בימים אלה אנו מציינים 20 שנים לפתיחת האינתיפאדה השנייה, שהביאה לשיא את המלחמה כנגד הטרור. מעל 1,200 הרוגים ישראלים מנינו בתקופת לחימה זו. ההתחלה הייתה קשה, וברוב המישורים צה"ל וההנהגה לא סיפקו את הסחורה. אך הציבור הישראלי הסתגל, ההנהגה התעשתה – וניצחנו את הטרור. הבאנו את המדינה לשגשוג משמעותי והחברה הישראלית קפצה מדרגה. לא ניתן שלא לקיים את ההשוואה המתבקשת לימים אלה, בהם אנו נלחמים שוב כנגד אויב ביולוגי.
צילום: משה בן שמחון
טרור נועד לפגוע ברקמה הרגישה ביותר זו של הסולידריות החברתית. ארגוני טרור יודעים שפיגועים לא יכריעו אותנו, אך יש בהם פוטנציאל החלשה, אובדן האמונה בעצמנו ובצדקת הדרך. זה בדיוק מה שניסו לעשות יאסר ערפאת וראשי ארגוני הטרור באותה אינתיפאדה. החברה הישראלית מצאה את עצמה תחת אש, ונראה היה שלא היה מגזר בחברה שלא מצא עצמו בחזית – האוטובוסים ובתי הקפה בתל אביב, רחובות בירושלים, יישובי קו התפר, ההתנחלויות, ובעצם מי לא, מצאו עצמם מול טרור.
הרוגי הפיגועים הצביעו על כך שאין אבחנה – דתיים, חילוניים, עולים, ותיקים – כולנו היינו תחת אש.
ההתחלה הייתה מאוד מגומגמת. מספר פעמים ביום צפינו במראות נוראיים של מרחץ דמים, והתגובה הישראלית הייתה רפה. הציבור איבד את הביטחון. מרכזי הבילוי התרוקנו, ואנשים פחדו להסתובב ברחובות. לאחר שנה שכללה החלפת שלטון, לרבות עלייתו של אריאל שרון לתפקיד ראש הממשלה, מצב הפעולה החל להשתנות. ממגננה כוללת עברנו למצב התקפי. למדנו את הטרור, התאמנו את עצמנו אליו, ובשלב מסוים אפילו עברנו למתקפה כוללת בדמות מבצע "חומת מגן", שהחזיר את השליטה לידינו. מאותה תקופה החלו גלי הטרור לדעוך. זה כלל גם קשיים כלכליים בלתי מבוטלים, תוכנית כלכלית לא פשוטה ממנה כולם נפגעו עבור המדינה ועבור ההבנה כי מדובר בהחלטות שתכליתן לייצב את העתיד. מי שהנדס את ההחלטות הכלכליות היה לא אחר מאשר ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו.
היה קושי רב לראות אנשים שמתקשים עם קשיי הפרנסה. כולנו זוכרים את אנשים דוגמת ויקי כנפו ממצפה רמון שהצביעו ברגליים נגד מדיניות נוקשה של הממשלה. זה היה בהחלט מורכב ולא פשוט, אבל זה עבד. בשנת 2005 הטרור דעך כמעט לחלוטין, הצמיחה חזרה לתאוצה הנדרשת והחברה הישראלית התאוששה. המנהיגות בשנים האלה עמדה כגוף אחד. הישראלים למדו לקום על הרגליים והחיים חזרו למסלולם. כן, היו ציבורים ששילמו מחיר יקר מאוד עבור זה, אבל זה עבד. הסולידריות הישראלית הייתה במרכז.
והנה אנו מצויים 20 שנה לאחר אותה תקופה, ומוצאים עצמנו במלחמה ביולוגית, ונדמה שכמעט שום דבר ממה שהיה חזק אז לא בא לידי ביטוי בימינו. ההחלטות מגומגמות, שלא לומר היסטריות. המענה עדיין לא נותן סימני חיים, הסולידריות החברתית נשחקת מאוד והנגיף מכה ללא רחמים.
מה השתנה?
אין ספק שמלחמה נגד אויב בעין היא יותר פשוטה. יותר קל כשאתה רואה במי אתה נלחם ובמה אתה נלחם, שאתה יכול לסמן בבירור איפה הסכנות, מה מותר, מה אסור ואיך להתמודד עם זה. איך לבחור את הנשק המתאים ואת הטקטיקה הנכונה. תוסיפו לזה את תמונות הזוועה שלא הותירו ספק עד כמה הדבר חמור. התמונות היו שוות אלפי מילים – לא נדרשה הסברה, כולנו הבנו מאיפה זה מגיע והיכן צריכה להתמקד הלחימה.
המאבק באויב ביולוגי מורכב הרבה יותר. לא בכדי יש הכופרים בנתונים ובהנחיות שחושבים שזה לא אמיתי, וזה רק שוחק יותר את האמון ואת הסולידריות.
אחד ממרכיבי הניצחון מול טרור הוא היכולת לרכז מאמץ אל מול מוקדי התשתית, הכנעת ראשי הארגונים, סיכולים ממוקדים, וכל ארסנל הביטויים הזכורים מאז. כיום – זה הרבה יותר מורכב. מה שעוד יותר מקשה הוא הסקטוריאליות בחברה הישראלית. אם יודעים שהמגפה מתפרצת מאזור מסוים ולא מרכזים את המאמץ מולו – הלחימה לא אפקטיבית, והסולידריות של הציבור שחש כנענש קולקטיבית ללא צדק – לא ניתן לנצח. התנאי הוא סולידריות, ובמקרה של מגפת הקורונה התנאי הזה מתכרסם מרגע לרגע.
שלושה ציווים קיבלנו: עטיית מסכות, ריחוק חברתי ושמירה על היגיינה. כל כך פשוט, וכל כך לא מיושם. בעיקר עניין הריחוק החברתי – שם הכישלון מוחץ ואחוזי ההדבקה ממריאים.
אם נקביל זאת לתקופת האינתיפאדה השנייה, האם הציבור נדרש להנחיות האלו של מניעת התקהלויות? ברור שלא. אחרי שראו את הרוגי הפיגועים, המוטיבציה להתקהל ירדה באופן משמעותי. כולם פחדו והעדיפו להישאר בבית. הפעם המצב הפוך, הישראלים לא מפחדים. הם לא מוכנים לתת למגפה את הזכות להשבית את חייהם, וזאת למרות שהם מבינים שההרגלים האלה כעת הם בעוכרינו.
איפה אנחנו טועים?
ההתמודדות היעילה עם הטרור הצליחה בזכות שלושה מאמצים מרכזיים: מנהיגות נחרצת בהובלת מנהיג בעל רקע מיליטנטי מובהק ובלתי מעורער, צבא שהתאים את עצמו למענה אפקטיבי וסולידריות ציבורית. קחו כל אחד מהרכיבים האלו ונתחו מה שונה היום מאז – בהחלט שיש כמה פערים הצועקים לשמיים.
אולם במישור האופטימי ניתן לומר שגם אז, במלחמה נגד הטרור, לקח שנתיים עד שהגיעה התפנית. זה היה כרוך בכל המישורים, הפוליטי-מנהיגותי, הצבאי והכלכלי-חברתי. בקיצור, זה לוקח זמן.
אפשר רק לקוות שגם עכשיו כולנו נתעשת ונמצא את דרך הזהב כדי להתמודד נכון ולנצח את הנגיף. זה לא יעבוד כל עוד המנהיגות לא תהיה נחרצת, כל עוד גורמי הרפואה לא ישפרו את יעילותם ואם החברה לא תגלה את הסובלנות והסולידריות הנדרשת. אנו לא צריכים 10,000 מתים ושנתיים נוספות של האטה כלכלית – את כל זה אפשר עוד לחסוך.
אנו מצויים כמעט 8 חודשים מאז פרוץ המגפה, ועם יותר מ-1,500 אבידות. הגיע הזמן להתעשת.
הכותב הינו מפקד חטיבה לשעבר בצה"ל, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו"כיוון ברור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו