המלחמה בין ערוצי הטלוויזיה המסחרית הוכרעה תמיד לפי נקודות רייטינג - למי יש יותר צופים בכל רגע נתון? מי הצליח למשוך אליו כמה שיותר עיניים ברגע השיא של תכנית כלשהי? הטלוויזיה המסחרית, לפיכך, משתדלת להיות סנסציונית יותר - כל גמר הוא "אירוע הגמר" או "הגמר הגדול" וכל תכנית מנסה לייצר רגע שיא - לרוב בדמות הדחה או הכרזה כלשהי שתשמור את הצופים איתה למשך כמה שיותר זמן. לאחר צפייה בשני פרקים של "הזמר במסכה" אפשר לקבוע בוודאות - מדובר בתכנית אפקטיבית ביותר לערוץ מסחרי.
Urbandictionary (מילון סלנג אינטרנטי לשפה האנגלית) מגדיר "קליקבייט" כך: "פיתיון ללחיצות, שמגיע בצורות ובגדלים שונים, אך בדרך כלל מטעה ו/או פרובוקטיבי באופן גס ולחיצה עליו תגרום בהכרח לאכזבה". השימוש במונח הזה מקושר לרוב לתוכן אינטרנטי - כתבות, פרסומות וכד'. לרוב הן יהיו מלווים בכותרת צעקנית, תמונה חזקה, משהו שילכוד את תשומת הלב של הגולש ויעניק לו הבטחה כלשהי - "אם תכנס לכתבה תגלה משהו שלא ידעת קודם". הגולש הממוצע נכנס כי הוא סקרן ולעיתים ימצא את עצמו מתאכזב - התוכן שבתוך הכתבה לא באמת היה נחוץ לו במקרה הטוב והכותרת הייתה שקרית במקרה הפחות טוב.
עכשיו בואו נדבר על הפורמט של "הזמר במסכה" - כל תכנית נפתחת בהבטחה לפיה בסוף הפרק נגלה את זהותה של דמות מפורסמת שמסתתרת מאחורי מסכה. אנחנו מגיעים לסוף התכנית ו... טל פרידמן. או ינון מגל. האם אנחנו באמת המומים לראות אותם שם? לא. אנחנו אולי קצת מופתעים כי לא הבאנו אותם כאופציה, אבל האם זה באמת כה לא צפוי לראות אותם בתכנית כזאת? הפתעה זה יהיה אם נגלה מתחת למסכה את ביבי, למשל.
שווה לשים לב, אגב, שההימורים של פאנל המנחשים תמיד יכללו גם שמות שלא סביר שנראה בתכנית כמתמודדים - אסי עזר, יהודה לוי ואפילו השם שרה נתניהו נזרק לחלל האוויר. מתישהו כנראה שבאמת יגיח מתחת למסכה איזה "יהודה לוי" שכזה, ויגרום לצופים לחזור ולהאמין שהנה - אולי יתחילו להפתיע אותנו באמת.
הבנתם ת'רמז?
ואולי התכנית היא פשוט הזמנה לחידה מורכבת? כלומר, כל סיבוב של נאמברים אקסטרווגנטיים בתלבושות מושקעות מלווה גם בנסיונות לפצח מי עומד מאחוריהם. הרי בינינו, אין סיכוי בעולם שהייתם מוכנים לצפות בנאמברים בכיכובן של שפירית ומנה פלאפל (שהופיעו בתכנית אמש), ללא האתגר שנלווה לכך, אבל נדמה שאי אפשר לנצח את הרמזים. "השפירית מבחינתי היא מלשון להשתפר", מקריאה הדמות שמסתתרת מאחורי המסכה. "טוב, זה קשה", נאנח שחר חסון ובסוף מהמר על שירן סנדל. אנחנו לא יודעים אם זאת אכן היא (הרמז על "גדלתי בסביבה מלאת כאב" אכן מסתדר, אבל מה עם כל השאר? מי יודע), אז בואו נראה מה למדנו מהרמזים שקיבלנו אודות הדמויות שכבר נחשפו.
ינון מגל סיפר בסרטון שהקדים את הנאמבר שלו: "אני אמנם קקטוס, אבל גדלתי דווקא ליד הים". קאט לינון מגל של אחרי החשיפה - "אה, גדלתי בבת ים" (אוקיי). חזרה לינון שבתוך הקקטוס שעסוק בהשקיית ארבעה סקולנטים - ומה זה אומר? ינון מסביר: "הקקטוסים זה ארבעת הילדים שלי" (פרט טריוויה ידוע, כמובן). ומה עם המדליות שענד הקקטוס על צווארו בהתחלה? ינון שלאחר החשיפה בסקופ מרעיש: "בילדותי ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצעדות, אז יש לי כמה עשרות מדליות" (יש מצב שגם אמא שלו כבר לא זוכרת את זה). הרמזים קיימים, אבל גם אם אתם ממש שולטים בביצת הבידור המקומית - סביר שלא תפצחו בעזרתם את החידה. למה הם שם? כנראה בשביל האשליה שניתן להתקדם בעזרתם לעבר הפתרון, וכמובן כדי להעשיר את התכנית בעוד אלמנט פסאודו איכותי, כזה שיגרום לכם להאמין שאתם בעיצומה של חידת היגיון ולא מופע צעקני של יצורים מוזרים באוטוטיון.
כן, גם האוטוטיון, התוכנה לתיקון קול, משחק חלק משמעותי בתכנית וגם לו יש אחריות לכך שאנחנו לא באמת מזהים את המפורסמים - כי רובם לא נשמעים כמו עצמם. אחרי שאנחנו יודעים מי הם אפשר לקשר בדיעבד, הקולות שלהם לא נמחקים כליל, אבל בחייאת - מישהו שמע פעם את ינון מגל שר? בקיצור, הרמזים הם לא באמת רמזים והקול הוא לא באמת הקול של האדם מאחורי המסכה. מה שנשאר בסוף זאת תכנית מסחרית שמצליחה להצמיד את הצופים למסך כמו מגנט עוצמתי. הבעיה היא שמלבד המניפולציה הסופר-אפקטיבית שלה על הצופה, אין באמת מספיק סיבות טובות לצפות ב"הזמר במסכה". זאת רק הסקרנות שלנו שתגרום לנו לחזור אליה שוב ושוב. מי יודע, אולי בתכנית הבאה נגלה את ביבי בתוך הפופקורן. אולי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו