אם יש עניין אחד שהתחדד בשנה שחלפה מאז חיסולו של בהאא אבו אלעטא, הוא התובנה שחמאס אינו מעוניין בעימות ויעשה הכל כדי להימנע ממנו.
גם לפני החיסול חמאס לא בדיוק שש אלי קרב. למעשה, מאז מבצע צוק איתן ב־2014 מחפש חמאס נתיבים של דיאלוג, ולא של מלחמה. הוא אמנם נגרר כמה פעמים לסבבים אלימים - וגם הפעיל בלונים והפגנות אלימות - אבל כל אלה היו מבחינתו אמצעים לגיטימיים שנועדו להוביל ליעד הסופי: הסדרה.
חמאס מעוניין בהסדרה לא ממניעים ציוניים. הוא לא שינה דבר ביעד האסטרטגי שלו (השמדת מדינת ישראל), אבל הדרך אליו עוברת בוויתורים טקטיים זמניים מבחינתו. כרגע האתגר העיקרי שלו הוא לא להילחם בישראל; הוא מבין שעזה ענייה וחלשה מכדי לצלוח את האתגר הזה, ועליה להתחזק קודם - כלכלית וצבאית.
אלה שתי המטרות העיקריות שחמאס מוביל. הראשונה, הכלכלית, היא לשקם את רצועת עזה, להעלות את רמת החיים של תושביה ולהבטיח להם אופק שירחיק ייאוש (וכנגזרת מכך גם סכנה עתידית לשלטונו). השנייה, הצבאית, היא להמשיך להתעצם, כדי להתמודד טוב יותר מול ישראל בכל מערכה עתידית.
בעבר היו שתי המטרות האלה מעומעמות יותר. עזה היתה ענייה פחות, וחמאס הרגיש חזק יותר צבאית (וגם חלק מהנהגתו היה מיליטנטי יותר וסירב לכל רעיון פרגמטי). אולם בהנהגתו של יחיא סינוואר - המצפן של הארגון ברור, והוא לא מניח לאיש להסיט אותו מדרכו: לא ליריביו־שותפיו בהנהגה הצבאית־מדינית של הארגון, ולא לארגונים יריבים־עמיתים ברצועת עזה.
זאת הסיבה שחמאס, בהוראתו, נמנע מלהצטרף לתגובת הג'יהאד האסלאמי לאחר חיסולו של בהאא. מבחינת סינוואר, ישראל הסירה מטרד משמעותי מהדרך; בריון שכונתי שעשה הרבה רעש ולא מעט נזק, ואיים לגרור את האזור להסלמה מסוכנת שעלולה היתה לאיים על האינטרסים של חמאס. סינוואר דילג בקלילות על מחויבותו להגן על הרצועה ועל תושביה - ולנקום את מות הרוגיה, בוודאי כשמדובר בקולגה בכיר - והבהיר שבעזה יושב יריב שחושב רציונלית ומתכוון ביזנס.
סינוואר וחמאס נהגו באותה הדרך גם בשנה שעברה מאז חיסולו של בהאא. הם המשיכו להימנע בעקביות מהסלמה, והמשיכו לבכר את דרך השיחות. הם חיממו את השטח רק כאשר חשו כי דרכם חסומה - בעיקר כלכלית - ואז גם חזרו נקודתית לדרך המוכרת של ניצול הטרור כדרך לקידום יעדים מדיניים.
סביר שחמאס ימשיך באותה הדרך גם בעתיד הנראה לעין. שוב, אסור להתבלבל: הוא לא הפך לפרו־ישראלי, וימשיך להתעצם צבאית בכל דרך אפשרית. עדות לכך ניתנה במנהרת הטרור שנחשפה לפני שלושה שבועות, ושבאמצעותה ביקש חמאס לאתגר את קיר המגן שנבנה לאורך גדר הרצועה. "מנהרה ליום סגריר" כינה אותה בכיר בצה"ל, וקלע למצבו הפסיכולוגי הכללי של הארגון.
במצב הדברים הזה הכדור נמצא במידה רבה במגרש הישראלי. עזה משוועת לפרויקטים כלכליים־אזרחיים, ומוכנה לשלם עבורם בשקט. אם ישראל תדע לשים את העניינים הפוליטיים ואת דעת הקהל בצד, היא תמצא פרטנר להתקדמות. זה לא יקרה במישרין אלא בתיווך מערבי (האו"ם) וערבי (מצרים וקטאר), תוך הבטחה שהכספים יועברו לפרויקטים ולא לגורמי טרור.
למהלך הזה יש, על פניו, תמיכה מקיר לקיר בצמרת המדינית־ביטחונית בישראל. תועלתו משולשת: שקט ארוך טווח לתושבי העוטף (כי יהיה לחמאס מה להפסיד אם האש תחודש), עלייה ברמת החיים של תושבי הרצועה (כך שיהיה להם מה להפסיד בעתיד), והקטנת התלות של עזה בישראל (בעיקר בתחומי האנרגיה והתשתיות).
מנגד, למהלך הזה יש שתי מגרעות מרכזיות: העובדה שהוא אינו כולל את פתרון בעיית השבויים והנעדרים, ובעיקר - המשך התעצמותו הצבאית של חמאס, באופן שעלול לסכן את ישראל בעתיד. בין המעלות והמגרעות האלה ימשיכו הצדדים לתמרן בתקופה הקרובה, בניסיון להגיע להסכם. אם לא יצליחו, עשוי חמאס לשוב לדרכו המוכרת, ולבחור בטרור כדי לקדם את מטרותיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו