הוא היה בן 19, שהלך למסיבת טבע ולא חזר. הילד עם צחוק הזהב, עטוף החברים, עם החלומות הגדולים והעיניים שרצו לטרוף את העולם, שילם בחייו על סדרה של טעויות, שרק חיבורן יחד היה יכול לגרום לטרגדיה הזאת.
האסון במסיבת הטבע: החייל אריאל צפריר ז״ל הובא למנוחות // צילום: שמואל בוכריס
ועכשיו הוא איננו, והמשפחה מנסה לאסוף את השברים. להבין מה בדיוק קרה בדקות האחרונות לחייו של אריאל, ואם היה מחדל בשלבים השונים של האסון - מצד המארגנים, החברים והמשטרה. בטלפון הנייד של האמא, ענת, שמורה הודעתו האחרונה, שאותה שלח לה ב־3:40 בבוקר: "מאמו אנחנו בדרך, הכל בסדר גמור עד עכשיו". ב־5:33 בבוקר, כשהתעוררה, היא ענתה לו: "יופי ממי". הוא כבר לא ראה את ההודעה.
"גם בחלומות השחורים שלי לא האמנתי שדבר כזה יקרה לנו", אומרת ענת בעיניים אדומות, "אריאל פשוט מת לנו. הרגו לי את הילד".
זה קרה שבועיים לפני ראש השנה, ביום שישי, 4 בספטמבר. החזאים הגדירו אותו כיום הכי חם במאה השנים האחרונות. אריאל צפריר, טוראי בחטיבת יהודה, ואחיו עידו יצאו עם שחר, במכוניות של חברים, לבלות במסיבת טבע בשמורת פורה שבדרום. עידו החליט לשוב הביתה ב־11 בבוקר. אריאל ביקש להישאר.
לדברי המשפחה, כעבור כשעה חש אריאל ברע, והתמוטט. חבריו נשאו אותו לחניון השמורה, כשהוא מחוסר הכרה, והזעיקו את מד"א. על פי רישומי מד"א, האמבולנס הגיע כעבור 17 דקות. צוות מד"א החל לבצע בו פעולות החייאה, וב־14:01 הוא פונה לבית החולים סורוקה שבבאר שבע. שם נקבע מותו.
משפחתו של אריאל לא ידעה דבר על המתרחש. בסביבות השעה 15:00 קראה ענת ידיעה באינטרנט על צעיר בן 19 שפונה ממסיבת טבע לסורוקה במצב אנוש. "אריאל לא ענה לטלפונים שלי, ואני ידעתי שזה הוא", היא אומרת וקולה נשבר, "הערתי את עידו, ביקשתי ממנו לנסות להתקשר לחברים שלו בטלפון ולברר מה קרה. צעקתי לאילן - 'נוסעים לסורוקה, עכשיו!' הבת שלנו מעיין באה איתנו.
"לאורך כל הנסיעה לבית החולים, שעה וחצי, בכיתי וצרחתי. היתה לי הרגשה שמשהו איום קרה, שאיבדתי את הילד. אני לא יודעת להסביר את זה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, זה לא יכול להיות, אבל בבטן הרגשתי כאב חד, כאילו אני מתה מבפנים. זה היה פחד שלא הרגשתי מעולם קודם. פשוט ידעתי.
"הגענו לסורוקה בסביבות 17:00. רצנו למזכירות לברר איפה הוא, אבל כל אחד הפנה אותנו למישהו אחר. התחלתי לצרוח, ורק אחרי כמה דקות יצאה עובדת סוציאלית ולקחה אותנו לחדר צדדי. רופא שהיה שם אמר לנו שהגיעה לבית החולים גופה של צעיר בן 19, שהתמוטט במסיבה בדרום ונפטר מדום לב".
"עד הרגע האחרון אמרתי לעצמי שאולי זה לא הוא", אומר האב אילן בשקט, "אבל בשלב מסוים אתה מבין שכל הפרטים מתנקזים למסקנה אחת, ואין לאן לברוח. ביקשו מאיתנו לבוא לזהות אותו. אני נכנסתי לחדר. כשראיתי את הפנים שלו, נשברתי. זה היה הרגע הכי שחור בחיי".
ענת, שהמתינה מחוץ לחדר, שמעה את זעקותיו של אילן והבינה מייד.
מבית החולים חזרו בני המשפחה הביתה, שבורים. באותו ערב הגיע שוטר לביתם, כדי להחתים אותם על אישור לנתיחה שלאחר המוות. במשטרה ביקשו לבדוק מתי החלה ההידרדרות במצבו של אריאל, ואם נגרמה ממנת יתר או מתגובה אלרגית. המשפחה התנגדה.
ענת: "לא הבנתי למה הם רוצים לנתח, ולא רציתי שיחללו את הגופה שלו. מה הם חשבו שיגלו, מעבר לדיווח מבית החולים? אף אחד לא נתן לנו תשובות".
המשטרה פנתה לבית משפט השלום באשדוד, שאישר את נתיחת הגופה, אבל המשפחה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה הפך את ההחלטה. המשטרה הגישה ערעור לבית המשפט העליון, והשופטים נעם סולברג, מני מזוז וג'ורג' קרא אישרו לבצע ניתוח חלקי של הגופה, באזורים מסוימים בלבד, ובליווי רב מטעם המשפחה. "אני כועסת על המשטרה, שגררה אותנו לבית המשפט בשעתנו הקשה", אומרת ענת.
הלווייתו של אריאל נערכה ביום שני, שלושה ימים לאחר האסון, בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. מסקנות הנתיחה לא הועברו למשפחה עד היום.
המשטרה עיכבה לחקירה ולמתן עדות עשרות חוגגים, וכן את מארגני האירוע. ארבעה מהמארגנים הובאו לבית המשפט להארכת מעצר בחשד לעבירות המתה, שיבוש הליכי חקירה וניהול עסק ללא רישיון. הם שוחררו כעבור ימים אחדים בתנאים מגבילים. החקירה עדיין נמשכת.
אריאל הוא השלישי בין ארבעת ילדי משפחת צפריר, בנם של אילן (54), מתווך נדל"ן, וענת (49), יו"ר ועד העובדים במועצה האזורית שומרון ומנהלת יחידת החסד והמתנדבים שלה, שמסייעת למשפחות נזקקות. הבת הבכורה, מעיין חיים (24), היתה עובדת אל על בניו יורק וחזרה לארץ בגלל הקורונה. האח עידו יחיאל (22) הוא סטודנט למדעי המחשב ולמתמטיקה באוניברסיטת אריאל. הבת הצעירה, נועה (15), היא תלמידת תיכון באריאל.
"אנחנו היינו משפחה מאושרת שבמאושרות", אומרת ענת, "תמיד מבלים יחד. בארץ, בחו"ל, בקמפינג, בארוחות שישי, בחגים. הכל יחד".
אריאל נולד עם אסתמה קשה, ואת שנותיו הראשונות העביר בין בתי חולים. "עברנו כל הזמן בין אינהלציות, כדורים וסטרואידים", משחזרת ענת, "זה היה מאוד קשה. פחדנו לשים אותו בגן, ואמא שלי טיפלה בו בבית. בגיל שנתיים וחצי הוא נכנס סוף סוף לגן ורק רצה לטרוף את החברים, המשחקים והחיים.
"בגיל 5 היה לו התקף אסתמה חריף, ולקחנו אותו לבית החולים שניידר. אני זוכרת שהיו לו 40 מעלות חום. במיון הכניסו לו אנטיביוטיקה באינפוזיה, ואני ישבתי לידו ובכיתי. אריאל הסתכל עלי, ליטף לי את הפנים ואמר: 'אמא, מה את דואגת, יהיה בסדר, אני אהיה בריא'. הילד הזה עודד אותי, נתן לי כוח. זה אריאל שלי. תמיד נתן לי כוח".
אילן: "כשהוא היה בן 4 יצאנו לקמפינג בכנרת, ופתאום הוא ברח מהאוהל והתיישב על אופנוע הים שלנו, ולא היה מוכן לעזוב עד שנעשה לו סיבוב. הוא לא חשש מכלום".
קשר אמיץ נרקם בין אריאל לבין אחיו עידו, שמבוגר ממנו בשלוש שנים. "הוא היה החצי השני שלי", אומר עידו, "היינו נפשות תאומות. מגיל אפס ישנו יחד, ובהמשך הסתובבנו באותו מעגל חברים. לא פעם היו מתבלבלים בינינו, בגלל הדמיון החיצוני. בשנים האחרונות הבנתי שאנחנו משלימים אחד את השני. הוא פעל יותר מהלב, ואני יותר מהראש.
"אריאל היה ילד סקרן. אני זוכר שבערך בגיל 8 הוא אהב לשחק בגפרורים. יום אחד הוא בא אלי ואמר לי לבוא מהר. ראיתי את האופניים של אבא, שעלו 20 אלף שקלים, עולים באש".
ענת: "בגיל 14 הוא שמע על כמה בנות, שלא הוזמנו למדורת ל"ג בעומר של היישוב. הוא נכנס לתמונה ודיבר עם הילדים שלא רצו להזמין אותן, ובזכותו כל הבנות הוזמנו ובאו למדורה. כזה הוא היה, מנהיג מלידה".
אילן: "הוא אהב לפרק ולהרכיב דברים. רצה לדעת איך כל דבר בנוי. בבר־מצווה שלו קנינו לו אוטו לילדים, שנסע על בנזין. זה עלה אלפי שקלים. הוא פירק והרכיב אותו כל הזמן".
ענת: "בבית הספר הוא אהב במיוחד פסיכולוגיה ורובוטיקה, היה מאוהב בגאדג'טים. בגיל 14 הוא וחבריו בנו רובוט, שזיכה אותם בתעודה משר המדע, כחלק מתחרות 'נבחרת המחר'. הם היו קבוצה מקסימה, ואני הייתי אמא מאוד גאה. הוא אמר לי תמיד: 'אני נולדתי לדברים גדולים, נולדתי להצליח'".
מעיין: "במשך שנים הוא רכב על סוסים. בגיל 16 הוציא רישיון לטרקטורון. הוא אהב לשיר ולרקוד, בעיקר כשזה היה ספונטני. בכל פעם שהייתי בדאון, או שלא הייתי בטוחה בעצמי, אריאל תמיד תמך בי. אמר לי שאני הכי יפה בעולם ומהממת. הוא ידע להעלות אותי מאפס למאה ולתת לי להרגיש טוב עם עצמי.
"הייתי מחכה שיקרא לי בבוקר להסיע אותו לצבא. הייתי מקפיצה אותו לפתח תקווה, משם הוא היה לוקח אוטובוס לירושלים, ומשם לחברון. הנסיעה הקצרה הזאת לצידו באוטו נתנה לי אנרגיה לכל היום".
במהלך השבעה סיפרו חבריו של אריאל למשפחתו כיצד נהג להישאר אחרי שעות הלימודים כדי לסייע לתלמידים אחרים בהכנה למבחנים. "הוא היה ילד מקובל מאוד, מוקף תמיד בחברים ובחברות", מספרת ענת, "כולם אהבו אותו. אחד התלמידים, שהיה בן גילו, השתמש בסמים, ואריאל היה יושב איתו ערב־ערב ומדבר איתו ומקשיב לו. הוא כל הזמן אמר לו שהוא לא צריך את הסם, עד שהוציא אותו מהמעגל ההרסני. אחרי האסון התלמיד הזה בא וסיפר לי, אני לא ידעתי בכלל.
"אמא לבת שירות מהיישוב סיפרה לי שהבת שלה סיימה את שנת השירות שלה בזכות אריאל. היא עברה תקופה קשה ורצתה לפרוש, אבל אריאל היה בא ויושב איתה ערבים שלמים, משכנע אותה שהיא יכולה להצליח, רק שלא תיפול ושלא תוותר".
אילן: "בכל יום מישהו אחר סיפר עד כמה אריאל עזר לו. מקרים שלא ידענו עליהם, ואנשים שלא הכרנו. פה עצה טובה, שם פידבק. דווקא עכשיו, כשהוא איננו, למדנו להכיר את הבן שלנו טוב יותר".
"אחרי האסון גילינו עליו הרבה דברים חדשים", קולה של ענת שוב רועד, "למשל, אחת מחברות הילדות שלו סיפרה לנו שחודש לפני מותו היא התחילה לצאת איתו. הוא תכנן לספר לנו על זה בסוף השבוע שבו נפטר".
אריאל התגייס לצה"ל בסוף אוקטובר 2019. הוא עבר טירונות בניצנים ושובץ כראש לשכה בחטמ"ר יהודה. "הוא תמיד אמר לי שהתפקיד שלו הוא כמו פקיד, צחק שהוא מזכירה", נזכרת מעיין, "החלום שלו היה להפוך לקצין".
זמן מה לפני מותו התבשר אריאל שיוכל לצאת לקורס קצינים. הוא סיפר על כך רק לאביו, ורצה להפתיע את אמו ברגע שיידע את מועד הקורס.
ענת: "כשאריאל היה מגיע מהצבא ביום חמישי, היתה שמחה. אילן ועידו היו מוציאים מהמקרר בשר ועושים על האש. אריאל מת על זה. היינו עושים כיף, מזמינים חברים". עידו מספר שבכל מוצאי שבת, לפני שאריאל חזר לצבא, הם היו רואים יחד סרט, "ואז ממשיכים למרפסת בחדר שלי, חותכים אבטיח ומדברים כל הלילה".
ענת: "חודש לפני מותו היתה לנו שיחה על מה שהוא יעשה אחרי הצבא. היו לו רעיונות לנסוע לדרום אפריקה, להתעסק ביבוא יהלומים. אמר שהוא רוצה להרוויח כסף ולחיות את החיים הטובים. אני חושבת שהוא היה עושה קריירה של איש עסקים ויזם, ובתוך עשר שנים בטח היה הופך למיליונר. הוא ואח שלו. בטח היו ממציאים משהו ועושים אקזיט מטורף".
על מסיבת הטבע שמעו עידו ואריאל מפה לאוזן. אריאל סיפר לאמו כי הוא מתכוון ללכת, והיא התנגדה. "זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הלך למסיבה כזאת, ואמרתי לו שאני לא מוכנה. הוא ניסה לשכנע אותי, אמר שכל החברים שלו שם. התעקשתי, ביקשתי ממנו לכבד אותי.
"הוא עזב את הנושא, אבל אחר כך חזר ודיבר איתי. אמר לי: 'אמא, את יודעת שאני אחראי, אני בחור בוגר, יהיה בסדר'. בהתחלה המסיבה היתה אמורה להתקיים בשוהם, שזה קרוב אלינו, וכשהוא סיפר לי, הסכמתי. לא ידעתי שהמארגנים משנים את המיקום כל הזמן, כדי להתחמק מהמשטרה. אם הייתי יודעת את זה, לא הייתי מאשרת לו ללכת".
ידעת מה זאת מסיבת טבע?
"חשבתי שזאת מסיבה רגילה שמתקיימת בטבע. לא ידעתי שזה משהו לא חוקי, ולא ידעתי שיש כאלה שדוחפים שם סמים גם למי שלא רוצה".
היא מגדירה את עצמה "אמא היסטרית", כזו שנוהגת לוודא כל העת שהילדים בריאים ושלמים. "בעבודה שלי אני מטפלת בהרבה משפחות, אז אני תמיד עם היד על הדופק לגבי הילדים שלי. כשהם בחוץ, אני מתקשרת לדעת שהכל בסדר ולשאול אם הם צריכים משהו. אם הם לא עונים לי, אני מתקשרת לחברים שלהם, לא מתביישת.
"דווקא ביום ההוא לא התקשרתי לאריאל לשאול מה שלומו. אני לא יודעת להסביר את זה. כאילו מישהו כיבה אותי. עד עכשיו אני משתגעת מזה".
עידו ואריאל יצאו מברקן במכוניות של חברים בסביבות 3:30 בבוקר. המסיבה החלה זמן קצר אחר כך. חוגגים במקום סיפרו כי אריאל התחיל לחוש ברע כבר בשעה 6, אבל לדברי האח עידו, הוא התנהג כרגיל עד 11, השעה שבה נפרדו.
בשעה 8:30 בבוקר התקבלה במשטרה תלונה מתושב קיבוץ רוחמה, שאמר שהוא שומע רעש משמורת פורה וחושש להדבקה המונית בקורונה. ב־9 הגיעה למקום ניידת מתחנת שדרות והחלה לסרוק את השמורה. מדובר בשטח עצום, מחורץ בוואדיות ובמצוקים. ב־9:30 התקבלה במשטרה תלונה נוספת על הרעש, מצד אדם המתגורר בחווה מבודדת בשטח. הוא הציע לקחת את השוטרים למקום, אבל נענה כי אין בכך צורך, משום שהאירוע מוכר ומטופל. על פי נתוני המשטרה, הניידת נכחה בשטח עד השעה 11:17, אך לא מצאה את מיקום המסיבה.
בערך באותה שעה עזב עידו את המסיבה, בדרכו הביתה. אריאל ביקש להישאר. "הוא הרגיש טוב", אומר עידו, "המשפט האחרון שאמר לי לפני שהלכתי היה 'אוהב אותך, אחי'".
ב־11:30 הגיעה לאזור ניידת משטרה נוספת, מתחנת קריית גת, והחלה לסרוק את השטח. היא עזבה בתום 40 דקות, אחרי שלא מצאה את מיקום המסיבה.
ב־12:58 התקבלה במד"א ההודעה על אדם שנמצא במצוקה בשמורת פורה. ב־13:15 הגיע האמבולנס.
אילן: "התנהלות המשטרה מאכזבת אותי. אני לא מבין איך הם לא איתרו את המקום, למרות שהיה אדם שהציע להם להוביל אותם לשם. זה מאוד־מאוד כואב לי".
ענת: "יומיים אחרי ההלוויה של אריאל בא אלינו מפקד מרחב לכיש, נצ"מ רונן אבניאלי, וסיפר לנו כמה המסיבות האלו מסוכנות וכמה הן נמצאות בראש מעייניה של המשטרה. הוא הסביר שתוואי השטח היה קשה, ושהמארגנים ניסו להסתיר את מקום המסיבה כי היא היתה בלתי חוקית. כששאלנו אותו למה הם לא הסתייעו באותו אדם שצלצל, הוא לא ידע לענות. רק אמר שהנושא בבדיקה".
מעיין למדה על הרגעים האחרונים של אחיה מדברים ששמעה מחבריו. "הוא התחיל להשתגע, ואז נפל לאדמה, והגוף שלו ננעל. אחרי שהוא התמוטט, הגוף שלו היה חם מאוד למגע, והחברים לקחו אותו למכונית והפעילו את המזגן כדי לקרר אותו. אבל זה לא נעשה באופן מקצועי וגזל הרבה זמן. מדובר בשמונה ילדים בני 20-19, חלקם נכנסו להלם ולא ידעו מה לעשות.
"מדובר בשילוב של כמה דברים שקרו יחד, שגרם לתוצאה הנוראית. התייבשות, סמים ממריצים, חום נוראי, מאמץ גופני בריקוד וטיפול מאוחר מדי ולא נכון. אם רק גורם אחד מכל אלה היה מתנהל אחרת, הסיפור כולו היה יכול להיגמר אחרת".
ענת: "אני כועסת על החברים שלו. אריאל אמר שהוא מרגיש לא טוב, אז למה לא התקשרתם מייד להזמין אמבולנס? הרי אם זה היה קורה לילד אחר, אריאל היה הראשון להתקשר. למה לא עזרתם לו? אתם לא טיפשים. הילד מתמוטט, מה אתם שמים אותו באוטו?
"אני בטוחה שהם לא רצו שהוא ימות, הם אוהבים אותו, אבל הם לא עשו כלום, כנראה פחדו שיתגלה המיקום הסודי של המסיבה. הם יכלו להציל אותו".
הם באו לשבעה?
"הם רצו לבוא, אבל קשה לנו לדבר איתם. אני לא רוצה ברעתם, אבל הבן שלי מת בגלל הרשלנות שלהם".
זמן קצר לאחר האסון התראיין אחד ממארגני המסיבה לחדשות 12, והדברים העלו את חמתם של בני המשפחה. "זה מזעזע שהם מפיצים ככה את השקרים שלהם, כאילו הם לא ידעו מה עושים במסיבות האלה", אומרת מעיין בזעם, "הכתב שראיין אותם אמר שהם 'נקלעו לסערה הזאת', כאילו מדובר בחפים מפשע. הם לא 'נקלעו לסערה הזאת'. זאת לא מסיבה ששותים בה שוקו, זאת מסיבה שיש בה סמים".
עידו: "כבר נכחתי בעבר במסיבת טבע, ואני יודע שאסור לשתות מים שמגיעים ממישהו שאתה לא מכיר, כי יש מי ששמים במים סם מעורר (MDMA, 'סם המסיבות'), כדי לוודא שהאנשים לא יפסיקו לרקוד ולא ייפלו מהרגליים. לכן אריאל ואני קנינו בדרך שתי שישיות מים מינרליים ושתינו רק מזה".
ענת: "המארגנים היו צריכים לדאוג שיהיו שם מים בלי סמים, לפזר את המסיבה ב־10 בבוקר, כשמתחיל להיות חם מאוד, ולוודא שיש במקום פרמדיק. יש כאן אחריות לילדים. מה חשבתם לעצמכם? הנה, הנורא מכל קרה, וילד מת. ילד שלא עשה עדיין כלום בחיים. ילד שלא ייצא לטיול של אחרי צבא, שלא יתחתן, שלא יטרוף את העולם כמו שרצה כל כך לעשות. הוא מת בגלל המסיבה שאתם עשיתם".
היא מבקשת להעביר מסר כואב לצעירים. "חשוב לי שיידעו שחיים מאבדים בחמש דקות. זה מה שקרה לבן שלי. אולי לא נצליח לעצור את מסיבות הטבע, כי אתם מאוד רוצים לחגוג ולשמוח, אבל יש לכם אחריות אישית. אם אתם יוצאים למסיבה - אל תיקחו סמים. אל תשתו יותר מכוסית אחת. אל תפילו את עצמכם. מה כיף בלהשפיל את עצמכם ולהיזרק כאילו אתם לא שווים כלום? אפשר לרקוד ולשמוח בלי כל זה.
"חבר או חברה שלכם לא מרגישים טוב? קחו אותו מייד למיון, גם אם מיקום המסיבה ייחשף בעקבות זה. הצלת חיים חשובה יותר מכל דבר אחר.
"ולהורים אני אומרת: תתעוררו. אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל אחד. אנחנו בית פתוח, בית שמדברים בו על הכל. גידלתי את הילד שלי בחום ובאהבה, נתתי לו את הלב ואת כל מה שרצה. הוא דיבר איתי על הכל. לא מדובר פה בילד מסומם, מדובר בילד מצוין, שהיה מגיע רחוק מאוד".
מאז שאריאל נפטר, הוא מופיע בחלומות של אחיו. נועה חלמה שהוא משחק איתה שוב במשחק מחשב, מעיין חלמה שהוא מחבק אותה ואומר, "אל תדאגי, אני כאן, הכל טוב איתי", ועידו מספר שהוא לא מפסיק להרגיש את הנוכחות של אחיו.
"מאז שאריאל נפטר, אני מרגיש אותו איתי כל הזמן, לידי. זה משהו שקשה להסביר. בהלוויה הרגשתי שהוא עומד לצידי ומסתכל איתי על הנעשה. בתחושה שלי הוא נמצא במקום טוב, וזה מנחם".
ענת מתקשה לחזור לעצמה. "אני קמה בכל בוקר, פוקחת עיניים ושואלת, זה אמיתי מה שקורה כאן? ואז אני רואה את התמונות שלו ויודעת שזה אמיתי", היא שוב מוחה את הדמעות. "אני ישנה אולי שעתיים בלילה. שואלת את עצמי כל הזמן, מה השתבש? מה קרה באותו יום ארור? אלוהים, הילד שלך בריא, מדהים, ופתאום הוא מת ככה סתם, במסיבה. זה לא נתפס.
"אני לא אפסיק את החיים. הבית יהיה שמח, אבל אני כבר לא אהיה אף פעם שמחה כמו שהייתי. הולך איתי כואב אדיר. מחזקת אותי המחשבה שהמוות שלו לא היה סתמי, שהוא בא לעולם כדי לעשות תפקיד, עד שלקחו אותו. ובכל זאת, אני שואלת, למה דווקא הוא? יש לי המון שאלות, ואין מי שישיב לי עליהן.
"כשאריאל היה בן 3, הוא אמר לי: 'אמא, את יודעת, כשעמדתי בתור בשמיים, בחרתי אותך'. זה מדהים. עכשיו אריאל שלי הוא מלאך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
