רחבת הכניסה למרכז הרפואי שניידר בפתח תקווה הופכת בימי חמישי לחנות צעצועים קטנה. זה קורה כשרס"ן מאור כהן, עדיין במדים הצבאיים שלבש בבוקר, מגיע לשם היישר מחוג הלגו שהוא מעביר ב"אורנית", מרכז התמיכה והסיוע לילדים חולי סרטן של עזר מציון. הוא ממתין לילדים שיירדו מהקומה השביעית, ילדי המחלקה האונקולוגית.
הקורונה דחקה אותו אל מחוץ לבית החולים, אבל לא תעצור אותו מלמלא את המשימה שקיבל על עצמו בעשור האחרון. הילדים יורדים לאיטם, עוטי מסיכות, חלקם עם קרחות המעידות על המאבק האמיץ שלהם. אבל עיניהם נוצצות. מאור כאן כדי לתת להם ערכות שיעזרו להם להעביר את השעות הארוכות שבין הטיפולים הקשים ויכניסו אור ושמחה לחדרים. איש הלגו, הם קוראים לו. המבוגרים קוראים לו מלאך.
כבר עשור שהוא מבצע את הפעילות הקדושה הזו, שצמחה מתוך סיפור אישי כואב. עד היום ליווה מאות ילדים, חלקם הבריאו, וכמה עשרות אף התנדבו לשרת בצה"ל, "ילדים ששיחקתי איתם, בניתי איתם לגו, התלוויתי אליהם לטיולים של עזר מציון, ונפלה בחלקי הזכות לגייס אותם ולפגוש אותם במדים".
כהן (40) משרת כראש מדור ש"י (שירות ייחודי) ביחידת מיטב, שאחראי לגיוס ולליווי של אוכלוסיות ייחודיות שאינן חייבות בגיוס אבל בוחרות להתגייס. הוא נשוי לענת (40) והם מתגוררים בתל אביב והורים לשלוש בנות - עדי שושנה (6), תמר בתיה (3) ונעמי פאני (חצי שנה).
הוא נולד ביבנה לזוג הורים יוצאי מרוקו, הצעיר בין ארבעה אחים. אביו יעקב ז"ל נפטר לפני חמש שנים, ואמו פאני בת 75. את דרכו בצה"ל החל בשריון, אולם לאחר שהתגלתה אצלו בעיה רפואית, הועבר למקצועות תומכי לחימה. בגיל 25 יצא לקורס קצינים, ומאז מילא תפקידי שלישות ולוגיסטיקה שונים. הוא בוגר תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת אריאל ותואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר־אילן.
האהבה ללגו מלווה אותו כל חייו. "הסיפור שלי עם הלגו התחיל כשהייתי בן 5", הוא נזכר, "אמא שלי נסעה מיבנה לתל אביב לקנות בדים כדי לתפור שמלה ונעצרה מול חנות לגו. היא החליטה להיכנס לחנות ולקנות לי ערכת לגו של שדה תעופה, שעלתה כמו המשכורת שלה, 600 שקלים.
"אני זוכר את עצמי ישן עם קופסת הלגו הזאת, מחבק אותה בלילה. מאז כל שקל שהיה לי - ממתנות שקיבלתי ליום הולדת, מדמי חנוכה, משטיפת מדרגות - הכל הוקדש ללגו. זה היה העולם שלי.
"באותה שנה אבא שלי חלה בליבו והיה מאושפז הרבה. אמא שלי היתה איתו, ואני נשארתי בבית עם הסבתות שלי או עם האחים הגדולים שלי. אחי הגדול דודו מבוגר ממני ב־15 שנים, אחי גולן מבוגר ממני ב־13 שנים ואחותי רחל בתשע שנים, אז התעסוקה שלי היתה הלגו.
"הייתי ממש אספן של ערכות לגו, אבל כשהייתי בן 19 עברנו דירה, וחלק מהערכות אבדו לי או נעלמו. תמיד היה בי רצון להתעסק בזה גם כשאהיה גדול".
החלום שלו החל להתגשם לפני עשר שנים, כשסיים תפקיד כעוזר קצין שלישות באוגדת עזה ויצא ללימודים אקדמיים. בתקופה הזאת, כשהוא בן 30 פלוס, החליט לחזור אל האהבה הישנה.
"קניתי לעצמי לגו בעשרות אלפי שקלים, החלום שלי היה לבנות בבית חדר שכולו לגו. בניתי בבית עולמות שלמים מלגו, דברים קשים ומסובכים.
"באותה תקופה כבר הייתי נשוי, אבל לא הצלחנו להביא ילדים. עברנו חמש שנים של ניסיונות להיכנס להיריון, שכללו טיפולים, הורמונים, זריקות. חבר שלי, שהיה רב בצבא, אמר לי שאם אני רוצה ילדים משלי, אני צריך לעשות משהו עבור ילדים, וזה התיישב לי בראש.
"בשלב מסוים ענת אמרה לי, 'יש לנו הרבה לגו וקצת בית'. גרנו אז בדירת שני חדרים וחצי. נזכרתי באמירה של החבר שלי וצלצלתי לרב איתן אקשטיין, מנכ"ל מוסד הגמילה 'רטורנו'. אמרתי שאני מארגן לו תרומה ענקית של לגו, בשווי עשרות אלפי שקלים, ושאני רוצה שהיא תגיע לילדים שנגמלים. אלה היו ערכות חדשות שהיו לי בבית ושוויתרתי על ההרכבה שלהן. הוא סיפר לי שכלתו עובדת בבית אורנית, מוסד לטיפול בילדים חולי סרטן בפתח תקווה, והציע שאעביר להם את הלגו".
מאור נסע לבית אורנית עם ארגזים של ערכות לגו. "חשבתי שהם ייקחו אותן, יודו לי, ובזה ייגמר הסיפור. אבל הרב אקשטיין, שראה את התשוקה שלי ללגו, הציע לי להעביר שם חוג, אחרי שאני מסיים את העבודה בצבא. הסכמתי.
"בפגישה הראשונה הגיעו שלושה ילדים. נכנסנו לג'ימבורי והתחלנו לבנות בלגו. לא הרגשתי איך הזמן עף. יצאתי משם אחרי שעתיים וחצי, בטלטלה. ראיתי איך הילדים התלהבו, כמה טוב זה עשה להם.
"קבענו עוד פגישה, לשבוע שאחרי. רציתי להגיד לאקשטיין שזה לא בדיוק מה שתכננתי, ואז הוא אמר לי: 'תעשה הסכם עם הקב"ה, תגיד לו שאתה דואג לילדים שלו, והוא ידאג לך לילדים משלך'.
"פעם בשבוע הייתי בא לבית אורנית, בונה עם הילדים, אבל עוד לא מפתח קשר וסנטימנטים. אחרי כמה שבועות, באחד הבקרים כשהייתי בלימודים במסגרת הצבא, קיבלתי הודעה ממְרכז הפעילות בבית אורנית. הוא כתב לי שוולריה, ילדה בת 6 עם חיוך מדהים, שבאה לחוג, היתה בטיפול בהול בבית החולים, ושהיא מבקשת לראות אותי.
"עזבתי הכל ונסעתי לפגוש אותה. כשהגעתי, אורו עיניה. ישבנו יחד, כמעט לא דיברנו, רק בנינו בלגו במשך שעתיים. כך כמעט בכל יום, במשך שבוע.
"אחרי שבוע הודיעו לי שהיא לא תבוא, כי היא לא מרגישה טוב. למחרת אמא שלה שלחה לי הודעה שהיא נפטרה.
"הייתי בהלם. הלכתי הצידה ופרצתי בבכי. אני לא יכול לתאר לך את הכאב שהרגשתי. נקשרתי מאוד לילדה המקסימה הזאת.
"בשבעה הלכתי לנחם את המשפחה. אמא של ולריה ביקשה שאסיים לבנות את הדגם שהיינו באמצע בנייתו, של אמבולנס. אני מודה שלא ממש הבנתי, אני בא מבית מרוקאי ואצלנו שבעה זה בכי, הרבה אנשים, מה הקשר ללגו?
"האמא סיפרה לי עד כמה הלגו מילא את ולריה באושר. ישבתי בבית שלה, בזמן השבעה, ובניתי את הלגו. שם התחלתי להבין מה אני עושה. אבל נשבעתי לעצמי שלמקום הזה, בית אורנית, אני לא חוזר. ילדים מתים זה גדול עלי. העצב היה כבד עלי".
אבל חזרת.
"כן, הילדים קראו לי".
חצי שנה לאחר מכן, אחרי טיפולים של ארבע שנים, נכנסה אשתו של מאור להיריון עם תאומים, בן ובת.
"ערב אחד, בתחילת השבוע ה־20 להיריון, חזרתי מחוג הלגו, וענת הרגישה לא טוב, היה לה דימום קל", הוא מספר בכאב, "נסענו למיון. אחרי בדיקות ארוכות הרופאים אמרו ששני התאומים לא צלחו את הדרך. בדיעבד התברר שענת סובלת מקרישיות יתר בדם.
"אחרי חמש שנים של ניסיונות להרות, אחרי המון טיפולים, שניהם נולדו מתים. אתה נמצא בבית חולים, כולם יוצאים עם סלקלים, ואתה יוצא בלי כלום למרות שעברת לידה לכל דבר. אני בכלל לא מבין למה קוראים לזה 'לידה שקטה', את הבכי והצרחות של ענת לא אשכח לעולם. גם לא את הכאב של החזרה הביתה בידיים ריקות, את תחושת הרִיק.
"לפני שחזרנו הביתה, יצאתי מבית החולים לקנות לענת אוכל. פתאום אני שומע מאחוריי קול של ילד: 'איש הלגו! איש הלגו!' אף פעם לא קראו לי ככה. הסתובבתי וראיתי ילד מחובר לאינפוזיה רץ אלי בשמחה וקורא: 'ידעתי שתבוא ביומולדת שלי!'
"הלכתי איתו לאוטו שלי ונתתי לו ערכת לגו במתנה. הוא היה מאושר. בתוכי עוד התחוללה סערה בגלל מה שעברנו, אבל באותו רגע הבנתי שזה הייעוד שלי בעולם - להיות 'איש הלגו'. הכאב הפך להבנה של הייעוד".
לקראת פסח באותה שנה מאור קנה לעצמו ערכת לגו גדולה של אבירים. "פתאום חשבתי על זה שבזמן שאני אבנה בבית לגו בחג, יהיו ילדים חולים בבתי החולים. אספתי כסף עם כמה חברים והרמנו את 'אפיקוֹלגו': לכסות את כל בתי החולים ביום אחד, כך שכל ילד שמאושפז יקבל לגו. קנינו 50 ערכות ב־16 אלף שקלים וחילקנו לילדים. מאז זה הפך למסורת בכל פסח, כבר תשע שנים. זה מרגש מאוד".
מאור מחלק לגו לילדים בבתי החולים איכילוב, שניידר ותל השומר. "אני מגיע לבתי החולים במרכז לפחות פעם בשבוע, ולפעמים יותר, במקרים חריגים שיש ילד שמבקש או כשיש ילד שמשתחרר. יצא לי להגיע לבית החולים אפילו בשבת, אחרי שהורה שלח לי הודעה שהילד מאוד עצוב, ושביקור שלי יכול לשמח אותו. החלטתי ללכת אליו ברגל לבית החולים.
"במקביל, אני שולח עם שליחים ערכות לילדים בבתי החולים הדסה בירושלים, העמק בעפולה ורמב"ם בחיפה".
מאז הקורונה הוא לא נכנס לתוך בתי החולים כדי לא לסכן את הילדים החולים, שנמצאים בסיכון להידבק בקורונה. "אנחנו מוצאים פתרונות יצירתיים. אני פוגש אותם מחוץ לבית החולים, באוויר הפתוח, או נותן את הערכות להורים ואחר כך מדבר עם הילדים בווידאו".
איך זה מסתדר עם העבודה שלך בצבא?
"המפקדים שלי מאוד מפרגנים לי ומעריכים את מה שאני עושה. אני לא עושה את הפעילות עם הלגו בזמן שאני בבסיס, אבל גם אם מתעורר צורך, מבינים אותי. אנשי קבע ביחידה תורמים כסף או ערכות. לאחרונה הייתי עם חיילים מתנדבים אצל שר הביטחון בני גנץ, והוא הוציא ערכת לגו וביקש ממני להעביר אותה לילד חולה. אחרי חצי שעה הערכה כבר היתה בידיו של ילד באיכילוב.
"כמובן שבלי התמיכה של אשתי, שנאלצת לטפל בילדות לבדה בחלק גדול מהזמן, ובלי עם ישראל, שעוזר לי לקנות לגו, לא הייתי יכול לעשות את זה".
בכל חודש הוא מחלק כ־200 ערכות לגו, בסכום כולל של כ־60 אלף שקלים. "אני לא מסתכל על המחיר. כל ילד אומר לי מה הסגנון שהוא אוהב, ואני מנסה להתאים לו ערכה. יש ערכות של 200 שקלים, יש של 300, יש של 700, ויש אפילו יותר. במקרים מיוחדים, של הגשמת חלום, כבר נתתי לילד ערכה של 3,000 שקלים".
מה הלגו עושה להם?
"מייצר להם משהו לצפות לו. אני אומר לילד, 'היום אתה בונה את זה, ובשבוע הבא נבנה משהו אחר', אז יש לו ציפייה. מטרה לשאוף אליה. זה כמובן נותן להם גם תעסוקה, משהו אחר לחשוב עליו ולעסוק בו, מלבד הטיפולים הקשים.
"יש לזה גם ערך משפחתי, כי הלגו מחייב את המשפחה לעזור ולבנות, וכך נוצר זמן איכות בין ההורים לילדים, בלי מסכים, רק לעשות יחד פעילות יצירתית. זה וואו.
"חלק חשוב במלחמה בסרטן הוא המצב המנטלי. אני שומע מהצוותים הרפואיים שהלגו מחזק את הילדים, נותן להם כוח. רופא באיכילוב סיפר לי, אחרי שאחד הילדים שם התחיל לשחק בלגו, שספירת הדם שלו השתפרה. ילד אחר, ששכב במיטה והיה חלש מאוד, בקושי זז, התחיל לדבר ולחייך אחרי שקיבל לגו. העובדה שהוא לא מתעסק כל הזמן במחלה הרימה אותו. היתה אמא אחת שאמרה לי שהסרטן פירק את המשפחה שלה, והלגו הרכיב אותה מחדש.
"בבית אורנית מטפלים גם בילדים שהוריהם חולים בסרטן. יש שם ילדים עם קרחת בראש, לצד ילדים עם קרחת בלב".
איך אתה מגייס את הכסף לרכישת הערכות?
"אני אוסף מכל מי שאני מכיר. משפחה, חברים, רשתות חברתיות. אנשים מדהימים תורמים לי כסף, חלקם בקביעות. משפחות שהכרתי במהלך השנים, כאלה שהילדים שלהן החלימו וגם כאלה שלא.
"השמועה על חוג הלגו עשתה לה כנפיים. אנשים מספרים על זה, ומעגל התורמים הולך ומתרחב. בפועל, הכסף הולך לעזר מציון, ואני קונה את הלגו בהנחה מיוחדת מחנות 'הפיראט האדום' בחולון, שנותנת לנו הנחות ואשראי. גם היבואן הרשמי של לגו, חברת אילנית, עוזר לנו.
"יש מחלימים שהופכים בעצמם למגייסי כספים. נגה כהן, בת 10 מכפר תבור, שהחלימה מסרטן, אספה 13 אלף שקלים באירוע מכירה שעשתה ביישוב, ותרמה אותם. הלל מאיר, בן 6 מאשדוד, משגע את כל הדודים שלו שיביאו לו כסף 'בדפים, לא במטבעות', ככה הוא קורא לשטרות. הוא תרם 1,400 שקלים".
אחרי הלידה השקטה החליטו ענת ומאור לחזור לטיפולים. כבר בטיפול הראשון נקלטה ענת, ובשנת 2014 נולדה בתם הבכורה, עדי שושנה. "היא ילדת חסד מהממת, שעוזרת לאבא שלה לחלק לגו, ואפילו מוכרת חלות כדי שיהיה כסף לקנות לגו", מחייך מאור מאוזן לאוזן, "אחרי עוד שלוש שנים של טיפולים נולדה גם תמר בתיה, והשנה נולדה נעמי פאני".
אתה מאמין שיש קשר בין מה שאתה עושה ללידה של הילדות?
"אני בטוח שיש קשר מובהק בין עשיית החסד להולדת הבנות, אבל אני יודע שזה שאני עושה חסד זו לא תעודת ביטוח. זה לא מבטיח לי שום דבר. צריך להמשיך להרבות חסד כל הזמן. אני יודע שצריך ללמוד להודות על הרעה כמו שמודים על הטובה. בכל פעם שאומרים לי תודה, אני אומר שאני זה שצריך להגיד תודה על זה שיש לי שלוש בנות. לפני שבע שנים היה לי כלום. לא אשכח את תחושת הריקנות, כשאתה יוצא מבית החולים בידיים ריקות. היום, כשאני חווה את האושר בגידול של שלוש בנות, אני באמת חושב שקיבלתי מתנה. לחלק לגו לילדים, זו המתנה שאני יכול לתת".
עד היום הוא ליווה יותר מ־1,000 ילדים ובני נוער, את חלקם המשיך ללוות גם כשבגרו. "אני רואה את התהליך שהילדים עוברים בזמן ההתמודדות עם המחלה, וזה קשה. קשה לראות ילדה עם תלתלים שופעים, ואחר כך עם קרחת. קשה לראות ילד שנאנק מתופעות לוואי של הטיפולים, כמו פצעים בפה. אני בוכה בלילה.
"לצערי הרב, נפרדתי מ־135 ילדים ומבוגרים, חולי סרטן. היה ילד מקסים, בן 9 מנס ציונה, שנפטר לפני שנתיים. אמא שלו שלחה לי סרטון שבו הוא יושב בבית, משחק בלגו עם חבר, ואז מרים את הראש למצלמה, אומר לי 'תודה' ושולח נשיקה. כמה שעות אחר כך הוא נפטר. זה בלתי נתפס".
איך קמים אחרי דבר כזה?
"כל ילד שנפטר זו קריעה. מטלטל לי את הגוף ואת הנשמה. אחרי ההלוויה, כשההורים באים אלי ואומרים 'תודה רבה על הרגעים שעשית איתו', אני אומר לעצמי, תחשוב על הילד החולה הבא שצריך לשמח. אז אני שוטף את הפנים והולך לחלק לגו לעוד ילדים, כי חייבים להמשיך קדימה.
"מאז שאני אבא, זה אפילו קשה עוד יותר. מפחיד אותי. אני מנסה לחשוב על כך שאני חלק ממשהו גדול של לעשות טוב, וכשאתה חלק, אתה שם את הכאב בפינה מסוימת וממשיך קדימה. אני רואה גם את החיים, את הילדים שמבריאים. יש ילדים שטיפלתי בהם כשהיו חולים, והיום אני מגייס אותם לצבא כמתנדבים".
יובל מור (20) מתל אביב הכיר את מאור כשנאבק במחלת הסרטן. השנה, בעזרת מאור, התגייס לצה"ל.
"בספטמבר 2018 הייתי מאושפז במחלקה האונקולוגית בבית החולים דנה. שם הכרתי את מאור. הוא היה מלווה בטיול לאיטליה מטעם עזר מציון, ואחר כך פגשתי אותו באירוע 'אפיקולגו' שהוא ערך. הוא נתן לי סטים של לגו, שהעבירו לי את הזמן בטיפולים.
"בנובמבר 2019 סיימתי את הטיפולים וגיליתי במקרה שמאור הוא גם ראש מדור מתנדבים בצבא. מאוד רציתי להתגייס, והוא עזר לי, כיוון וליווה אותי בתהליך. ביום שעברתי את שרשרת החיול, שלחתי לו תמונה שלי במדים. זה היה מאוד משמח ומרגש. באוקטובר אני מתחיל קורס תקשוב בחיל הקשר".
אחת החולות שמאור נקשר אליהן במיוחד היתה טוהר אוירבך ז"ל, שנפטרה לפני ארבעה חודשים אחרי מאבק בסרטן, כשהיא בת 33. היא הותירה אחריה בעל, אור (33), ושני ילדים, ניצן (בן 5) וליבי (בת 3). ליבי נולדה בשבוע ה־31 להיריון, ואחרי הלידה התחיל מצבה של טוהר להידרדר בגלל מחסור בוויטמין. היא אושפזה בטיפול נמרץ, התאוששה ושוחררה. כמה שבועות לאחר מכן אושפזה שוב, ואחרי סדרת בדיקות התגלה אצלה סרטן בקיבה בשלב 4, שלב מתקדם מאוד.
"חיברו אותנו לתוכנית של בית אורנית, כקבוצת תמיכה", מספר הבעל אור, "אמרו לנו שיש שם חוג לגו לילדים עם בחור מיוחד, שמשחק עם הילדים ותומך בהם. התיאור הזה עושה עוול לעשייה של מאור. האיש הזה הוא מערך שלם של סיוע למשפחות צעירות שמתמודדות עם הסרטן.
"היינו באים לחוג באורנית וגם מחוץ לחוג מאור שמר על קשר עם טוהר ועם ניצן. אם היה צריך משהו, גם מעבר לתעסוקה של לגו, הוא היה שם. היו לטוהר ימים של אשפוזים ושל ניתוחים, והוא דאג להיות שם בשבילנו, בשביל ניצן.
"לא הסתרנו את המצב מניצן. הוא ידע כל הזמן שיש לאמא סרטן, שזה כמו פצע, שפעם זה חלש יותר ופעם חזק יותר. בחודש האחרון לחייה טוהר ביקשה ממאור שימשיך ללוות את ניצן. היא לא רצתה שאחרי מותה ניצן יאבד עוד דמות משמעותית בחייו".
מאור הבטיח לטוהר שיישאר עם ניצן. כבר בערב שאחרי ההלוויה הוא בא לבית המשפחה והביא לילד מתנה, ערכת לגו של רכבת משא. אחר כך בא לבקר כמה פעמים במהלך השבעה.
"הלגו נוכח אצלנו בבית כל הזמן, וניצן נאחז בו", אומר האב אור. "זאת התרפיה שלו, זה נותן לו יציבות. אני מניח שהוא מוצא בזה גם זיכרון לאמא. הוא יודע שהולכים לחוג פעם בשבוע, שהוא פוגש שם את מאור ומדבר איתו".
מאור: "שבועיים לפני שטוהר נפטרה, היא שלחה לי הודעה וביקשה שאשמור על הקשר עם ניצן, שלא איעלם לו. היה לי מאוד קשה עם המוות שלה. אני מקווה שהיא רואה שאני מקיים את ההבטחה שלי".
חלוקת הלגו היא לא מעשה החסד היחיד של מאור. בחורף האחרון הוסיף לעצמו פרויקט נוסף: חלוקת שקי שינה ומנות חמות לדיירי רחוב בתל אביב.
"זה התחיל בסוף שבוע אחד, שבו היתה סופה חזקה. הייתי עם הבנות בחוץ, רצנו הביתה במבול נוראי ונכנסנו לבית החם והנעים. ואז עברה בי המחשבה שיש אנשים שנמצאים ברחוב ואין להם במה להתכסות.
"העליתי פוסט בפייסבוק, שבו כתבתי שאני רוצה לאסוף שמיכות חדשות להומלסים. חברה שלחה לי טלפון של המחלקה לדרי רחוב בעיריית תל אביב, שוחחתי איתם, והם אמרו לי שהדבר שהכי חשוב לדרי הרחוב הוא שקי שינה. שאלתי, כמה שקי שינה צריך. אמרו לי, מה שתביא יעזור. יום למחרת אספתי 50 שקי שינה חדשים. אחד המקרים המרגשים היה כשבאתי לבקר בבית חולים ילד בן 11, שהתמודד עם סרטן. הוא הוציא 120 שקלים וביקש שאקנה בהם שקי שינה.
"אחרי שאספתי את השקים הסתובבתי עם חברי, יוסי אבני, במקומות שבהם יש דרי רחוב. היינו בתחנה המרכזית החדשה, בתחנה המרכזית הישנה ובכל הרחובות הסמוכים. מצאנו דרי רחוב ונתנו להם שקי שינה, גרביים ומשהו לאכול.
"גם בליל הסדר האחרון החלטתי לאסוף אוכל להומלסים. זה היה סביב הגל הראשון של הקורונה. הם סיפרו שהם אוכלים בדרך כלל שאריות של המסעדות, אבל בגלל שהמסעדות נסגרו, אין להם מה לאכול והם נותרו רעבים. פרסמתי פוסט בפייסבוק ואספתי עם חברים כסף ל־5,000 מנות חמות, שחולקו להומלסים. אני מתכנן לעשות את זה שוב בחורף הקרוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
