היינו בשבת גיבוש בישיבה התיכונית כפר הרא"ה, והיה שם ספר על חייל דתי לאומי שנפל באחת המלחמות", מספר ד'. "לא ידעתי בדיוק מה זה צבא, ואם אפשר להישאר דתי בצבא. חלמתי על הצבא כבר מילדות, הייתי רואה חיילים ומתלהב. אבל זה היה השלב שבו החלום הפך למציאות. ננעלתי. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
לפני חודשים אחדים הסתיים המסע המפרך של ד', חרדי מירושלים, שהחל באותה שבת אקראית. הוא התייצב בבקו"ם, קיבל מדים, נעליים, קיטבג ופנקס חוגר, והפך באופן רשמי לחייל בצה"ל. משם יצא לטירונות צנחנים ("כבר ביום השלישי ירינו"), ואחריה יצא להשלמות הארוכות של יחידת מגלן. בסיומן, בקיץ הבא, הוא יהפוך ללוחם החרדי הראשון ביחידה.
נפגשנו בפעם הראשונה ערב גיוסו. בחור צנום בחולצה לבנה עם ציציות מבצבצות, חובש כיפת קטיפה שחורה. לרגליו נעלי הרים כבדות, רמז לדרך שעשה בשנים האחרונות, שחרגה בכל מובן אפשרי מהנורמות בחברה החרדית. גדל בשכונת רמות ג', מהשכונות החרדיות הוותיקות בבירה, ושם גרה המשפחה עד היום. חמישי בין שבעה אחים ואחיות, כולם במיינסטרים החרדי. למרות היותו ספרדי, למד כל חייו בחינוך הליטאי.
"בשכונה שלנו לא מכירים בכלל את המושג 'חייל', למעט באזכורים שליליים בעיתונים החרדיים. לחרדים שהולכים לצבא קוראים אצלנו 'חרד"קים' (חרדים קלי דעת). על אינטרנט אין מה לדבר, כמובן.
"המסלול שלי היה סטנדרטי לחלוטין - למדתי בתלמוד תורה כמו כולם, ובגיל 14 נכנסתי לישיבה קטנה, שמקבילה לתיכון, אבל לא לומדים בה לימודי ליבה אלא לימודי קודש מבוקר עד ערב. במהלך השנה הראשונה בישיבה הגעתי, דרך ארגון שח"ר (שילוב חרדים בצה"ל), לשבת הגיבוש. השמועות על הארגון עוברות מפה לאוזן, ומי שרוצה להתגייס פונה אליהם בחשאי.
"דיברתי עם ההורים שלי על האפשרות של גיוס, והם לא אהבו את הרעיון. החלטתי לשמור את הכוונות שלי בשקט ולראות מה יהיה בהמשך. בישיבה היו לי קשיי הסתגלות, ובסוף השנה הראשונה עברתי לישיבה אחרת, שהתאימה לי יותר. קצת ירדתי מהרעיון של צבא, לא ידעתי איך זה יכול להתגשם. התחברתי להווי בישיבה, כך שלא בער לי לעזוב.
"בשנה השלישית שלי בישיבה, כשהייתי בן 17, שוב הציפו אותי המחשבות על הצבא. הבנתי שאני מדחיק את החלום הגדול ביותר שלי. דיברתי שוב עם הוריי, אמרתי להם שההחלטה שלי סופית, והשאלה היא לא אם אני עושה את זה, אלא איך. היה להם קשה מאוד בהתחלה, מבחינתם זה נוגד את הדרך שלהם, אבל עם הזמן הם עיכלו את הרעיון. ברוך השם, לא הוציאו אותי מהבית או משהו כזה".
היום הם כבר מבינים אותך?
"אמא שלי פחות. אבא שלי כבר חושב שזה טוב שהתגייסתי. הוא מבין את הסיטואציה, ודווקא נחמד לדבר איתו על הצבא. למשל, היה לנו יום שישי קשה בטירונות, הרבה מאוד תיזוזים. לפני כניסת השבת התקשרתי לספר לו שהיה יום קשה, והוא אמר לי: 'מתרגלים'. זו היתה הפעם הראשונה ששיתפתי אותו בהתמודדות שלי בצבא וקיבלתי יחס חיובי. אפשר לומר שהקשר שלנו קצת התחזק, אנחנו מדברים יותר".
מה עם שידוך? לא לחצו עליך בעניין?
"לא. בגלל שהלכתי לצבא, שידוך לא עומד על הפרק כרגע".
כחלק מהסיוע לחרדים שמבקשים להתגייס, מְבצע ארגון שח"ר גיבושים של יומיים לצעירים בני 17, שיתגייסו ברובם לגדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי), לגבעתי או לפלוגת ח"ץ (חרדים בצנחנים). בשיאם של הגיבושים, מעפילים הלוחמים לעתיד אל פסגת המצדה במסע לילי. גם ד' הגיע לגיבושים האלה, לפני כשנה וחצי.
"בהתחלה חשבתי שמדובר בטיול, לא הבנתי שזה גיבוש אינטנסיבי. היו יומיים פיזיים די קשים, כמו טירונות. הבנתי מה זה אומר להיות בצבא ומה זה שירות קרבי, ויצאתי מבסוט. ביומיים האלה הבנתי שזה מה שחיפשתי, המסדרים, העמידה בזמנים, אורח החיים הצבאי".
ד' עזב את הישיבה באמצע השנה והצטרף למכינה הקדם־צבאית החרדית הררי ציון שברמת הגולן. אחרי שלוש שנים שבהן למד גמרא מבוקר עד ליל, הוא הצטרף לקבוצת אנשים שרצו את מה שהוא רצה - שירות משמעותי בצה"ל.
"מבחינתי זה היה טסט־קייס, מבחן שטח. כשהגעתי למכינה עדיין היו לי ספקות אם אפשר להישאר חרדי, או דתי בכלל, מחוץ למסגרות החרדיות שיש בצבא, שהן נוחות מאוד. כמה חודשים אחר כך, כשלמדתי להכיר את היחידות השונות, הבנתי שאני סגור על סיירת מטכ"ל. זו היתה השאיפה שלי.
"זו היתה שנה קשה מבחינה חברתית. החבר'ה במכינה לא היו בדיוק בסגנון שלי, אלא הרבה יותר ליברליים, דתיים לייט. למדתי מתי לוותר ולהתפשר כדי להיות עם החבר'ה, ומתי לעמוד על העקרונות שלי. זה לא היה קל. אם כל החבר'ה הולכים יחד למועדון בסוף השבוע ואתה לא, אז אתה לא חלק מהקבוצה. נכון, הם תמיד אמרו לי שהם מעריכים אותי, אבל זה לא עזר לי להיות חלק מהקבוצה.
"באותה תקופה החלטתי להוריד את החליפה והכובע. ביום־יום, במכינה, הייתי בלי, אבל כשיצאתי הביתה לשבת הייתי בחליפה וכובע, מתוך כבוד. לאט־לאט התחלתי להוריד. בהדרגה, כי לא רציתי לפוצץ הכל. לפני כמה חודשים החלטתי שגם בשבת לא אלבש חליפה. זה כבר לא הקטע שלי".
כובע וחליפה הם המדים של העולם החרדי.
"לא חשבתי על זה כעל אמירה. אני כבר לא בחור ישיבה, ולכן זה לא נוח לי ולא מתאים לי. זה פשוט לא אני".
מה אמרו החברים החרדים?
"רובם הסתכלו עלי כעל אדם שונה, וזה דווקא עניין אותם. סיפרתי להם שאני מתגייס. היו כאלו שניסו להניא אותי מזה, אמרו שזו טעות, ושבצבא אי אפשר להישאר דתי. אבל לא נתתי להם פתח. כמו שאני לא משכנע אותם לעזוב את הישיבה, מי הם שיגידו לי אם ללכת או לא ללכת לצבא?"
היום אתה מגדיר את עצמך כחרדי? כדתי־לאומי?
"היום אני לא מגדיר את עצמי במגזר מסוים. אני נמצא הרבה בברוכין, שהוא יישוב דתי קהילתי, ויש לי שם משפחה שהיא כבר כמעט משפחה מאמצת. אבל זה לא הופך אותי לדתי־לאומי. אני לא מבולבל, אני פשוט לא רוצה להיות משויך למגזר כזה או אחר".
אתה בכל זאת משתמש בטלפון סלולרי כשר.
"כשיש לך טלפון לא כשר, אתה עומד בפני ניסיונות כמו אינסטגרם וכדומה. הטלפון הכשר זה דבר חיצוני ששומר עלי, כמו כיפה שחורה וציצית. כל עוד אני יכול להתמיד ולא להשתמש בטלפון לא כשר, אני אשאר עם המכשיר שלי".
יכולת לקנות מכשיר חדש ולהתקין חסימה.
"למה לי כאב הראש הזה? אנחנו בדור של מסכים, ואני בוחר לא להיות במסך כל היום".
לקראת השירות המיוחל כלוחם, הוא עבר אימוני כושר, במסגרת המכינה ובאופן עצמאי. רץ כמה פעמים בשבוע למרחקים ארוכים וביצע אימוני כוח, במסגרת הקבוצה הירושלמית של ארגון שח"ר. "זו היתה הפעם הראשונה שאימנתי בחור חרדי שרוצה להגיע לחטיבת הקומנדו", אומר עמרי נויברט, מדריך כושר יוצא סיירת אגוז, שאימן את ד' בשח"ר. "באימונים האלה צריך לשים דגש על האינדיבידואל ולא על הקבוצה, כי ביחידות המיוחדות בצבא כל אחד מהלוחמים הוא יחיד ומיוחד.
"עשיתי עם ד' אימונים פיזיים, כושר קרבי, קרב מגע, לחזק אותו כמה שאפשר, וגם אימונים שעובדים על החוסן הנפשי, כמו סיבולת, הישגיות וכדומה. עשינו גם מסעות. ד' הוא בחור עם המון כישרון ועם המון יכולות פיזיות ומנטליות. אני שמח שיש מישהו שיכול לייצג את המגזר החרדי בצורה כזו. בצוות שלי באגוז היו המון חבר'ה מהציונות הדתית, אבל לא חרדים. אני חושב שזה השילוב האמיתי והראוי".
ד': "לקראת 'יום הסיירות' בצבא, שבוחן יכולות פיזיות ויכולות מנטליות, הייתי רץ שלוש־ארבע פעמים בשבוע ריצות קצרות, ספרינטים, וריצות ארוכות של עשרות קילומטרים. באזור המכינה ברמת הגולן היה קל יותר, כי אין שם עליות וירידות. בירושלים אתה נשפך אחרי 10 ק"מ. עשיתי גם אימוני כוח, מקבילים, מתח, כפיפות בטן".
באוקטובר 2019 הוא עבר בהצלחה את "יום הסיירות" וביקש להגיע לגיבוש של סיירת מטכ"ל. במהלך הבחינות נפצע ברגלו. "מאז ועד הגיבוש למטכ"ל, בנובמבר, לא יכולתי לרוץ, רק לעשות אימוני כוח. לא התקבלתי לסיירת מטכ"ל, אבל במקום זה קיבלתי זימון לראיון במגלן".
יחידת מגלן הוקמה ב־1986 כיחידת נ"ט, המתמחה בהשמדת מטרות איכות ובהשגת מודיעין צבאי. רבים מאישי המפתח במדינה עברו בה, ובהם ח"כ נפתלי בנט, ששירת כמפקד צוות, ח"כ לשעבר מוטי יוגב, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה תא"ל אבי בלוט, ורבים אחרים.
מגלן ביצעה מבצעים חשאיים בשטח אויב, בין השאר בלבנון. היא פעלה גם באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה, אז השמידו לוחמיה כ־150 מטרות וקיבלו צל"ש יחידתי של אלוף פיקוד המרכז. במבצע צוק איתן פעלה היחידה בעזה, ושלושה מלוחמיה נהרגו בעת טיפול במנהרה ממולכדת ליד חאן יונס. על פעולה זו הוענק ליחידה צל"ש הרמטכ"ל. בדצמבר 2015 הוכפפה היחידה לחטיבת הקומנדו.
"האמת היא שעד שלא קיבלתי את ההודעה שהתקבלתי למגלן בכלל לא הכרתי את היחידה", מודה ד'. "הכרתי את דובדבן ואת אגוז, כי דיברתי עם אנשים ששירתו שם. אין לנו אינטרנט בבית, וכשרציתי לדעת דברים, שאלתי חברים שיש להם אינטרנט בסלולרי. על מגלן למדתי מוויקיפדיה. הדפסתי את הערך וקראתי אותו. אחרי סיום המכינה נשארו לי כמה חודשים עד הגיוס, והעברתי אותם בישיבה הגבוהה בברוכין שבשומרון. פגשתי שם לוחם ביחידה, שהביא לי ספר על ההיסטוריה שלה".
בניגוד ליחידות החרדיות, בצבא נאלץ ד' להתפשר על אוכל בכשרות של הרבנות הראשית, ולא אוכל בכשרות מהודרת, כפי שנהג לאכול לפני הגיוס. גם בשר בכשרות שבה נוהגים בני עדות המזרח לאכול הוא לא מקבל. "אני אוכל יותר עוף", הוא מחייך.
במבט לאחור, אחרי החששות והפחדים, אתה מרגיש שקיבלת מה שרצית?
"טוב לי מאוד להיות בצבא. בחודשים האחרונים לפני הצבא הייתי די באוויר. טיילתי, עבדתי, לא היתה לי מסגרת. התפנקתי. עכשיו זה היפוך של 180 מעלות. לקח לי קצת זמן להיכנס לראש, אבל נכנסתי, הבנתי. למדתי לאהוב את זה ואני נהנה מכל רגע.
"אנחנו מאוד עסוקים ביחידה, בזמן הסגר הראשון, למשל, אפילו לא היה לנו זמן לחשוב על המגיפה. הייתי רואה בחדשות שאנשים מתים, אבל זה נשמע לי כמו עולם אחר, הזוי. היינו סגורים בבסיס 40 יום. כשיצאנו, הייתי בהלם. הבנתי שהכל השתנה".
אתה מצליח לשמור על המצוות?
"טכנית, כן, זה מאוד פשוט. נותנים לי זמן לשלוש תפילות ביום, ארוחות כשרות, הכל. הקושי הוא מהכיוון של החבר'ה החילונים, בעיקר בשבתות. כשאנחנו בנוהל שבת ולא באימונים, כולם בטלפונים שלהם, ואתה לא יכול לבקש מהם לכבות, למרות שהם מכבדים אותי, מנסים לא לשים מוזיקה בקול רם. בשבוע־שבועיים הראשונים זה היה קשה, אבל מתרגלים. אני יודע את ההלכות ומתמרן בין כל האתגרים.
"מהבחינה הזאת, דווקא במגלן קל יותר. החבר'ה פה לא מכירים את העולם החרדי ולא מגיעים אליו עם כעס וטינה, כמו הרבה אנשים שיצאו מהעולם הזה ומשרתים ביחידות אחרות. הם רואים אותי כשווה, כעוד בחור שמתגייס לצוות.
"ברור שזה לא לגמרי פשוט, כי העולמות שלנו רחוקים. עד היום אני לא מבין לגמרי מה זה ראש של חילוני. אמנם אני מבין הרבה יותר מפעם, אבל זה עדיין לא מספיק. אשלים את הפערים האלה עם הזמן, אבל עם ראש פתוח ושיחה אפשר לגשר עליהם".
לא היה שלב בדרך שאמרת, "אני אלך ליחידה חרדית ואקבל שם אוכל ויחס על מגש של כסף"?
"בשום אופן לא. המטרה שלי היא לעשות את הכי טוב שלי, ולא אוותר על החלום שלי בגלל קשיים. מבחינתי, הקשיים רק בונים אותי. אי אפשר לדעת מה יהיה, אבל המטרה שלי היא פיקוד".
אתה חוזר הביתה במדים?
"ההורים שלי ביקשו שכאשר אני מגיע הביתה, אבוא בלי מדים. בעיקר אמא שלי הוטרדה מזה, היא לא רצתה שהאחים שלי יראו אותי במדים, למרות שהם יודעים שאני בצבא. האח הקטן שלי בן 12, זה החינוך שלהם, ואין לי שום עניין להתריס. אני משתדל להבין אותם".
בחודש יוני דווח בתקשורת על אירוע זובור שביצעו חיילים וקצינים במגלן בשני טירונים ביחידה. אחד מהם נקשר לתורן, ועל השני נשפכו מים וטחינה, בזמן הפנאי של החיילים. אחד האירועים התרחש בנוכחות סמל צוות, והשני בנוכחות מפקד צוות, קצין בדרגת סג"מ.
האירוע נפסק רק לאחר שמפקד כיתה ראה את הזובור ודיווח למפקד הפלוגה. האירוע דווח למפקד חטיבת הצנחנים ולמח"ט יחידת הקומנדו. מפקד הצוות הושעה באופן מיידי, ומאוחר יותר הועמד לדין והורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת. הוא נידון ל־28 ימי מחבוש והודח מתפקידו. גם סמל הצוות, שנכח באירוע ולא מנע אותו, הודח.
החיילים שעברו את הזובור הם חברים בצוות של ד'. "כששמעתי על המקרה התקשרתי לשאול מה שלומם, והם סיפרו לי על מה שקרה. אנחנו צוות מאוד מגובש, דואגים אחד לשני, והיה חשוב לי לתמוך בהם.
"אין ספק שאירועים כאלה לא אמורים לקרות. אני יודע שהאחראים למקרה נענשו ומקווה שאחרי הטיפול שנתנו לזה ביחידה, זה לא יקרה שוב. רוב הלוחמים במגלן הם לא כאלה. יש כאן אנשים איכותיים".
בארגון שח"ר אומרים כי כ־600 חרדים מתגייסים מדי שנה לגדודים הייעודיים. רובם הם כאלו שנפלטו ממסגרות חרדיות ונעים על הסקאלה שבין דתיים בדרגות שונות לבין חילונים גמורים. "אנחנו בונים לחרדים תודעה לשירות משמעותי", אומר מנכ"ל הארגון, חנוך רוגוז'ינסקי. "אנחנו לא מחויבים ליעדי גיוס, אלא פועלים מתוך רצון כן של מציאת הפלטפורמה המתאימה והנגשת השיח המתאים לכל חרדי שמעוניין לבצע שירות משמעותי. אנחנו מסבירים לו מה זה להיות טייס, לוחם בקומנדו או חייל ב־8200, ומסייעים לו. במגזר החרדי לא מכירים את השפה הזו בכלל.
"הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות שינוי, אנו צריכים להביא חרדים אמיתיים שרוצים לשרת ביחידות הלוחמות כקצינים וכמפקדים. שאם אנחנו רוצים מנהיגים חרדים בעתיד, הם יצטרכו לעבור דרך מקומות כמו מגלן. אני רוצה לראות את החרדים מובילים בַביטחון: אם יש בצבא סגן אלוף דרוזי וסגן אלוף אישה, למה שלא יהיה סגן אלוף חרדי?"
ד' אומר שהאידיאל שלו הוא שכל בחור ילמד בישיבה, ישרת בצה"ל שלוש שנים ואז יחזור להמשיך בלימודי התורה. "אני יודע שזה מסובך. בראש של בחור ליטאי, מי שהולך לצבא הוא לא אדם רגיל, הוא כבר לא בחור ישיבה, הוא כבר לא חרדי. החבר'ה בגדודים החרדיים היום הם סוג של נושרים, וחבל".
אתה מרגיש ששברת איזושהי תקרת זכוכית?
"לא, כי זו דרך שבניתי שלב אחרי שלב, ולא מאפס למאה בבום. בישיבה זה עוד היה חלום, עכשיו אני כאן, זה קורה. היום אני עוד בחור שהתגייס למגלן".
יש לך חרטות? אולי לחזור לישיבה?
"לא. הישיבה לא התאימה לי, זה לא בשבילי. אני מתחבר לאלוקים יותר בגיבוש מטכ"ל מאשר בישיבה. כשהייתי בישיבה התפללתי כי כולם התפללו. כשהייתי בגיבוש מטכ"ל, לעומת זאת, נתנו לנו שש דקות לאכול, ומתוך זה, אם אתה רוצה לאכול לחם, צריך לרוץ ליטול ידיים, ואחרי האוכל לברך, בלי לחשב בכלל את העובדה שצריך לעזור לחבר'ה לפתוח את קופסאות השימורים ולסדר. דווקא שם נטלתי ידיים בכל פעם והרגשתי מחובר לקדוש ברוך הוא.
"כשאני בצבא אני מתחבר הרבה יותר לאלוקים. דיברתי על זה עם רב היישוב ברוכין, הרב מאיר הילביץ', והוא הסביר לי שזה הגיוני. שיש אנשים שמתחברים יותר לאלוקים דרך עולם המעשה. יש אנשים שלא מוצאים את אלוקים בבית המדרש, אלא דווקא בשטח, בצבא. זה מקום קדוש מבחינתי. האנשים שם אולי לא קדושים, אבל צבא ישראל הוא דבר קדוש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
