בתחילת החודש שעבר הביט דויד ברוזה בלוח השנה וגילה שהוא בן 65. בעוד רבים אחרים היו עלולים להיבהל מציון הדרך המשמעותי, ברוזה מדווח שהוא לא מוטרד כלל מהגיל.
"יש חופש בגיל 65 שמבוסס על הידע ועל הניסיון בחיים שאתה רוכש, וזה נכס", הוא מבהיר במפגש הזום שלנו ממקום מושבו בשכונת טרייבקה שבניו יורק, שם הוא מתגורר זה כעשור עם אשתו השנייה, מעצבת האופנה נילי לוטן. "אלמלא הקורונה, הייתי נמצא עכשיו באמצע סיבוב הופעות. למזלי, לי ולנילי יש אהבה גדולה, וזה נותן לא מעט השראה. אנחנו לא ילדים, נילי צעירה ממני בשנתיים, אבל אוהבים ללא גבול.
"הפינוק שלי הוא כשאפשר לאסוף את כל הילדים שלנו, שלושה של נילי ושלושה שלי, למקום אחד. זה קרה באופן חלקי בערב ראש השנה. הגיעו אלינו אדם, בני הצעיר שגר פה בניו יורק, ושלושת הילדים של נילי, עם בנות זוגם. חצי שנה לא פגשנו אותם, ולמעשה בכל החודשים שחלפו מהנגיף אף אחד לא נכנס אלינו הביתה".
כדי שהמפגש המשפחתי יתאפשר, הוא מספר, עברו כולם בדיקות קורונה. "התנאי היה שמהרגע שנבדקים ועד שנפגשים, לא פוגשים אף אחד אחר. הכיף הגדול היה להסיר את המסיכות ולחבק ולנשק. דבר כזה קטן וכל כך משמעותי. זה מילא אותי בהמון טוב בכל הגוף".
ניו יורק ספגה מהלומה קטלנית מההתפרצות נגיף.
"הייתי באמצע סיבוב הופעות עם ההרכב הקובני שלי בארה"ב. התחושה הראשונית היתה שהחיים יאטו קצת, ואז הכל נעצר ונסגר ביום אחד. מכרך סואן נהייתה עיר רפאים, והיכה בנו שקט פתאומי כמעט מפחיד, בלי ציוץ ציפורים אפילו, כמו בסרט אימה. שכנים שלנו כאן עזבו. חלקם באו להיפרד, ולא היה ברור מתי נתראה שוב.
"בהתחלה לא יצאנו מהבית בכלל, אפילו לא למכולת. עם הזמן יצאנו לקנות אוכל. בתורים אנשים לא דיברו. העיניים שידרו פחד ודאגה. בבית היה לנו נעים, הזדמנות להיות רק שנינו, מכורח הנסיבות. חצי שנה אחרי תחילת המגיפה, אני יכול רק לברך על החוויה שחיזקה את היחסים שלנו ונתנה לי להבין עוד יותר עד כמה אני בר מזל".
נחשפת לקורונה מקרוב?
"אישית לא נדבקתי, וגם בסביבה המיידית שלי אף אחד לא חלה. חברים קרובים שלי בספרד חלו והבריאו. היתה כאן קטסטרופה עם הרבה חולים ומתים, אבל הרופא שבדק אותי לפני ראש השנה אמר לי שכרגע כבר כמעט אין קורונה בניו יורק. אני לא מפחד. העיר עדיין חיה במצב הישרדותי, אבל עברנו ממצב חירום למצב קיים. לדעתי סגר שני יגיע בסופו של דבר גם לכאן, כמו בארץ.
"לי אישית קשה לחיות עם ההיסטריה, עם החרדות. אני מבין שצריך ריחוק, אבל להימנע לגמרי? אני קורא כל מה שאני יכול על המחלה, שומע את כל הדעות, ואין אף אחד שאומר אבסולוטית מה צריך לעשות. זה קשה מאוד. לדעתי כולנו בתשישות".
ראית מקרוב את הפגנות "Black Lives Matter"?
"כשהן התחילו היתה להן עוצמה מרגשת. התהלוכות שעברו ליד הבית שלנו היו רגועות, אבל אפשר היה להרגיש את הכעס והתסכול. המשטרה היתה מאופקת. ואז התחילו השמועות על ביזה בכל מקום. זה לא הסתדר לי עם ההפגנות שראיתי.
"בשלב מסוים קיבלנו הודעות שכדאי שנתקין לוחות עץ על חלונות הראווה של שתי החנויות של נילי בעיר, בטרייבקה ובשדרת מדיסון. כל האזור כוסה בלוחות עץ. המראה היה של זמן מלחמה. הבנו שקבוצות פשע ניצלו את הבלאגן לפשיטות מאורגנות לחנויות היוקרה, פרצו ובזזו עם כלי עבודה כבדים.
"המשטרה העלימה עין, עד היום לא ברור לי למה. זה היה חלק מגל ההפגנות בכל עיר בארה"ב. למרבה המזל, החנויות של נילי לא נפגעו בסופו של דבר".
יצאת בכל התקופה הזאת מהבית?
"חצי שנה כמעט לא יצאתי, חוץ מלמכולת או כדי לחכות לנילי אחרי העבודה שלה, לעמוד איתה מחוץ לאחת המסעדות, לשתות כוס יין ולשמוע נגני ג'אז שמנגנים על המדרכה.
"נילי נחשבת כיום ליהלום שבכתר בסצנת האופנה בעיר. הליין שלה מפורסם ברמה עולמית. למרות המצב, היא מצליחה לתחזק כאן את החברה שלה, עם 65 עובדים. לפני הקורונה הייתי מגיע לישראל לעשרה ימים עד שבועיים בכל חודש, להופעות".
אתה מופיע ברשת?
"פעם ביום אני מופיע בזום או באמצעות ווטסאפ בחינם לאנשים שמבקשים ופונים אלי דרך הרשתות, כאלה שנמצאים במצבים קשים, במצבי חירום, מכל מיני מקומות, גם לקהילות יהודיות. אלה 97 אחוזים מההופעות שלי היום. אני לא קורא לזה התנדבות. זה עיסוק ללא תמורה.
"התחלתי לאחרונה גם בהופעות בתשלום, דרך הרשת, לחברות מסחריות, שקונות ממני הופעה ארוכה יותר, ולקהל מכל העולם במחיר של 6 דולרים לצפייה. עד עכשיו עשיתי שתי הופעות כאלה, שנרשמו אליהן בין 500 ל־1,000 איש. גילינו שהקהל שלי יושב מסביב לגלובוס - סן דייגו, בואנוס איירס, בוגוטה, ערב הסעודית, קוריאה, סין. וזה כל כך יפה, וואו".
מה אתה שר להם?
"את המיטב שלי בעברית, באנגלית ובספרדית. כשאני עושה הופעות בחינם בפייסבוק־לייב, צופים בי 70-60 אלף איש. אם הייתי לוקח דולר אחד מכל אחד, היו משלמים לדעתך? הקהל ברשת עדיין לא רגיל לשלם, זה תהליך הדרגתי. תכננתי לעשות באוגוסט מופע בשידור חי לעולם מפסגת המצדה, אבל המגבלות גרמו לי לדחות את הרעיון".
נשמע מתסכל.
"אנחנו חיים במציאות חדשה שנכפתה עלינו. אנחנו אומרים לעצמנו שבעוד שבוע זה ייגמר, בעוד חודש, אולי אחרי הסגר. אבל אני כבר יודע שהופעות שהעברתי ממארס למאי, ממאי לאוקטובר, מאוקטובר למאי - לא בטוח שיקרו במאי, ואולי זה ייקח עד מאי שאחרי. אז חייבים להסתגל ולהמציא את עצמנו כל הזמן. כי זה לא רק הלחם שלי, זו מהות הקיום שלנו. זה לא שאני לא מסוגל לעדור בגינה או לעשות שליחויות בשביל הפרנסה. אני יכול, ואם צריך - גם אעשה את זה".
האמנים בארץ טוענים ששכחו אותם בימי המגיפה.
"אמנים חשובים לפחות כמו רופאים ושאר נותני שירותים, ואין תמיכה כלכלית מתוכננת בהם. אני מדבר עם מוזיקאים, נגנים שמופיעים איתי, שנמצאים במצב לא פשוט. הם מקבלים 8,000 שקלים בחודש וצריכים לשלם שכר דירה ולדאוג לשלושה או לארבעה ילדים. 8,000 שקלים? על מה מדברים פה? כולם הולכים לפשוט רגל בקרוב. זאת רק ההתחלה.
"זאת טעות שאפשר לסדר. לעזור כלכלית, להרגיע את הרוחות. בשביל מה משלמים ביטוח לאומי כל החיים? למה לא משתמשים בזה לתת לאמנים? שישחררו. חייבים לעשות את זה. יש את המשאבים, אני לא מבין את זה. אני לא בממשלה, ואני גם לא יכול להיפגש עם שרים ולהשפיע, אבל הכל פוליטיקה".
אביב גפן ואמנים נוספים נפגשו עם שר התרבות.
"שר התרבות, חילי טרופר, רוצה לעזור, אבל יש מעליו ממשלה, ראש ממשלה ושר אוצר, ואחרי שהוא נפגש עם אביב גפן, חילי חוזר לטלפונים של הפוליטיקה, וזה מה שמכתיב לו. הוא לא יכול לשנות. הפוליטיקאים צריכים להתלכד ולדרוש לשנות את המצב. אני, מהצד שלי, מנסה להקליט עם הנגנים דברים חדשים, וזה קשה, כי אנחנו לא יכולים להיות יחד באותו אולפן".
עד כמה נפגעת בעצמך כלכלית מהמצב?
"במאה אחוז, כמו כל האמנים. התמלוגים שאנחנו מקבלים מאקו"ם נותנים איזושהי הכנסה קבועה, בהתאם לפופולריות ולהשמעות. אבל זה לא מספיק, כי ישראל היא שוּק אחד, ורק בעברית. בעולם שומעים אותך דרך הרשת, וההכנסות שמתקבלות מספוטיפיי ומיוטיוב לא מספקות - לא את האמן, לא את הניהול שלו ולא את הסובבים אותו".
עשית לא מעט כסף ממוזיקה לאורך השנים.
"ברור, והשקעתי בילדים שלי, שלכל אחד מהם יהיה המקצוע שלו. כל סכום כסף פנוי שנשאר לי הושקע במוזיקה ובהמשך פיתוח הקריירה שלי.
"שלושת ילדיי למדו בבתי הספר הכי טובים. הגדולה, מורן, 40, רצתה להיות זמרת, היה לה חוזה הקלטות בספרד, אבל היא ויתרה והלכה לכיוון קולינריה. כיום היא שפית ברמת מישלן, עבדה עם גורדון רמזי בלונדון. בארץ היא מייעצת למסעדות, ויש לה עסק של סיורים קולינריים בשוקי תל אביב. היא גם פעילה בארגונים של האו"ם למען שמירה על האקלים.
"הבן השני, רמון, 38, עובד כמפיק. הוא עבד אצל שוקי וייס ובהפקות של 'מיומנה'. כיום הוא חי בצרפת, בחור מצחיק שמרגש לפגוש אותו בכל פעם מחדש.
"הבן הצעיר, אדם, 30, הלך בגיל 16 ללמוד מוזיקה ב'רימון', שם הוא סיים בהצטיינות. הוא למד ממשל במרכז הבינתחומי, עבר לקיימברידג' ללמוד משפטים וסיים משפטים בהרווארד. היום הוא עורך דין בניו יורק".
יש מחשבות על נכדים?
"אני מחכה כבר בקוצר רוח. זה יבוא".
***
אחד השירים המזוהים ביותר עם ברוזה הוא "יהיה טוב", השיר הראשון שהלחין בחייו, למילים של יהונתן גפן, שנכתבו בעקבות ביקור נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל ב־1977. לאחרונה חזר השיר לאופנה בהקשר להסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין - ומצב הרוח הלאומי הירוד בימי הקורונה.
"כל מדינות ערב החרימו במשך השנים את כל מי שבא איתנו במגע", מזכיר ברוזה, אחד האמנים המזוהים יותר בישראל עם נושא השלום. "אז כשאחד בא, והשני יבוא והשלישי יבוא - זה תהליך מעניין מאוד. בחודשים האחרונים ביקשו ממני לשיר את 'יהיה טוב' כמה וכמה פעמים. רון חולדאי התקשר אלי שנשיר אותו יחד ביום העצמאות. זה דבר קסום.
"למה אני אופטימי עדיין? כי בסוף יהיה טוב. אולי יש תוכנית גדולה יותר שאנחנו לא מודעים לה ואנחנו חיים בתוכה. אני לא יודע כמה תלאות נעבור, לא יודע אם כולנו נהיה שם כשהטוב והשלום יגיעו, אבל זה יגיע, כי זה חייב להגיע, כי זו השאיפה של כל אחד ואחת מאיתנו ואני לא מאמין שמישהו מאיתנו יוותר על זה".
כמו שזה נראה היום, אין הסכמה רבה סביב זה בציבור הישראלי.
"אני לא חושב שכולנו נסכים על אותה דרך, אבל גם אם לא מסכימים על הדרך, אף אחד לא יורד מהכביש. נוסעים קדימה, מתווכחים, רבים, 'אני שונא אותך', 'אתה לא מבין מה אתה מדבר', 'אתה חתיכת אפס', וממשיכים - ובסוף זה מגיע.
"וזה לא רק אנחנו. גם לפלשתינים זה יגיע, וגם לכל האזור, כי באיזשהו שלב, אתה יודע, די. האירים נלחמו זה בזה 330 שנה, ובסופו של דבר הניחו את הנשק ואמרו 'בואו נעשה הפסקה וננסה לחיות יחד'. וזה עובד".
לאורך השנים לא ברחת מזיהוי פוליטי. הצבעת בשלוש מערכות הבחירות האחרונות בארץ?
"הצבעתי בשתיים מתוך השלוש. באחרונה לא הייתי בארץ עקב סיבוב ההופעות שלי. חשוב לי לתמוך במנגנון שמתרכז בצרכים חברתיים ובשכבות החלשות. גם בחיי היום־יום שלי אני מקדיש זמן אישי לעזור ולשפר את מעמד האזרח החלש בחברה שלנו. אני לא משתייך לשום מפלגה. אני בעד חופש ביטוי ומאמין שהעם צריך להגיב ולהשמיע את קולו - מכאן ומכאן".
***
החודש הוציא ברוזה את האלבום האינסטרומנטלי "en CASA LIMÓN", בהפקת הספרדי חאבייר לימון, זוכה פרס הגראמי, שעבד בין היתר עם פאקו דה לוסיה, אלישיה קיז, ווינטון מרסליס וקייטנו ולוזו. האלבום כולל 12 רצועות מוזיקה מגוונות (כולל בארוק וואלס), שאת כולן הלחין ברוזה, ובכולן מככב צליל הגיטרה הספרדית שמזוהה איתו כבר עשרות שנים. בחלק מהקטעים נשמעים גם צ'לו, חצוצרה (ב"Flor En Masada"), חליליות, רביעיית כלי קשת והרמוניקה.
הבסיס לאלבום הוא פלמנקו, אבל ברוזה מיטיב לקחת בו את המאזין לרכבת של רגשות. ריקוד ב"Nili's Waltz" ("הוא קיבל את השם כשאשתי רקדה כששמעה אותו"), עצב ב"Tears For Barcelona", שנוצר בעקבות הפיגוע בשדרות רמבלאס בעיר שברוזה אוהב כל כך, וסווינג של "I'll Never Ride A Horse Again". יחד עם הקטע הפותח, "Guitar Confessions", אלה ארבעת הסינגלים שיצאו מהאלבום וזכו להשמעות ברדיו.
איך נולד הרעיון לאלבום?
"לפני שלוש שנים פנה אלי סטיב גרינברג, מנכ"ל חברת BMG, שעוקב אחרי הקריירה שלי שנים. הוא הציע שאקליט אלבום אינסטרומנטלי. לקח לי שנה לחבר שמונה קטעים, שאני מלחין מייד כשאני קם בבוקר ולוקח את הגיטרה ליד.
"בעקבות עצה של נילי פניתי לחאבייר לימון, שהפיק איתי אלבום בספרדית לפני 15 שנה. הוא אמר לי שמאז שפאקו דה לוסיה מת, לפני שש שנים, הוא מתרחק מגיטרות ספרדיות, כי זה כואב לו מדי. בכל זאת השמעתי לו את הקטעים - והוא התרגש מאוד.
"ביולי 2019 הגעתי לאולפן הצנוע שלו במדריד עם נילי. חאבייר הצביע על שתי גיטרות פלמנקו שהיו מונחות שם ואמר לי, 'אלה גיטרות של פאקו, שנשארו פה. אני רוצה שתקליט איתן את האלבום'.
"זה היה מרגש. אחרי הגיטרה שלי, שאני רגיל לנגן בה בפריטה חזקה, הייתי צריך להתרגל לגיטרות של פאקו, שבהן ליטפתי את המיתרים. זה כמו אצן שתחליף לו פתאום את הנעליים ואת המדרסים.
"וזה נשמע וואו. בהקלטות חאבייר בכה. הוא אמר לי שמעולם הוא לא הקליט סאונד כזה אצלו באולפן, גם לא עם פאקו. הוא אמר לי, 'זה הסאונד של גיטרה ספרדית, אלה הקלטות שיישארו לנצח'. הוא כבר קורא לי 'שגריר בינלאומי של הגיטרה הספרדית'. סיימתי את ההקלטות בארבעה ימים במקום בשישה. אני מאוד מבסוט מהאלבום וגם מצלם סרט שיקדם אותו, על הקשר שלי לגיטרה הספרדית, מגיל 12 ועד היום.
"לפני כשנתיים הקמתי את פרויקט 'מיליון גיטרות', שהוא קרן שבאמצעותה אני מייצר גיטרות ספרדיות בעיצוב ייחודי שלי. את הגיטרות אני מפיץ באלפי בתי ספר בארה״ב וגם בארץ. ילדים מכיתות ד׳ וה׳ מקבלים את הגיטרה לשנתיים, עם תכנית לימוד ומורה. כעבור שנתיים של התמדה הם מקבלים את הגיטרה לצמיתות - כמתנה לחיים".
אתה מרגיש שהגעת לשיאך כגיטריסט?
"כן, אני כיום מאסטר. גם בשירה. תמיד הייתי בכושר, כי אני יכול להגיע ל־200 הופעות בשנה ויותר, ולפני כל הופעה אני מתאמן שעתיים־שלוש. אני מודה שהגעתי לשיא במיומנות ובאמנות שלי, וזה משהו שלקח לי כל הקריירה להגיע אליו.
"אל תשכח שלפני 22 שנה היתה לי תאונת דרכים. נפצעתי בהתהפכות רכב בחזרה מהופעה בבאר שבע ואושפזתי לשבועיים בבית החולים. היה לי מזל גדול. יד שמאל שלי נפגעה, והרופאים לא היו בטוחים שאצליח לחזור לנגן.
"ארבע שנים קודם לכן הופעתי בסיבוב בטקסס, ולמרות שהיה לי חום גבוה מאוד לא ביטלתי שום הופעה. לא ידעו מה יש לי. בסופו של דבר טסתי לניו יורק, והגעתי כשכמעט כל הגוף שלי משותק. בבית החולים גילו שאני סובל מדלקת קרום המוח, שתקפה אותי בצוואר ושיתקה אותי. אושפזתי לשבועיים, והרופאים התפללו לשלומי. בסוף הדלקת נרגעה וחזרתי לעצמי, אבל זה היה קשה".
איך הבריאות כיום?
"אני שומר על כושר גופני כל הזמן. קם מוקדם מאוד בבוקר ומתאמן. אירובי, פילאטיס, טאי צ'י. שנים אני עושה את זה, גם כשאני בדרכים בהופעות. עכשיו, בתקופת הקורונה, אני מתאמן עם אשתי. המאמנת שלה, שנמצאת בישראל, מעבירה לנו אימון בווטסאפ.
"אני מנגן חמש־שש שעות בכל יום. תוך כדי הנגינה אני צופה בסרטים תיעודיים בנטפליקס. אני מנגן את כל האלבום שלי מההתחלה ועד הסוף, כמה פעמים, וגם מלחין חומר חדש. לפעמים אני יושב מול החלון בדירה בניו יורק ומנגן".
***
ברוזה נמנה עם האמנים שעשייתם שינתה את פני המוזיקה הישראלית. אלבומו השלישי (מתוך 13 בעברית), "האישה שאיתי", מ־1983, נמכר בכ־200 אלף עותקים והביא להכתרתו כזמר השנה בגיל 27. צליל הגיטרה שלו, יחד עם הבלדות המתוקות־מרירות בהפקת לואי להב, הוכיחו שמוזיקת אמצע דרך ישראלית יכולה להיות רומנטית באיכות גבוהה - בלי להתנצל.
בהמשך ניסה ברוזה את מזלו בחו"ל, וכבר שלושה עשורים וחצי הוא נחשב לאמן בינלאומי מוערך, ששר גם באנגלית ובספרדית וחולק את זמנו בין ישראל לבין קריירה נחושה בעולם הגדול. במובן זה הוא פרץ דרך לאחרים, דוגמת דוד ד'אור, אחינועם ניני ועידן רייכל.
"החלטתי להביא אז את המוזיקה מתל אביב לכל פינה בעולם, ואני עושה את זה עד היום", הוא מתגאה, "הוצאתי תשעה אלבומים באנגלית, שלושה בספרדית, הופעתי לצד ענקים כמו פול סיימון, בוב דילן וואן מוריסון. הגעתי לכל פסטיבל שרציתי, מילאתי כל אולם שרציתי, למשל האופרה של סידני, ומצד שני, לפני הקורונה הופעתי גם בכפרים נידחים בספרד. ערב אחרי ערב הייתי מיטלטל בדרכים, ברכב, ברכבת, בטרמפים, מגיע לחורים וסוגר 30 הופעות בחודש".
אתה לא מתעייף כבר?
"זה הקיום שלי. לאורך השנים נסעתי לנגן עם בלוזיסטים בדלתא של המיסיסיפי, פגשתי מוזיקאים אגדיים של רוקאבילי וג'אז. הייתי בכל מקום. כמו במסעות בנימין מטודלה. זה התחיל בצבא, כשהיינו נוסעים שלושה ימים מסיני לחרמון. ובסוף כל יום של הופעות, כשאני יושב במסעדה, אני מוציא את הגיטרה ומתחיל לשיר. זאת המהות שלי כאמן.
"אני גם מאלה שקופצים ראש לבריכה. לאשתי הראשונה, רותי גביזון, הצעתי נישואים אחרי שלושה ימי היכרות, ואחרי שבוע התחתנו. השגתי חוזה הקלטות של מיליוני דולרים בארה"ב בחברת EMI, קצת מזכיר את מה שסטטיק ובן־אל תבורי עושים עכשיו. האלבום הראשון, 'Away From Home' (1989), זכה לשבחים גדולים, הייתי בטופ 10 של ה'ניו יורק טיימס'. הוחתמתי אז על ידי ביל גרהאם האגדי, שגילה את סנטנה וג'ימי הנדריקס. יצאתי לסיבובי הופעות, הוצאתי עוד אלבומים ובניתי לי קריירה. גרתי בארה"ב 15 שנה, ועוד ארבע בספרד. כיום אני מתנהל בין ניו יורק לתל אביב באופן קבוע.
"אז כן, הוגים את השם שלי דיוויד, יש בי אנגלו־סקסיות וספרדיות, אבל אני גם ישראלי מאוד. בכל מקום ובכל שפה, תמיד מציגים אותי כאמן ישראלי. לא עזבתי ולא התנתקתי. לפני הקורונה הרגלתי את האנשים שעובדים איתי שאני עולה למטוס אחר צהריים בניו יורק, נוחת בבוקר לפגישה בארץ וחוזר. מה הבעיה? היום הכל נגיש מאוד. לפחות ככה זה היה לפני הווירוס".
אם כבר הזכרת, יש לך טיפים לסטטיק ובן־אל, לנועה קירל ולאמנים צעירים נוספים שמנסים להשיק קריירה בארה"ב?
"אני מברך אותם, הם מאוד מוכשרים. מאוד משמח אותי שהעולם צופה במה שקורה ומתפתח אמנותית בארץ. הקולנוע והטלוויזיה הישראליים כבר עשו לעצמם שם עולמי, אבל בפופ זה חדש ומרגש. יש שני עקרונות חשובים. אחד, לא לשכוח את מה שהאמן עצמו רוצה להשיג מבחינה אמנותית. לחברות הגדולות שמשקיעות הרבה משאבים יש אג'נדה משלהן, הן רואות את האמן כמוצר, וזה יכול להשפיע על שיקול הדעת של האמן הצעיר.
"העיקרון השני הוא שהמנהל שתומך באמן יהיה אדם עם יכולת להגן על האינטרסים שלו ויידע לעזור לו לשמור על עצמו. חשוב שהאמן יכיר כל חוזה וכל התחייבות שקשורים אליו, כי כשדברים לא מסתדרים, האמן הוא הראשון שסובל".
היית חלוץ ההופעות במצדה, ומהאמנים הבכירים הראשונים שמימנו הקלטת אלבום חדש בגיוס המונים.
"אחד העקרונות שלי בקריירה הוא להמשיך להתפתח, להתחדש ולהפתיע, כי אני פוחד לשעמם את עצמי. מי חלם, למשל, שארקוד על הבמה, אבל את זה עשיתי במופע עם 'מיומנה', לפני 14 שנה. מצאתי את עצמי רוקד איתם בכמעט אלף הופעות.
"לפני עשר שנים אכן גייסתי כסף להקלטת אלבום חדש באתר קיקסטארטר (63 אלף דולר להקלטת אלבומו 'שפה שלישית'; א"נ). היום זה מקובל, אבל אז קפצו עלי, 'מה אתה עושה? אתה הורס את תעשיית המוזיקה'. הסברתי שאני לא הורס, אלא יוצר אפשרות חדשה לגיוס הכסף, וגם לשיווק וליחסי ציבור. נשיא חברת סוני התקשר אלי וביקש שאסביר לו מה זה".
אתה עוקב אחרי המוזיקה שנעשית בארץ?
"אני חי את המוזיקה בישראל, כי חצי מהזמן שלי אני בארץ, ותמיד חשוף להתפתחויות חדשות. אין מקום טעון כל כך ומלא ביצירתיות כמו אצלנו. מה שמרגש אותי זה למצוא נגנים ישראלים בכל מיני מקומות בעולם מנגנים בלהקות רוק וג'אז נחשבות ומצליחות".
***
הוא נולד בחיפה ב־1955 בשם דויד סיימון ברוויק ברוזה, בנם הבכור של ארתור ברוזה, איש עסקים ממוצא בריטי, ושרונה אהרון, הזמרת הראשונה בארץ שליוותה את עצמה בגיטרה והתפרסמה בשירים כמו "הורה נעורים" ו"ערב של שושנים".
"אמא שלי לא נחה לרגע. לפני הלידה שלי ירדו לה המים על הבמה בהופעה בעין הוד, ומשם היא נסעה לבית החולים ללדת אותי. סבא שלי מצד אבא עלה לארץ עם המשפחה מאנגליה, להקים את בנק אנגלו־פלשתינה ברחוב אלנבי בתל אביב, מה שהפך לבנק לאומי". סבו של ברוזה מצד אמו היה ממקימי היישוב המעורב נווה שלום.
"במלחמת העולם השנייה אבא שלי נסע למצרים עם עזר ויצמן, להצטרף לחיל האוויר הבריטי, ואחרי המלחמה הם הקימו בארץ את חיל האוויר הישראלי. הוא היה קצין מודיעין בחיל. אחרי קום המדינה הוא היה מנכ"ל חברת הנפט 'של', שהפכה ל'פז', וניהל את 'פזגז' במרכז הארץ. הוא אהב לקחת מאמא שלי את הגיטרה, לשיר ולספר בדיחות.
"כשהייתי בן 12, אחרי מלחמת ששת ימים, עברנו לגור במדריד ולמדתי בבית ספר בריטי. משם האנגלית והספרדית שלי. בגיל 18 נסעתי מספרד ליוון בטרמפים, עם הגיטרה. באתונה עליתי למטוס לארץ כדי להתגייס לצבא. בגלל האסתמה שלי קיבלתי פרופיל 45 ושובצתי כש"ג בשלישות ברמת גן. אחרי שנה וחצי עברתי ללהקת חיל האוויר והופעתי איתה בפסטיבל הזמר 1977, עם השיר 'בתוך'".
איך הגעת ללהקה?
"בצבא הופעתי בבתי קפה ובמסעדות, בין היתר בעין הוד, במסעדה של שלמה ברקוביץ', אבא של אילנה ברקוביץ', ששטפתי אצלו כלים. שם התגליתי על ידי הפסל איציק שמואלי, שהתלהב ממני, הכיר לי את דרורה חבקין ורפי בן משה, והם סידרו לי להגיע ללהקה, על המשבצת של אמן אורח, כמחליף של בעז שרעבי. התנאי שלי היה שמצרפים ללהקה גם את אחותי טליה, שהגיעה מספרד".
אחרי הצבא השתתף במופע "שיחות סלון" עם יהונתן גפן (שהיה ליוצר המילים המרכזי בקריירה שלו), ובאלבומי הילדים "הכבש השישה־עשר" ו"הילד הזה הוא אני". הוא מזוהה עם להיטים רבים, ובהם "שיר אהבה בדואי", "יהיה טוב", "אל תשאלי אם אני אוהב", "סניוריטה", "חיפה", "דניאלה", "מתחת לשמיים", "בצהרי יום" (עם מאיר אריאל ז"ל), וגם "זה הכל או כלום" ו"בוכה אל הקירות".
"אני לא אצן שמחפש את הלהיט הרגעי, אלא רץ למרחקים ארוכים, שמחלחל לאט־לאט ועמוק לשטח ועובר כל הזמן גלגולים", הוא מדגיש, "לפני חמש שנים שיתפתי פעולה עם 'תזמורת ירושלים מזרח ומערב'. מי חלם שברוזה, האשכנזי, ינגן מוזיקה אנדלוסית וימלא אולמות עם קהל שיוצא מגדרו. אני שומר על גיוון בסגנונות. הופעתי עם אל דימיולה ולהקת ספיירו ג'יירה. מה, אני ג'אזיסט? ואני שומר על טריות, משנה כל הזמן את העיבודים של השירים".
יש אמנים שהיו מתמוטטים כבר.
"אני מאוד שומר על עצמי. לא לקחתי בחיי סמים. אני אוהב מאוד יין טוב בארוחות ולפעמים משקה חריף - אבל בשנים האחרונות זה נדיר. אני תמיד ממוקד מאוד, לא מסתכל הצידה, תמיד קדימה, ואני לא פוחד אחרי כל השנים להתחיל בכל פעם מהתחלה ולעבוד קשה".
אתה מרגיש שהיום אתה מקבל את הכבוד שמגיע לך מהקהל ומהתקשורת?
"אני מרגיש רספקט, אהדה, חיבה, אהבה וחיבוק אינסופי, למרות שאני לא מוביל במצעדי הפזמונים ולא ממלא בהכרח אולמות גדולים. בזמנים שלפני הקורונה הופעתי בישראל 10-8 פעמים בחודש, וזה כשאני גר חצי מהזמן בחו"ל. יש אמנים שחיים בארץ ואין להם מספר כזה של הופעות בחודש".
בישראל, מי שאין לו כרגע להיט ברדיו, או לא מופיע בטלוויזיה - אומרים עליו שנעלם.
"זה טבע האדם, מה שהוא רואה מול העיניים קיים ומה שלא, לא. אני זוכר שנכנסתי למונית בארץ, ברדיו התנגן שיר שלי והנהג אמר לי, 'ברוזה, מה זה לא שומעים ממך'. הוא פשוט לא ראה אותי בריאליטי בטלוויזיה. וזאת בחירה שלי שלא להיות חלק מזה".
הציעו לך לשפוט בריאליטי מוזיקלי?
"הרבה פעמים הציעו והיו גישושים. אמרתי לעצמי בזמנו שהמדיה הזו לא כל כך מתאימה לי. היום אני בטוח שכן הייתי הולך על זה".
סימן היכר נוסף של ברוזה הוא ההופעות לחיילים, לפצועי צה"ל, לחולים ולאזרחים במקלטים בימי משבר ביטחוני. זכורה במיוחד הופעתו בבית החולים רמב"ם לפצועי מלחמת לבנון הראשונה, לצד הופעות לכוחות צה"ל בחזית. "אני זוכר שמטוס שלנו הפציץ אז בטעות שיירה שלנו, וחיילים שם איבדו את חבריהם מאש כוחותינו. הם היו גמורים מדיכאון, ואני הייתי צריך לעלות ולשיר להם".
במלחמת לבנון השנייה ב־2006 ובמבצע עופרת יצוקה ב־2007 הופיע לתושבי הצפון והדרום במקלטים וזכה לחיקוי סאטירי של אסי כהן ב"ארץ נהדרת", שבו הוצג כנודניק שמופיע שעות ולא מרפה. "אני חושב שזה היה מקסים", ברוזה מגיב, "זה מתוק מאוד שגם שמים אותך כליצן. אני אמן, כל הרעיון שלי הוא לבדר למשך שעה, שעתיים, שלוש, ולמי שבוחר לראות אותי, אני אתן את כל מה שיש לי. זה מחזיק ככה כבר יותר מ־40 שנה.
"אני לא מתבייש לשיר במקלט לשני אנשים, או לחולה קשה שאולי ההופעה שלי תחזיר להכרה. מבחינתי זו זכות לעבור עם גיטרה ולהקל לשעה את תחושת הלחץ והאובדן וה'אין', ולמלא אותה ב'יש'. זה מחזק אותי. אני נאיבי בעניין הזה, ואני שומר את זה כמשהו שקדוש לי - היכולת להסתכל על כל אדם כעל לב ונשמה. המתנה שלי היא להופיע בפניו".
יש לך תוכנית לחזור לחיות בארץ בקביעות?
"העסק של אשתי מושתת על השוק האמריקני, ורק אחר כך שאר העולם. שנינו מתכוונים בעתיד להפוך את הארץ לבסיס שלנו".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אני לא יודע מה יהיה כשאחגוג 75. אני מנחש שגם אז אמשיך ליצור ולהופיע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו