מאחורי החיוכים

 

אם אתם רווקים, או שהילדים שלכם עדיין לא בגיל הנכון, כנראה לא שמעתם על שי ורועי. מצד שני, עבור אוכלוסייה גדולה, מאוד גדולה, אתם בחזקת "לא בעניינים" ביג־טיים. צמד כוכבי הילדים שבתוך פחות משלוש שנים הפך למצליח ביותר בז'אנר שתמיד־תמיד יהיה לו קהל אנרגטי ונלהב, רץ ללא הפסקה עם מופע מבוקש, הספיק להשתתף שלוש פעמים בהפקת הענק של חנוכה "מותק של פסטיבל", ואחראי לכך שמחלקת השיווק המייצגת אותו מוצפת מדי יום בעשרות טלפונים של אמהות ש"רוצות את שי ורועי ביום ההולדת של הילד". שי ורועי, שימו לב, הם המיוצגים היחידים במשרדו של מפיק הפסטיגל מיקי פלד (בשותפות עם "יוכלמן־אשר הפקות") שהשיגו יותר משישה מיליון הורדות לסידרה שלהם "מותק של יומולדת עם שי ורועי" ב־HOT VOD young. וזו רק ההתחלה.

ועכשיו, אחרי שקיבלתם קצת מושג על ההצלחה שנקראת שי ורועי, אפשר לחזור מעט אחורה, אל הרגעים הקשים שעברו שני השותפים - כל אחד בנפרד - לפני שעלו על דרך המלך. ילדוּת בבית רווי אלימות, פרידה מוקדמת מדי מאמא ובדידות חברתית הם חלק מהמרכיבים של שני סיפורים אישיים, שמן הסתם נשארים מאחורי הקלעים בשעה ששי ורועי עושים לילדי ישראל את המסיבות הכי שמחות בסביבה.

"המוות של אמא ממחלת הסרטן, לפני ארבע שנים, היה נקודת המפנה בתפיסה שלי את החיים", מספר רועי ארז (32). "גילו לאמא שלי סרטן בלבלב ובתוך חודש וחצי היא נפטרה, אפילו בלי לעשות ביופסיה. הכל קרה מהר מאוד. היה לנו קשר מדהים והיא היתה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. כל מה שגדלתי עליו וכל חוכמת החיים שלה התרסקו ביום אחד. מצד אחד היתה לי אמא מדהימה ולא היה חסר לי כלום מבחינה כלכלית. מצד אחר היתה אלימות מאוד קשה בבית מצד אבא. אלימות קשה ברמה שאם אמרתי משהו לא במקום אז הוא היה יכול לקחת צינור השקיה ולהכות אותי ברחוב מכות קשות מאוד. כל מה שאתה יכול להעלות על הדעת מבחינת אלימות קרה שם כלפי כולנו. חייתי בשני עולמות מקבילים - מצד אחד הטראומה בתוך הבית ומצד אחר מה שרואים מבחוץ. היה לנו הכל, משפחה טובה שלא חסר לה כלום. חוץ מאנשים קרובים כמעט אף אחד לא ידע על זה ואמא שלי היתה צריכה להתמודד עם זה בדרכה. אני זוכר שהייתי שואל את אמא שלי 'איך לא עשית מעשה?' זה תמיד היה גורם לה לבכות ואולי זה מה שהרג אותה בסופו של דבר. היא חסמה בגופה המון".

רועי - כיום נשוי לשירן ואב לשתיים - סיים את לימודי מגמת הפיזיקה ואת התואר ראשון במדעי המחשב עוד בזמן התיכון. אל תחום הבידור הוא נכנס עוד בצעירותו, כשהיה חלק מהלהקה הייצוגית של ראשון לציון, ובהמשך התקבל ללהקה צבאית ולתיאטרון צה"ל, השתתף בעונה השלישית של "כוכב נולד" ובעשרות מופעים.

"כשגדלתי ויכולתי להתמודד מול האלימות בבית ניסיתי להתנגד, אבל בגלל שאמא שלי דאגה שלא יהיה חסר לנו כלום ותמיד ניסתה לחפות על אבא שלי ולהסביר לנו שהוא אוהב אותנו, לא יכולתי לעשות יותר מדי כי לא היה לי גיבוי. אני זוכר שבתור ילד תמיד היתה התקווה שהנה זה עובר וזה תמיד חזר על עצמו. כשרואים סיטואציה של מישהי שמספרת שהיא נאנסה אתה אומר 'איך היא לא עושה עם זה משהו?' כשאתה נמצא בסיטואציה הזאת גם אנשים כמו קרובי משפחה שידעו על מה שקורה לא עשו שום דבר". 

רועי מספר כי היום, לאחר מותה של האם, הוא אינו שומר על קשר עם אביו. "הוא אמנם היה בהלוויה אבל אף אחד לא רצה שיהיה שם. אני לא עסוק במה שהוא חושב על הקריירה שלי היום וזה לא מעניין אותי. הציעו לי להתעמת איתו ואמרתי שמהרגע שאמא שלי מתה אני לא מוכן לבזבז עליו שנייה. זה לגמרי מנותק. לפני המוות אמא שלי רצתה להחליף את שם המשפחה והכי עצוב לי ששם המשפחה שלו כתוב על המצבה שלה. אחרי שהיא נפטרה אחותי ואני החלפנו את שם המשפחה וסגרנו את הסיפור". 

בלי חברים

שי לוי (34), גדל בקריית חיים. כיום הוא מתגורר מרחק חמש דקות מרועי, בנס־ציונה, וגם הוא מספר על ילדוּת לא פשוטה. "ההורים שלי עבדו מהבוקר עד הערב והאחים שלי היו בעיסוקים שלהם", הוא נזכר. "אחותי היתה גדולה ממני בשנה אז כל הזמן נדבקתי אליה. לא היתה לי אפשרות לגבש אישיות כי הייתי סגור ולא היו לי חברים. זה כנראה בגלל שהיו לי הומור מוזר ותמימות שאנשים לא הצליחו לקבל. במקום חברים, ברחתי לטלוויזיה. חוץ מזה היתה לי הפרעת קשב שלא איבחנו אותה. הייתי מסוגל להיכנס לכיתה בתחילת שיעור, המורה היתה אומרת 'נדבר על דוד וגוליית' ואני הייתי מדמיין את זה לשנייה וזהו - נעלם לתוך המחשבות. כל הדברים האלה יצרו בן אדם מוזר. בלי סדר בחיים, בלי הבנה של אדם בוגר. כשפגשתי את רועי הוא הציל אותי. הוא לימד אותי הרבה דברים בהתנהלות ובחשיבה שלא ידעתי. מה שמצחיק זה שהוא קטן ממני בשנתיים אבל אני מתייחס אליו כאחי הגדול". 

המחסור בחברים היה מאפיין בולט בחייו של שי כילד וכנער. "היה לי בכל פעם חבר אחד שהוא לא בדיוק חבר אלא הילד היחיד שנשאר בחוץ, ומתוך המקום הזה של הלבד הייתי מתחבר אליו. אני זוכר שיום אחד היתה מסיבה שלא הזמינו אותנו, וכשהלכנו בכל זאת ושאלנו למה לא הוזמנו, גירשו אותנו מהמקום. זה היה הרגע שהבנתי שאני דחוי חברתית. עד היום אני זוכר את הפרצופים האלה. ברמת החשיבה שלי היום אני מודה לכל האנשים האלה שסבלתי מהם. אחרת לא הייתי היום מי שאני". 

שי לא מדבר היום במושגים של נקמה, אבל הוא מודה שיש סיפוק בכך שדווקא הילד שהיה דחוי חברתית הפך כיום למסמר המסיבה. "אין לי חרטות על שום דבר שקרה ולא על הנידוי אבל מה שמצחיק אותי זה שכל האנשים האלה שלא קיבלו אותי חברתית באים עם הילדים שלהם להופעות שלנו", הוא אומר. "אני לא מסתכל על זה ממקום של לצחוק עליהם אבל אני רק מסתכל על זה שאנשים לא מבינים את היקום הזה ואת הקארמה שבו". 

כיום שי רווק ואינו לחוץ על זוגיות, ועל ילדים משלו אין כרגע מה לדבר. "אני כל כך מלא מזה ונותן ומעניק ומקבל כל כך הרבה מכל הילדים שסביבי", הוא מסביר. "נכון לעכשיו אני לא חושב שיהיו לי ילדים. פעם לא היה לי נעים להגיד את זה אבל אלו החיים האישיים שלי. יש גישה מוטעית לגבי הדבר הזה של להתחתן ולהביא ילדים. אני מכיר הרבה אנשים שלא מתאימים לזוגיות ויש גם הרבה אנשים שלא מתאימים לגדל ילדים וזה לא רע אלא דבר שצריך לבחון. בחברה שלנו אתה מגיע לגיל מסוים וברור לך שאתה צריך להתחתן ולעשות ילדים. מצד שני אני חושב שזה מדהים רק למי שמתאים. ילד צריך להביא מתוך הרצון לתת לו אהבה ולא בהכרח מתוך זוגיות". 

יום הולדת זה לא עניין של גיל

שי ורועי הכירו לפני יותר מעשר שנים כששודכו על ידי בית הפקה לצורך הצגת מבוגרים דווקא, בתוספת צלע שלישית. אותה צלע לא שרדה ויש להניח שאיפשהו בארץ יש שחקן שמאוד מצטער על זה. זה היה הזוי", מספר רועי על המפגש, "שלושה אנשים יושבים, לא מכירים אחד את השני ואחרי כמה דקות השלישי החליט שהוא רוצה ללכת. שי ואני ניסינו לאלתר כל מיני דברים ומאותו הרגע היה קסם והיה ברור שזה זה. היה לנו פרץ של כתיבה". שי: "במידה מסוימת הרגשתי שאני פוגש עוד בן אדם שהוא כמוני, פתאום קלטנו שקורה משהו מיוחד, נדיר. החברות הזאת נוצרה באותו הרגע ומאז היא אותו דבר. היא כאילו התחילה במאה אחוזים". 

מאותו מפגש גם חלוקת התפקידים בין השניים ברורה. רועי הוא השקול והרציני מבין השניים. שי יתחיל לספר את הסיפור אבל רועי יסיים אותו. עוד הרבה לפני שעלתה לאוויר הסידרה המצליחה של הצמד, הם ניסו עוד כמה מופעים למבוגרים, ערבי סנופי דיסקו בבתי מלון וכדומה. כל מי שרק ביקש היה עולה על הדייהטסו מודל 91' ויוצא איתם לדרך. 

המילה "מבוכה" לא הופיעה בלקסיקון. בהמשך הם העלו מופע שעיקרו קסמים פשוטים בסגנון גילוי קלפים ומפיות שהופכות לציפור. "הקסמים היו רק תירוץ", נזכר רועי. "מה שקרה זה שהצחקנו גם את הילדים הקטנים וגם את מי שבא איתם, ועד היום זה ככה. זה משהו שקורה תוך כדי תנועה. אתה עושה הופעה אחת ואתה רואה שההורים לא בעניין אלא רק הילדים, אז אתה מושך אותם גם ולהפך - עד שכולם נהנים". 

בד בבד עם מופעי הקסמים המשיכו שי ורועי עם הערבים למבוגרים, בשביל הפרנסה - ותמיד יחד. "עם הזמן ידענו שאם אנחנו מופיעים בנפרד אז זה לא עובד", אומר רועי. "מהר מאוד כולם הבינו שאין שי בלי רועי". שי: "הייתי מגיע למקום והיו שואלים אותי 'מה אתה עושה פה? איפה החצי השני?'"

"אף פעם לא היתה חלוקת תפקידים רשמית אבל אני הייתי אחראי לשיווק", נזכר רועי בתחילת הדרך. "הוא היה סוגר הופעה ולא היינו יודעים איפה, וזה גם היה נסגר במאה שקל. אז הבנו שרק אני צריך להתעסק בדברים האלה. הדבר הכי מצחיק הוא שהגענו למצב של קהלים חוזרים. היינו מופיעים בארבעה ימי הולדת של אותו ילד". שי: "בשלב מסוים הילד מגיע עם זיפים...". רועי: "אנשים היו מתקשרים ואומרים לנו 'ראינו את היום הולדת של תהל, היא בת 6, ויש יום הולדת חמישים לבעלי ואנחנו רוצים להזמין אתכם'. הייתי אומר לה 'אין לנו מופע למבוגרים' והיא ביקשה שנעשה 'כמו של הילדים'". 

שי: "הם היו שמים תמונה שחותמים עליה כמו בבר מצוות. בהתחלה זה היה הזוי אבל זה הצליח אז פשוט התחלתי להציע את זה גם למבוגרים. פעם אחת התקשרה מישהי וביקשה שנבוא ליום ההולדת שלה. היא נתנה לנו את הכתובת והגענו לשם. על הספה ישבה כלת השמחה - אישה בת 99 עם מכשיר שמיעה. איתה בסלון יושב הבן שלה שהוא נכה בן שישים ומשהו, ואיתם הנכד שלה שהוא בן שלושים ומשהו עם אשתו. שבעה אנשים בסלון כולל אותנו". רועי: "חשבנו שיהיו נכדים ומלא ילדים, אבל אפילו בלונים לא היו. בסוף היה קורע מצחוק. שי אלוף בלשבור את הקרח במצבים כאלה. זה הגבול הדק בין מודעות לחוסר מודעות. אתה בא פשוט בלי אגו. אם לדבר רגע במושגים פשוטים - קומיקאי במובן מסוים זה בן אדם שעולה לבמה ועושה מעצמו צחוק ולשי אין בעיה עם זה". 

שי, שלמד אחרי הצבא ליצנות רפואית, מוסיף: "הדבר הראשון שמלמדים הוא לגשת לחולה ולשאול אותו מה שלומו, ומה יכול להיות שלומו. בשנייה הזאת אתה צריך להביא את עצמך למצב שאתה מצחיק מישהו. אחד הטריקים לשבירת קרח היה כשהיינו מגיעים למיטה של חולה שמחובר לחמישים מכשירים ומבקשים ממנו לקום רגע. סיטואציה לא הגיונית עם בקשה לא הגיונית. כשהוא נותן לך את הקרדיט אתה נותן לו בחזרה ואז זה כבר לא מביך". 

בסדר עם כולם

שי ורועי, כאמור, רצים על הבמות יחד כבר יותר מעשר שנים. מתבקש לשאול כיצד לא נמאס להם זה מזה, אבל העובדה שהם מרגישים כמו שכפול הדדי מסבירה הכל. רועי: "זה כמו שתשאל אם נמאס לך מעצמך. זה כל כך טבעי לנו. שי: "זה לא יכול להגיע למקום של להימאס כי אין אגו בחברות שלנו. לא תמצא בחיים 'אני כתבתי את זה' או 'אתה כתבת את זה'. גם אם תכתוב עכשיו שיר שלם והוא יבוא ויגיד שהוא כתב אז אני אגיד לו בסדר". 

רועי: "שי הוא בן אדם עם המון רגשות, אמוציונלי ואני בדיוק ההפך. אני בן אדם ריאלי שלא פועל מרגש. יכול שזה גם האיזון. האמוציות של שי פורצות החוצה ואני מסביר לו את הדברים בצורה רגועה והוא מבין. אנחנו די חושבים אותו הדבר, חווים אותן חוויות ונהנים מאותם אנשים". 

באופן טבעי, השותפות המקצועית בין שי לרועי והחברות שהתפתחה עם השנים התרחבו גם לתא המשפחתי. "הבנות של רועי קוראות לי דוד", מספר שי, "אני כאילו הדוד המצחיק שלהם". 

רועי: "הן מטורפות עליו. כל הזמן רוצות ללכת אליו ולראות אותו, וכשהוא מגיע הן לא עוזבות אותו". 

ואיך היחסים עם אשתו של רועי?

שי: "היא כמו חברה שלי מהתיכון, ואני יכול לדבר איתה על הכל ולהתווכח איתה והכל בסדר. רועי הוא לא בן אדם שמתווכח, הוא בן אדם מאוד ריאלי. לי יש נטייה לגשת להיגיון ולפעמים זה מצליח לי ולרוב לא. אשתו של רועי היא גאון בשיחות. אם היתה לה תוכנית אירוח זה היה מדהים". 

על אילו כוכבי ילדים אתם גדלתם?

רועי: "בתקופה שלנו לא היו ממש כוכבי ילדים. היו עפרה חזה וירדנה ארזי. אני הלכתי לכל הפסטיבלים". שי: "הבן אדם הראשון שהיה מוערץ בתקופה שלנו היה אדם אבל הוא היה זמר וכוכב נערות שהיה לו ממש כיף בחיים. אני גדלתי על טלוויזיה מחו"ל, 'השמן והרזה' בשחור ולבן". 

מה ההבדל בין עולם הילדים של אז לזה של היום?

רועי: "פעם היו הולכים ל'פיטר פן', וזה היה מיועד לכל המשפחה, כולם רצו לראות. היום אני בתור הורה יודע שיש מגוון של הצגות ילדים. אם אני רוצה לקחת אותם לראות סלבריטאים אז אני אקח אותם להצגה של כוכבים". 

שי: "פעם היה יותר מאורגן. כולם היו עושים הכל - אמנים לילדים ולמבוגרים במופע אחד. יכולת לראות את רבקה זוהר ואת אלון אולארצ'יק בפסטיגל ופעם ציפי שביט יכלה להופיע גם לילדים וגם למבוגרים. היום מנחים בערוץ הילדים לא יכולים להופיע למבוגרים כי יש נישות". 

רועי, איך הבנות שלך מקבלות את העובדה שכל כך הרבה ילדים מעריצים את אבא שלהן?

"המשפט הקבוע שלהן הוא 'כל הילדים אוהבים אותך אבל אתה אבא רק שלנו'. וזה קורה גם ברחוב. אין מצב שיעצור אותי ילד ולא אתן לו תשומת לב כי זה הדבר הכי טהור שיש. הן מבינות וזורמות עם זה". 

בשנים האחרונות הפך עולם הילדים לתעשייה רווחית שמגלגלת מאות מיליוני שקלים בשנה. אם בעבר הילדים הסתפקו בללכת לג'מבו, היום יש שלל אמנים, מופעים, דיסקים לילדים, אביזרים נלווים, סדרות ועוד ועוד. הבולטים שבהם הם אורנה ומשה דץ, יובל המבולבל ורינת גבאי, אך יש עוד עשרות. עם ההצלחה הגיעו גם היריבויות והסכסוכים בין הסוכנים והכוכבים לבין המתחרים שלהם.

"אנחנו חברים של כל האנשים - עם חלק יותר וחלק פחות", משיב רועי לשאלה איפה הם במפת הסכסוכים. "כמו בכל תחום יש כאלה ויש כאלה. אנחנו לא בריב עם אף אחד ולשמחתי לא יצא לנו להיגרר לזה". ושי מוסיף: "כל אחד בא עם העבר שלו והידע שלו. צביקה פיק אמר פעם שזו מדינה קטנה וכישרונות אמיתיים חייבים להיחשף, שזה בעצם אומר שיש מקום לכולם".

ומה הדבר הבא?

רועי: "אנחנו יוצרים. יש לנו רעיון לסיטקום למבוגרים וכשנסיים לכתוב נגיש את זה. ביצירה קשה לתכנן יותר מדי דברים. אנחנו לא מגבילים את עצמנו לשום דבר. יש לנו את השותפים שלנו שנותנים לנו מחוכמתם. אנחנו לא יוצאים בהצהרות של לא עושים שום דבר אחר. צריך לזכור שמצד אחד לעשות את הדבר הזה שאתה אוהב הוא חשוב אבל מצד שני זאת גם פרנסה".

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו