תרגיל חירום להכנה למלחמה
באמצע אוקטובר 1950 יצא צה"ל לתמרון (תרגיל מקיף המדמה מצב חירום) הגדול מסוגו מאז הקמתו, במגמה לבדוק את היערכות הצבא והציבור למקרה של פריצת מלחמה.
יום תחילת התמרון נשמר בסוד, וב־16 באוקטובר 1950, בשעה 23:00, החל רדיו קול ישראל לשדר, במסגרת מהדורת החדשות האחרונה לאותו יום, את סיסמאות הגיוס של היחידות השונות, שכללו שמות יצירתיים במיוחד - "הסמבטיון הזועף", "היפהפייה הנרדמת", "חצי מנה" ועוד. גיוסים נוספים התבצעו בכל ששת ימי התמרון, בהשתתפות יחידות מכל חילות צה"ל.
עם תחילת התמרון פרסם הרמטכ"ל, רב־אלוף יגאֵל ידין, "פקודת יום" שאמרה בין השאר: "אין אנו יכולים להרפות במאמצינו למען חיזוק ביטחון המדינה, לנוכח ההזדיינות (התחמשות) של אויבינו, שטרם השלימו עם קיומה של מדינת ישראל".
לרגל תמרון הפתע קיבל צה"ל לאחריותו את שירותי התחבורה, כולל הרכבת, וכן את שירותי הטלפון והדואר ואת ניהול בתי החולים בכל הארץ. חיל הים "השתלט" על נמל חיפה, וכוחות המשטרה הועמדו תחת פיקוד הצבא, לסייע באיתור משתמטי גיוס והבאתם למשפט בו ביום. בדיעבד התברר ש־95 אחוזים מכלל חייבי הגיוס התייצבו במקום ובזמן שיועדו להם.
ביום הגיוס הראשון, בלילה, התדפקו נציגי חיל האספקה על דלתות בתים רבים ודרשו את המפתחות ואת הרישיונות של הרכב הפרטי של הדיירים, שהפך מייד ל"רכב מגויס" על פי התקנות לשעת חירום.
במסגרת התמרון ערך צה"ל דימויים של התקפה אווירית במקומות יישוב רבים, שבהם פוצצו מטעני דמה שלוו בצפירות עולות ויורדות. בתל אביב נעצרו 110 אזרחים שלא מיהרו למקלט עם הישמע הצפירה, בתוספת הזמנה למשפט.
בסיום התמרון מסר צה"ל שהוא "הסתיים בהצלחה, ומסקנותיו יישארו סוד כמוס שייחשף רק בפני ראשי הצבא והמדינה".
בול במטרה: נפתח מחדש מועדון הקליעה לנוער
בימינו התרגלנו להעביר שעות ארוכות מול מסך המחשב או הפלייסטיישן, במשחקי צליפה ומלחמה דיגיטליים, אבל באוקטובר 1950 היו לדור הצעיר אפשרויות מועטות לירות ברובים.
ילדים ובני נוער רבים התכנסו השבוע לפני 70 שנים בחוף ימה של תל אביב, לחגוג את הפעלתו המחודשת של מועדון פופולרי בשם "טיר", שהיה סגור לשיפוצים במשך עשרה חודשים.
המקום הוקם ב־1935 והיה הראשון מסוגו בארץ. הוא שכן בצריף עץ גדול על החוף, סמוך לתחילת רחוב גורדון, ושימש מועדון קליעה למטרה. מכאן בא שמו: "טיר" בצרפתית פירושו "תירה".
אל ה"טיר" הגיעו מדי יום צעירים רבים, ומאחר שהירי התבצע ברובה אוויר בלבד, הורשו גם ילדים מגיל 10 להיכנס למקום. כל מבקר קיבל, תמורת תשלום, חופן כדורים קטנים ומטרה עשויה קרטון. לאחר שכל הכדורים נורו מעמדת הירי, היה היורה מסובב גלגלת, שהזחילה את המטרה אל עמדת הירי, לצפייה במקבץ הכדורים שספגה המטרה.
נוסף על עמדות ירי היו במועדון גם מכונות משחק ומכונות צפייה, שבהן, בתמורה לגרוש או שניים, אפשר היה לצפות בסרטון קצרצר, שכלל גם תמונות של נשים מתערטלות. לכן היו שהדביקו למבקרי המקום את התואר "פושטקים" (פרחחים).
בחורף 1952, בליל סערה עזה, נשטף צריף ה"טיר" לים, ושרידיו התפזרו לאורך החוף עד שכונת מחלול (כיום כיכר אתרים). בייאושו החליט בעל המועדון שלא להקימו שוב, ותחת זאת מכר את הזכויות על השם ליזמים אחרים, שהקימו את ה"טיר" מחדש בקומת החנויות של בניין חדש שנבנה בסמוך. במיקום זה פעל ה"טיר" עד לשנות ה־80.
52 שנה לביקור הרצל בירושלים
בסוף אוקטובר 1950, לציון יום השנה ה־52 לביקור הרצל בירושלים (2 בנובמבר 1898), נפתחה תערוכה צנועה בבית שטרן שבשכונת ממילא בעיר, שבו התגורר הרצל בעת ביקורו ההיסטורי. התערוכה הציגה תמונות ומכתבים מימי שהותו של הרצל בירושלים, שנתרמו על ידי הארכיון הציוני המרכזי. לימים כונה המקום "מוזיאון חדר הרצל".
התערוכה נפתחה בהמשך לטקס שנערך במקום חודשים ספורים קודם לכן (בתמונה), בהשתתפות נציגי הממשלה והסוכנות היהודית, ראש עיריית ירושלים, דניאל אוסטר, ואישי ציבור, ובו הוסר הלוט מעל לוח אבן על קיר הבית שבו לן הרצל במשך ארבעה לילות.
הרצל הגיע לארץ ישראל כדי לפגוש את קיסר האימפריה הגרמנית, וילהלם השני, שביקר בה באותם ימים. הרצל קיווה לקבל את תמיכת הקיסר בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בהגיעו למלון "קאמיניץ" המפואר בירושלים, שם הוזמן לו חדר, התברר שחדרו נמסר לאחד מראשי משלחת הקיסר. מיכאל שטרן, בן למשפחת תעשייני טקסטיל אמידה, הזמין את הרצל להתארח בביתו המרווח בממילא, שהפך למטה הפעילות של הרצל בימי שהותו בעיר.
התוכנית להריסת הבית, במסגרת שיקום שכונת ממילא, סוכלה בסוף שנות ה־80 עקב התנגדות הציבור. הבית בן שתי הקומות פורק וחלקיו סומנו, וב־2011 הורכב מחדש כחלק מ"שדרת ממילא". כיום פועלת במקום מסעדה.
ירידה בתחלואת הפוליו
ממשרד הבריאות נמסר באוקטובר 1950 על "ירידה במספר הנדבקים במחלת שיתוק הילדים (פוליו)". התברר ש־112 מקרים של הידבקות בנגיף הפוליו אותרו בכל הארץ - ירידה של עשרה אחוזים לעומת החודשים הקודמים (בכל 1950 נרשמו 1,621 מקרי פוליו). "מומחים מוסרים", כך דווח, "שעם תחילת ימי הגשמים תרד התחלואה עד למינימום". ב־1955 החל שיווקו של חיסון יעיל ובטוח לפוליו, שהוריד לאורך השנים את מספר הנדבקים ברחבי העולם ממאות אלפים בשנה - לפחות ממאה ב־2018.
חילוץ נועז מבית המשפט
בספטמבר 1950 פרצו שני גנבים לדירתו של אבא פרומצ'נקו, מבעלי מפעל "עלית" לשוקולד. בריחתם מהמקום עוררה את חשדם של שוטרים שעברו ברחוב במקרה, והשודדים נעצרו. ב־23 באוקטובר הובאו השניים לבית המשפט בתל אביב, אזוקים, כשלפתע הגיחו ארבעה חמושים ומילטו אותם מידי השוטרים אל מחוץ לבניין. עדי ראייה דיווחו שברחוב המתינו להם ארבעה חברי כנופיה נוספים, וכל החבורה נכנסה לשתי מכוניות גדולות - ונעלמה בחריקת צמיגים. כוחות משטרה פתחו במצוד אחרי העצורים ומחלציהם.
"סגנו של טרומן" - גנב
למחנה העולים "שער העלייה" שבחיפה הגיע אדם שהציג עצמו כ"סגנו של נשיא ארה"ב, הארי טרומן". האיש סיפר לעולים שהגיע בשליחות טרומן "לבדוק את תנאי המחיה של העולים, ובעוד כמה ימים אשוב לוושינגטון ואגיש לנשיא דו"ח מפורט". למרבה ההפתעה, היו עולים שהאמינו למתיחה וביקשו למסור דרישת שלום לבני משפחותיהם באמריקה - שאת פרטיהם רשם ה"סגן" בפנקסו. בתמורה הוא ביקש ללון אצלם, ולאחר כמה ימים, כשהתברר שמכל הצריפים שבהם התארח נעלמו דברי ערך, הוזעקה המשטרה ועצרה את הגנב הדיפלומטי.
הנעלמים / משחקי שכונה
איקס מיקס דריקס
משחק חשיבה אהוב במיוחד שיועד לשני משתתפים. הללו היו משרטטים בגיר על מדרכה (או בעט על נייר בבית) ריבוע גדול מחולק לתשעה ריבועים קטנים. כל משתתף קיבל על עצמו סימן X או 0 (לכן נודע המשחק גם כ"איקס עיגול") והיה מסמן בתורו, בריבועים הקטנים, את הסימן שלו. המנצח היה זה שהצליח ליצור רצף של שלושה מסימניו - לגובה, לרוחב או באלכסון - כשהוא פועל במקביל לחסום את חברו מלהגיע לרצף משלו.
הצרכנייה / פריטים מאז
דלת מבדלת
בזמנים שבהם רוב המשפחות חיו בדירות זעירות, נדרשו בני הבית לאביזרים להקלת מצוקת הדיור. אחת ההמצאות שענו על צורך זה היתה "דלת מבדלת" (שנקראה גם "הרמוניקה"). מדובר בדלת מאולתרת, עשויה לוחות דיקט מחוברים בצירים או יריעות פלסטיק עבה דמוי עור ("סקיי"), ששימשה לחציית חדרים לשניים. בשעת הצורך אפשר היה לפתוח אותה לרווחה - ואז חזר החדר להיות יחידה גדולה אחת.
צו השעה: יצוא!
בישראל הצעירה נהגו חברות מארה"ב להעניק רישיון ליזמים ישראלים לייצר ולשווק את מוצריהן בארץ - לרוב בהרכבה מקומית ובפיקוח אמריקני. משרד המסחר והתעשייה, שביקש להגדיל את מאזן היצוא מישראל, ובכך להזרים מטבע זר לקופת המדינה, פעל החל מסוף אוקטובר 1950 להרחיב את ההסכמים עם החברות האמריקניות, כך שיכללו גם הרשאה לייצא את הפריטים שיוצרו בישראל לחו"ל. כך, למשל, אישרה חברת "פילקו" מארה"ב ל"אמרון" הישראלית לייצא מקלטי רדיו שהורכבו בארץ על פי הידע של "פילקו" (בתמונה), ותאגיד הרכב "קייזר־פרייזר" אישר לחברת "אילין תעשיות" לייצא מכוניות שלו שהורכבו במפעל מקומי. בהמשך הצטרפו לרשימה עוד שותפויות ישראליות־אמריקניות.
