים. מסתכלים לכיוון אחר ושורקים מנגינה עליזה, מנגינת "אני לא פה עכשיו".
דרכם של אותות ללכת ולהתחזק, עד שהלקח נלמד. אולי הפעם נצליח להשתלט על זה, בפעם הבאה מי יודע מה יהיה. זמן טוב להתחיל שינוי עמוק, שלא נתחרפן.