צילום: אי.אף.פי // סגנונו

ארה"ב משוסעת מתמיד? ניסיון העבר מלמד אחרת

התרבות הפוליטית רוויית המתח איננה ייחודית לעידן טראמפ • החברה האמריקנית התאפיינה לעיתים קרובות בקיטוב בין השמרנים לליברלים • פרשנות

בעקבות מפלתו המוחצת של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ב-1936, אלף לנדון, שהתמודד כנגד הנשיא המכהן הדמוקרטי, פרנקלין דלנו רזוולט, שלח לנדון מברק למי שהביס אותו ללא תנאי, ובו בירך אותו על "הדרך ההוגנת והג'נטלמנית", שבה ניהל את מערכת הבחירות נגדו.

קשה להניח שהפעם, בתום דו קרב סוער וחסר פשרות בין הנשיא טראמפ לבין הטוען לכתר ביידן, יזכה המנצח למחוות הוקרה בסגנון דומה מצידו של מי שהפסיד בבחירות. עם זאת, טעות היא להניח שהתרבות הפוליטית הנוכחית, רוויית המתח והעמוסה בשסעים חברתיים, אידאולוגיים ופוליטיים, ייחודית לעידן טראמפ. 

נהפוך הוא, למעט המלחמה הקרה, שבמהלכה פעלו שתי המפלגות על יסוד קונצנזוס בסיסי רחב בכל הקשור לעיצובה של מדיניות החוץ והביטחון אל מול האיום הסובייטי, התאפיינה הזירה הפוליטית האמריקנית לא פעם באווירת קיטוב בין שני אגפיו של המתרס הפוליטי, ששיקפה אי הסכמה עקרונית בין המחנה השמרני לבין המחנה הליברלי במכלול רחב של סוגיות. 

הנשיא האמריקני לשעבר ניקסון // צילום ארכיון: אי.פי
הנשיא האמריקני לשעבר ניקסון // צילום ארכיון: אי.פי

המחלוקת החריפה שהתעוררה בשנות ב-60 סביב הענקת זכויות פוליטיות לקהילה האפרו-אמריקנית (שהצמיחה קרע בלתי ניתן לגישור לא רק בין המפלגות, אלא גם – ובעיקר - בתוך המפלגה הדמוקרטית), והשבר הטקטוני שחוללה מלחמת וייטנאם בחברה האמריקנית ובמערכת הפוליטית שלה – אלה היו מקצת מגורמי החיכוך והמתח, שריסקו כליל את הדימוי המסורתי של תרבות פוליטית פרגמטית ועניינית, המבוססת על השאיפה להשיג הסכמות בכל מחיר ובכל מצב. זאת, תוך ניתוק הרובד הערכי והאידיאולוגי מן המישור האינסטרומנטלי-מעשי שתכליתו לפתור בעיות במשותף על יסוד "פשרה הוגנת".

לשיא הגיעו הדברים בתקופת כהונתו השנייה של הנשיא ניקסון, שניסה לכונן "נשיאות קיסרית" במטרה להחליש ולשחוק את המנגנונים והמוסדות. אלה ששמו להם למטרה להגן על יחידים, קבוצות וגורמי אופוזיציה מפני עריצות שלטונית ופעולות שרירותיות, או אפילו בלתי חוקיות, של הממשל.

הניסיון כשל, והתפטרותו הכפויה של הנשיא על רקע שערוריית ווטרגייט ונגזרותיה, ב-9 באוגוסט 1974, חיזקה עוד יותר את הדמוקרטיה האמריקנית, וחיסנה אותה בפני הסכנות האורבות לה מבית. 

מרטין לותר קינג. הנהיג את המאבק לשוויון לשחורים בארה"ב ונרצח // צילום: Getty Images
מרטין לותר קינג. הנהיג את המאבק לשוויון לשחורים בארה"ב ונרצח // צילום: Getty Images

על רקע היסטורי זה, ארבע השנים האחרונות לא היו חריגות בתבנית הנוף האמריקנית, אלא פרק נוסף בתוך רצף שלם של מאבקים מתמשכים על מהותה הרצויה וצביונה הערכי, החברתי והכלכלי של האומה. העובדה שפרק נוכחי זה נתפס בכל זאת בעיני רבים כתקדימי, מהווה תולדה ישירה של סגנונו והתנהלותו של הנשיא טראמפ, אך בפועל אין הוא מהווה קו פרשת מים בתולדותיה של ארה"ב. 

חרף התבטאויותיו הלעומתיות והמתריסות של הבית הלבן, לא נפגעו באופן ממשי תפקודם והיקף סמכויותיהם של המוסדות הממלכתיים והמדינתיים המרכזיים, שנגדם יצא חוצץ. בתי משפט מדינתיים וערכאות ערעור פסלו שוב ושוב את ההכרעות הנשיאותיות בסוגיית ההגירה וזכויותיהם של המהגרים הבלתי חוקיים, וקהילת המודיעין לא התאימה את הערכותיה והתרעותיה לעמדותיו והעדפותיו של קודקוד הפירמידה השלטונית.

נכון הוא הדבר שהמפלגה הרפובליקנית הפכה בעידן טראמפ למונוליטית יותר ולעושה דברו של הנשיא (בעיקר בקונגרס), אך העובדה שהפלורליזם הפנימי שאפיין את השיח הפנימי שבקרבה שקע אל תהום הנשייה, לא הקרינה פנימה אל גופים מבניים אחרים (בממשל ובחברה האזרחית), שהמשיכו לפעול באוטונומיה מלאה וכשהם חולקים לא אחת על מדיניותו של הקברניט.

אחוז המצביעים בארה"ב בהצבעה מוקדמת שבר שיאים // צילום: אי.פי
אחוז המצביעים בארה"ב בהצבעה מוקדמת שבר שיאים // צילום: אי.פי

ואולם הביטוי האולטימטיבי והמזוקק ביותר לעוצמתם ולחוסנם של ערכי הדמוקרטיה וההשתתפות הפוליטית בתרבות האמריקנית, הוא יום ההכרעה בקלפי, שבו יושלם וימוצה היום תהליך ההצבעה. למרות המשברים הרבים, שעימם נאלצה האומה האמריקנית להתמודד בעבר, מועדן של הבחירות – ביום שלישי הראשון של חודש נובמבר -  נשאר קבוע מאז 1845, והן מעולם לא נדחו או בוטלו באופן זמני. 

אמריקה תמיד הלכה לקלפי, וזאת גם בעיצומן של מלחמת האזרחים ומלחמות העולם. יתרה מזאת, כל הסימנים המוקדמים מעידים על כך, שהפעם יהיה זה אירוע המוני במיוחד, שכן אחוז המצביעים בהצבעה המוקדמת משקף היקף חסר תקדים של התעניינות והשתתפות פוליטית, העתיד לשבור את שיא ההצבעה בעידן המודרני (63% ב-1960). 

מכל מקום, לבטח אין בו ביטוי לניכור ואדישות בקרב ציבורים נרחבים, אלא להיפך. זאת ועוד, הגם שההכרעה הייתה לא פעם צמודה ביותר, למעט בבחירות 2000 קיבל תמיד המפסיד את פסק דינו של הבוחר, וזאת גם במקרים שבהם – כמו ב-1960 – העיב צל כבד על אמינותן של התוצאות. 

לפיכך, על רקע מסורת מושרשת זו, ולאור אופייה הפלורליסטי והתוסס של החברה האזרחית האמריקנית, ניתן להעריך שגם הפעם יהיה יום הבחירות לנשיאות ציון דרך נוסף עבור הדמוקרטיה הגדולה בתבל. התורים הארוכים, עתידים להשתרך בקלפיות בעיצומה של מגפת הקורונה ולהמחיש את נאמנותם הבלתי מסוייגת של אזרחי ארה"ב לכללי המשחק.

אחרי ככלות הכל, הם עתידים, ובהיקפים גדולים, לממש את זכותם למצות את תהליך הבחירות עד תום. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו