למני אסייג נמאס לגלם את דמות הפרובוקטור חסר המעצורים. הבחור שמתבכיין הרבה, צועק המון ומתנגש חופשי בכל מי שלא חושב כמוהו. "לפעמים אני מוחק פוסטים שאני מעלה", הוא מודה, אך מוסיף כי אין הרבה מה לעשות בנידון. זה פשוט יוצא ממנו.
"יש לי ויכוחים בתוך המשפחה למה אני לא מוריד קצת פרופיל, אבל קשה לי", הוא מסביר. "אני רואה איזו כותרת בעיתון או מסתכל על ההפגנות בבלפור, וזה מדליק אותי. האמוציות משגעות אותי, ויש לי היום קהל של קרוב ל־40 אלף איש בפייסבוק, שברובו המכריע מת על מה שאני כותב.
"תשאל, ומה עם צנזורה עצמית? אז רוב האמנים עושים את זה, ואני מבין אותם. כשאתה נוקט היום עמדה, אתה משלם מחיר בצד השני. למשל, אורנה בנאי ואחינועם ניני. נכון, הן סופגות טוקבקים מלאי רעל וגועל, אבל במקביל הן צומחות בתעשייה, מקבלות פידבקים ותפקידים, ואף אחד לא מחרים אותן. אף אחד לא עושה לאורנה בנאי שיימינג בתעשייה כמו שעושים לי. והיא הרבה יותר בוטה ממני".
היא הפסידה קמפיינים בגלל הדעות שלה.
"זה מחיר שכן משלמים, אני מודה בזה. אבל בגדול, זה לא פוגע בהם בעבודה. ההפך. הם רק צוברים נקודות מבחינת תפקידים בתיאטרון ובסדרות. אני משלם מחיר. בתעשייה מסמנים אותי כמני אסייג הקיצוני, ממש כמו הצל. אבל זה לא אני. אני מנומק, ויש לי דעות ימניות וביקורת על חלקים בשמאל.
"הרבה אנשים לא יעבדו איתי. לאחרונה היה צלם של 'פאודה' שעשה לי שיימינג בפייסבוק, צילם פוסט שלי וכתב רמז עבה של 'אל תעבדו איתו'. פעם הייתי יכול באמת להיפגע, הייתי נלחץ מזה. התבגרתי. אני נהנה מהאהבה שאני מקבל. יש לי שקט נפשי שאני עושה את הכל מתוך הלב והנשמה.
"ההורים אמרו לו 'אין לך סיכוי, בוא תלמד'". האח, שלום אסייג // צילום: פיני סילוק
"מעולם לא קיבלתי כלום. גם לא מראש הממשלה. ואגב, כל השרים חברים שלי. השר אמיר אוחנה והשרה מירי רגב חברים ממש טובים. מסתמסים, מדברים, נפגשים. מעולם לא קיבלתי מהם כלום, ולא דרשתי. יש כאלה שהפכו להיות קמפיינרים, ומשלמים להם על פוסטים.
"אני אוהב את הדרך שבה ביבי נתניהו מנהיג את המדינה, את ההישגים שהוא מביא. אני חושב שההפגנות נגדו ירדו מהפסים מבחינת ההסתה, והן לא דמוקרטיות כי ראש ממשלה מחליפים בבחירות. אני מסתכל על ההפגנות ומבין שלא מדובר במצוקה כלכלית. אי אפשר לעבוד עלינו. בכל ההפגנות, גם של האתיופים, תמיד תראה כוחות אנרכיסטיים, אנטיפה, הקרן החדשה, שוברים שתיקה, ועוד עמותות שמאל קיצוני שתופסות טרמפ.
"אני עושה הכל מאהבת ישראל ואומר את האמת שלי. יש בורא לעולם, שרואה הכל, ואני משתדל לעשות כמה שיותר מצוות, מגיב לכולם ועוסק בעשייה חברתית. מצד שני, אני גם לא חוסך ביקורות ויודע שאני מושך אש, אבל זה משהו שבוער בי".
דאגה תמידית מהחובות
אסייג, שיחגוג בחודש הבא 50, הוא בן הזקונים של משפחת אסייג מטירת כרמל. הקטן מבין שמונה, צעיר בשנה וחצי מאחיו הקומיקאי שלום אסייג. הוא גדל בשנות ה־70, שזה אומר זיכרונות של משחקי רחוב, מתופסת וחבל ועד חמור חדש ושבע אבנים.
"עד שנות ה־80 התגוררנו עשר נפשות בבית של ארבעה חדרים. לאמא ולאבא חדר אחד, חדר נוסף לשלוש האחיות שלי, ונשארו עוד חמישה ילדים. אז ישנים בכל מקום, גם בסלון. מפזרים מזרנים. כיף לא נורמלי. אנשים לא יכולים להבין את הריגוש הזה. כל דבר היה מרגש אותנו. נעליים חדשות היו חגיגה. היום השפע לא מרגש עוד. אתה יודע איזה כיף היה לבנות קורקינט בעצמך?
הקהל מצביע בשלט. "שנות ה־80" // צילום: אוהד רומנו
"מעולם לא היו לי אופניים, וזאת צלקת. פעם אחת אני ושלום הצלחנו לארגן כסף וקנינו סוף־סוף אופני הרים אדומים ומרשימים מאיזה בחור בטירה. שלום היה בכיתה ח', אני בכיתה ז'. הוא עשה סיבוב, חזר, ופתאום ניידת משטרה עוצרת לידנו. יוצא ממנה שוטר עם אבא וילד. הילד שגנבו ממנו את האופניים האלה. רצו לעצור את שלום, לפתוח לו תיק, ואנחנו בכלל קנינו אותם מאיזה מנוול שגנב אותם. בסוף אמא שלי ירדה, היו צרחות והיא הוציאה אותנו מזה, אבל נשארנו בלי אופניים ובלי הכסף.
"עד שהילדים התחתנו לא היתה בבית רווחה כלכלית. לא חשבתי שקיימת מציאות שבה הורים לילדים מצליחים לחסוך. ותבין, אנחנו עוד היינו מהמשפחות הקטנות יותר בבניין. במשפחת כהן היו 12 נפשות, אצל ביטון 11, במשפחת גיגי היו שמונה ואצל חרוש עשר. וכל השנים גרנו בשכירות של עמידר, עד שאבא שלי כבר לא היה יכול לעלות במדרגות וקנינו להם דירה עם מעלית. הוא נפטר קצת אחרי, לצערנו.
"ועדיין, הוא נפטר מודאג מהחובות. ככה אני זוכר את אבא שלי, מהילדוּת ועד שהוא נפטר - כל הזמן דואג איך משלמים למכולת, איך משלמים את החשמל. גם אחרי שהתחתנו כולנו, ויכולנו לעזור לו והסברנו לו 'אין לך מה לדאוג עוד', זה עדיין נטמע אצלו.
"הוא היה מפרנס יחיד, ולכן תמיד ריחפה מעליו דאגה לכלכל את המשפחה. במשך שנים הוא עבד במפעל 'אוטוקרס', שייצר את הסוסיתא ואת הכרמל דוכס, ואחרי זה עבד עד הפנסיה כצבעי בשייטת 13. והיו נפילות. אני זוכר שיום אחד ראינו 'זהו זה!' ודפקו בדלת כי באו לקחת את הטלוויזיה בגלל כל מיני חובות.
"לפני הגיוס עבדתי שנה בחברת צים, ובמקום להשקיע את המשכורת ברישיון נהיגה העברתי הכל לאבא שלי, שיהיה לו לשלם. האחיות שלי לא התגייסו, התחתנו מוקדם והתחילו לעזור להורים. ועדיין היה קשה כי אמא היתה לארג'ית בהגזמה. היא היתה מומחית בעוגיות ובקינוחים, אז ביקשו ממנה להכין לכל החינות והאירועים. והיא לא היתה מוכנה לקחת כסף, אפילו רק על חומרי הגלם. הכל עלינו. במזווה היו לאמא שלי ירקות בכמות של חנות ירקות. ארגזים על ארגזים. היא היתה מכינה אוכל לגדודים, אז רוב הכסף הלך על אוכל.
"כאב לי לראות את השיכורים בשכונה, אבל 30 שנה אחרי אפשר לעשות מזה סדרה". אסייג // צילום: פיני סילוק
"זו היתה תקופה אחרת. הכבוד להורים היה שונה. אמא היתה בבית. כשאמא בבית, ויסלחו לי כל הפמיניסטיות, זה טוב לילדים. היום כשנשים קרייריסטיות, ואני מאחל להן הצלחה, יש פה איזה ריחוק לא טבעי מהילדים. אין את זה לילדים של היום, והם מפסידים. נשים קרייריסטיות זה טוב לכלכלה, לחברה, לנשים, אבל לילדים פחות. זאת המציאות. זה הטבע. אתה רואה לביאה יוצאת ללימודים כשאין מי שישגיח על הכפירים הקטנים?"
הרגשתם קיפוח או אפליה על רקע עדתי?
"וואלה, אצלנו בבית כמעט לא שמעתי אף פעם 'האשכנזים האלה עשו לנו ככה וככה'. אבא שלי היה איש עניו, הלך לעבודה, חזר לבית הכנסת. איש מצחיק. לא הטמיעו בנו שנאה. בגלל זה, כשאחותי הכירה ב־1981 את האשכנזי עופר (גידי, בסדרה 'שנות ה־80'), אז משפחת אסייג קיבלה אותו בזרועות פתוחות. בסדרה הקצנתי כאילו הוא בסכסוך עם אבא שלי, אבל זה לא היה ככה באמת כי אמא שלי לא היתה מרשה דבר כזה, כי היא שלטה בבית.
"אבל כנראה זה חלחל עם השנים. היום אני מסתכל על איך מציגים את המרוקאים או המזרחים ב'ארץ נהדרת', ולצערי, מציגים אותם כטמבלים. זה התחיל מעוזי כהן ז"ל, דרך מירי רגב ודודי אמסלם ועד אמיר אוחנה. הם לא מטומטמים. מירי רגב, חברה שלי, לפעמים פולטת שטויות, אבל היא לא אישה מטומטמת. היא היתה קצינה אמיתית בצה"ל, לא קיבלה דרגות כמו עודד בן עמי. אז אפשר לבקר, לא לאהוב את מה שהיא אומרת, אבל לקחת אותה ולהפוך אותה למטומטמת בטלוויזיה, סתומה וצעקנית? זה קו שהם נוקטים שם.
"גם פואד יצא שם טמבל מארץ הטמבלים. את זה לא עושים לדמות אשכנזית. בסאטירה הישראלית אוהבים להדביק למזרחים את תדמית הטמבלים. את גנץ לא מוציאים טיפש. הוא יוצא פראייר, חסר עמוד שדרה, אבל לא מטומטם. מטומטם זה תמיד מזרחי. זה סדרתי, לא רק פוליטיקאים. גם אם זה זמר, או איש תרבות, ילכו לכיוון של פחות חכם מהממוצע".
על איזו תרבות גדלת?
"הרבה בית כנסת ותרבות מסורתית. היו לנו המון אנציקלופדיות בבית והייתי קורא את כולן. רכשתי משם ידע. והיינו משוגעים על תוכניות טלוויזיה. ראינו את כל מה ששודר. 'המלון של פולטי', 'מישהו מטפל בך?', 'ספינת האהבה', 'קרובים קרובים', ואפילו 'המסעדה הגדולה'. רק בדיעבד אנחנו מבינים היום שכל התרבות שקיבלנו היתה אשכנזית. נגיד, אהבנו את הקלטת של אבנר דן, אבל רק לעיתים רחוקות ראינו אותו בטלוויזיה. זו היתה התקופה. היית צריך להיות מקורב, ומן הסתם אשכנזים היו מקורבים כי הם גרו במרכז.
"לכן ההורים שלי אמרו לשלום, 'אתה חולם להיות ב'זהו זה'? אין לך סיכוי. תוציא את זה מהראש ולך תלמד'. זה בא לידי ביטוי בסדרה שעשינו, על הילד שאף אחד לא האמין בו כי זה לא היה הגיוני. ובסוף הוא באמת פרץ את הדרך, ניפץ תקרות זכוכית והצליח".
איך היה הקשר ביניכם כשהייתם ילדים?
"אני ושלום היינו ישנים יחד. לפעמים ראש וזנב באותה מיטה, כשדודים היו באים לישון אצלנו. אז גם פיזית היינו קרובים מאוד והעברנו את רוב הילדות יחד. באיזה שלב היה קצת ניתוק כי שלום שונה ממני, הוא יותר בליין ואילו אני אוהב לישון מוקדם ולקום מוקדם. להיות ילד טוב. הייתי קם בשש בבוקר, עושה במכולת את הקניות של הבוקר לכל המשפחה; הוא היה יוצא לבלות, עושה נסיעות לתל אביב, שבשבילנו זה היה כמו לנסוע לחו"ל.
"כבר בגיל 15 הוא הופיע על הבמה הגדולה של יום העצמאות בעיר, אבל רק לפני הגיוס, כשהוא זכה מקום ראשון ב'עיר הנוער 87' וחזר הביתה עם אורגן, אחרי שניצח שם תותחים כמו אבי גרייניק, מיכל ינאי ואחרים, רק אז ההורים שלי הבינו שהוא יכול להצליח במקצוע שלו".
"שנות ה־80": ההימור שהצליח
את חוויות ההתבגרות שלו ושל אחיו בבית ההורים תרגם עם אחיו לסדרה המצליחה "שנות ה־80", שסיימה הקיץ את עונתה החמישית ברשת 13.
"כמובן שקצת הקצנתי, אבל אני זוכר מלא טיפוסים שהסתובבו ברחוב. לכל שכונה היו השיכורים שלה. בתור נער כאב לי לראות את הילדים שלהם, אבל 30 שנה אחרי אפשר לעשות מזה קומדיה. רובם גם לא מזהים את עצמם בסדרה. יש כאלה שכן. ממוקה יודע. זאת אומרת, יש איזה גוצ'ה שיודע שהדמות מבוססת עליו, וגם הסַפָּר יודע שזה הוא. הם מבסוטים. אף אחד לא התלונן.
אסייג // צילום: פיני סילוק
"בגדול העלילה מלווה יותר את החלום של שלום, ואילו מני הוא האח הקרוב שתומך בו, האדם השקול יותר בתוך משפחה שנלחמת בקשיים כלכליים ונאבקת בשכנים המשוגעים. את האהבה של מני לכדורסל הכנסתי רק בעונה האחרונה.
"אני הייתי חולה כדורסל. אלה היו חיי החל מכיתה ו'. חלמתי להיות כדורסלן. הייתי כישרון. בכיתה ח' שיחקתי במכבי חיפה, אבל הנסיעות הרגו אותי ובהיעדר יכולות כלכליות נאלצתי לעזוב. בגיל 16 הגעתי להפועל חיפה, ושם חשבתי שאני יעני מיקי ברקוביץ' הבא. שיחקתי עם גיא גודס וקורן אמישה. הייתי שחקן מצטיין בנוער והעלו אותי להתאמן עם הבוגרים. אבל אז הגיע הצבא, לא קיבלתי 'ספורטאי מצטיין' ושמו אותי חימושניק בסדנת טנקים. ירדתי שתי ליגות כדי לשלב את הכדורסל עם הצבא, אבל שם התחילה דעיכת הקריירה.
"אחרי הצבא חזרתי להפועל חיפה והתחלתי לעבוד בבזק. במקביל שיחקתי גם בקבוצה של בזק (בליגה למקומות עבודה), ושם קרעתי את הרצועה הצולבת ונפצעתי. ב־1994 לקרוע רצועה צולבת זה בדרך כלל היה סוף הקריירה. ויתרתי על הכדורסל בכאב עצום והמשכתי לקריירה בבזק. היום, ברוך השם, שני הילדים שלי ממשיכים אותי - הגדול שיחק בליגות נמוכות, והצעיר מושאל כעת ממכבי חיפה לעפולה בליגה הלאומית".
את אשתו מיכל הכיר באותה שנה, 1994, ובתוך שנה התחתנו. היא הגיעה מ"משפחה רומנית חמודה" ועובדת היום בפרקליטות מחוז חיפה כאחראית כוח אדם. הם מתגוררים כבר שנים בקריית מוצקין. "אני אוהב את מוצקין, אבל טירת כרמל כל הזמן אצלי בלב, ואני נמצא שם פעמיים בשבוע".
יש להם שלושה ילדים. הבכור כפיר (24) עובד במכירות באמזון, תומר (21) משחק כדורסל, ונעה הצעירה תלמידת כיתה ח'. "הם ילדים טובים ומחונכים", הוא מתגאה. "זה חינוך שעליו גדלתי. כשאצלנו בבית היה נכנס אורח - כולם היו עוברים לדום".
אף שאולי נתקלתם בקמפיין פרידה אגרסיבי מ"שנות ה־80", ההכרזות על סופה של הסדרה הקומית היו בסך הכל תעלול יחצני. "זה היה קמפיין שיווקי שלא התחברתי אליו, אבל זרמתי איתו בלית ברירה", הוא מסביר. "זה היה חצי אמת כי באמת נפרדנו מ'שנות ה־80' ועברנו ל'שנות ה־90'".
בינתיים, הקפיצה בעשור אל העונה השישית עדיין לא נכתבה. "זה בראש שלי, אני עוד צריך לעבוד על זה", הוא מגלה. "נקפוץ כמה שנים קדימה, לשנת 93'. שלום בצוות בידור באילת, מכיר את דבי הבריטית, שנכנסת להיריון, ואיך זה נופל על המשפחה, שלא היתה רגילה להיריון מחוץ לנישואים. עם כל הלחץ עליו להתחתן איתה. הדמויות המשמעותיות יעברו שינוי. למשל, חאלבי יעבור פאזה ומעבריין ינסה לחזור למוטב.
"רשת לקחו הימור גדול עם הסדרה, שבהתחלה לא ידעו איך לאכול אותה. יוצרים מהפריפריה שמקבלים במה ליצירה בפריים־טיים זה לא משהו שהיינו רגילים אליו, אולי אף פעם.
"תחשוב מה היה פעם. אשכנזי הונגרי כתב את 'סאלח שבתי'. אמנם קישון גאון, אבל ראיתי את חוסר האותנטיות שם, הוא לא ידע איך להציג את הדמות, שיצאה עילגת וקצת בטלנית מדי. אם היה לי הכבוד לכתוב איתו את 'סאלח שבתי', הייתי מדייק לו את הדמויות של המרוקאים.
"זה לא מוריד מהגאונות של הבן אדם, אבל כמו שלא אכתוב סדרה על איך חוותה יהדות הונגריה את העלייה לישראל, כי אני לא הונגרי, אז עדיף שמרוקאי יכתוב מרוקאים. מצד שני, אם מישהו מרוקאי היה כותב את 'סאלח שבתי', אז אף אחד לא היה לוקח את זה והופך לסרט".
הכתיבה פרצה - וגם החרדה
14 שנה אסייג עבד בבזק. התחיל כטכנאי שירות והתקדם לתפקידי ניהול. הוא קיבל רכב חברה, והעביר את הימים בהתקנה ובתיקונים של קווי טלפון ואינטרנט. "אני זוכר שבתקופת הניסוי של האינטרנט המהיר, הייתי מתקין קווי ADSL בבתים של מאפיונרים בכרמל", הוא משחזר.
"לא חשבתי לרגע על כתיבה ועל קומדיה. זה היה העולם של שלום. גם אני הייתי מצחיק את החבר'ה, אבל בניגוד אליו לא חלמתי לעשות מזה קריירה. הייתי רק תומך בו ומתווכח עם ההורים שלי ש'הוא יהיה גדול'. לא היה לי שום קשר לעולם הזה, עד ששלום פנה אלי ב־99' ואמר: 'יש לך ראש טוב, תזרוק לי קצת קטעים. אני רוצה לכתוב מופע סטנד־אפ'.
"גרתי אז בקריית ים. התיישבתי במטבח, לקחתי בלוק כתיבה צהוב ומילאתי אותו בסיטואציות מצחיקות. פתאום נשפכו ממני ערימות של חוברות. טירוף. יצא מזה מופע פצצה. את כל הטלוויזיה שהוא עושה מאז, אני כותב לו. התחלתי לכתוב גם לאחרים, כמו רותם אבוהב, ננסי ברנדס, יעקב כהן. הייתי הכותב הראשי של 'צחוק מעבודה', כתבתי לכל הסטנדאפיסטים שם".
ואיך משלבים את זה עם קריירה בבזק?
"במשך שנים הייתי עובד בלילות בכתיבה. לפעמים לקחתי חופשים במיוחד והצלחתי לתמרן. המנהלים בבזק פרגנו לי כי הם הרגישו שאני לא מזניח את העבודה. בסוף הגעתי למסקנה שהקריירה שלי צריכה להיות בכתיבה. חאלס. ב־2007 לקחתי סיכון עצום כי הייתי עם שלושה ילדים, עבודה מסודרת עם המון הטבות, ועזבתי הכל. הם הופתעו שרציתי לפרוש, אבל רציתי דרך חדשה.
"באותן שנים גם סבלתי מהתקפי חרדה מטורפים. קוצר נשימה, תחושה שאני הולך למות. קצת כמו התקף לב. ולא ידעתי מי נגד מי. הלכתי איזה 200 פעם למיון, בכל שבוע היו בודקים אותי ומשחררים. זה היה סיוט.
"הופניתי לפסיכיאטרית של רמב"ם, שקבעה שיש לי Panic disorder ולא יעזור כלום. התמכרתי לוואליום. לקחתי הכל, אבל רק כדור אחד ספציפי עזר לי - 'סרוקסט'. לקחתי אותו שנה, וכשהפסקתי ההתקפות חזרו פי 10 גרוע יותר. מאז אני עם הכדור הזה. כבר 15 שנה אני לוקח כדור אחד ביום. הוא מדכא את ההתקפות, אבל גם מקהה את הרגשות ועושה אותי קצת אפתי. לפעמים יש גם דיכאונות, שאין לי ספק שקשורים לכדור הזה, אבל בגדול הוא מונע את החרדות אז לא אכפת לי".
ניסית אולי טיפול פסיכולוגי כלשהו כדי לנסות להבין מאיפה זה נובע?
"הייתי פעם אחת בחיי אצל פסיכיאטרית, והיא נתנה לי את הכדור הזה. היא שאלה אם עברתי טראומה, אבל אני לא יודע. זה התפרץ בתקופת מופעי ההרצה של שלום, הבן שלי סבל מהתקפי חום ורצנו כל הזמן לבתי חולים. הייתי נורא בלחץ.
"גם תמיד זה קרה במצבים של התקהלויות. הייתי מרגיש את זה קורה ומתחיל ללכת ולחזור, לשכב, לקום. לא נעים למות ליד אנשים, אז הייתי מתרחק ומתמודד לבד. קיצר, סיוט לא נורמלי. זה הרס לי את החיים. בגלל זה לא היה אכפת לי מה תיתן לי הרופאה. בגדול, זאת בעיה כימית במוח".
מקווה להכאיב לצד השני
את אסייג, כפי שהבנתם, מקוממים דברים רבים. מהסאטירה השמאלנית ועד פמיניסטיות או אפילו המונח "תרבות אונס". "כואב לי שלאף אחד אין אומץ להעביר ביקורת גם על הצד הנשי. זה אסור. אם אני אגיד, 'תחשבו טיפה על הצניעות שלכן', לא משנה איך אנסח את זה יגידו 'אתה מאשים את הקורבן'. אני גם נגד מחאת המכנסונים. תגיד פרימיטיבי, אבל אני עדיין רואה שוני בין חשיפה נשית לחשיפה גברית. גבר בלי חולצה זה לא כמו אישה ללא חולצה.
"אני שונא את המושג מיזוגיניה. הוא לא קיים. משמעות המילה היא שנאת נשים, אבל נשים הן חצי מהעם, ואני לא מכיר גבר ששונא נשים. אני כן מכיר גבר שלא אוהב אישה ספציפית, או יכול להכליל ולהגיד 'נשים רכלניות', אבל שנאת נשים גורפת?
"מיזנדריה? זה יש. שנאת גברים. זה של פמיניסטיות, וזה קיים. גבר יכול להיות ביקורתי כלפי ארגון נשי, כמו שלי יש ביקורת על שדולות הנשים שעושות עבודה עקומה. הן כופות את הדעות שלהן על הרבה נשים שבכלל לא ביקשו מהן את זה. האחיות שלי הן נשים, אשתי אישה. אני אוהב נשים. שוביניזם קיצוני יש, אני מסכים, אבל זה קיים בעיקר בקהילות מסוימות במדינה או בארצות לא מפותחות.
"יש גברים שהחינוך הדפוק והחיים הביאו אותם לאנוס. הפמיניסטיות שמובילות את הקו הרדיקלי, שמשפיעות על התקשורת, קבעו שיש בישראל תרבות אונס. אנסים בישראל מוקעים חברתית, הם נענשים. כולם מגנים. המקרים האלה הם בושה למין הגברי.
"תראה מה קורה במדינות אפריקה שמהן מגיעים המסתננים. אני לא ממציא פה כלום. שם יש תרבות אונס עם ברית המילה הנשית, וכשאישה נאנסת שם, אז סוקלים אותה באבנים - היא אשמה, כמו בימי חמורבי. אני בסך הכל בא להגן פה על המין הגברי. אני שומע מה הולך במועדונים בתל אביב, ואולי שם יש דברים שאני לא מכיר. באזור שאני גר אני לא מכיר מטרידנים".
יש דברים שלא צוחקים עליהם?
"לעולם לא אצחק על אנשי דת מוסלמים. אני יודע שזה מאוד פוגע בהם. מכבד אותם. אם יהיה לי איזה סתלבט על השואה, זה יהיה בטעם ובמסגרת מופע סטנד־אפ. בעונה 4 עשיתי פרק על משפט דמיאניוק, שסבא של גידי הוא ניצול שואה שרוצה להרוג את שפטל. אבל לא היה לעג לניצולים או זלזול בטרגדיה. יש כאלה שאין להם אלוהים, לא עושים חשבון. אי אפשר לצחוק על הכל. אתה יכול לצחוק על פדופיליה?"
מי מצחיק אותך?
"שלום אסייג, שחר חסון, קטורזה, אדיר מילר. הבנות שכתבתי להן, רותם אבוהב וענת מגן, מצחיקות אותי. אדי מרפי בימים החזקים שלו. גם דייב שאפל סבבה. סיינפלד מתוחכם מדי בשבילי, לא מפיל אותי. בגדול אני כמעט לא צרכן של סטנד־אפ אמריקני. הקצב של הסטנד־אפ הישראלי הרבה יותר מהיר".
הפריע לך שטענו שהתקדמת רק כי אתה אח של שלום?
"בהתחלה כמעט לא שמעתי את זה כי מני אסייג לא היה ישות עצמאית ככותב ידוע בפני עצמו. הייתי מאחורי הקלעים ולא היתה סיבה להעליב אותי. בשנים הראשונות הסתובבתי עם אפס אגו, הייתי נושא כלים. רק עם הזמן פיתחתי אגו. כשיצאתי לדרך עצמאית וגם התחלתי להתבטא פוליטית, אז זה היה טריגר עבור אנשים מהצד השני לרדת עלי. זה תמיד היה, 'אח שלך סידר לך עבודה', 'מה אתה שווה בלי שאח שלך יסדר לך'. בסדר.
"יש ציבור שמאוד אוהב אותי ויודע שמני אסייג, ברוך השם, הוא היום שם בפני עצמו שמאוד מבוקש בקרב עשרות קומיקאים והפקות וערוצי טלוויזיה.
"היום אני בוחר עם מי לעבוד, וזה המקום הכי טוב שיכול להיות ליוצר. פונים אלי המון, אני פשוט לא מוצא מספיק זמן כדי לעבוד עם כולם, אז יש כמה מופעי סטנד־אפ של חבר'ה מוכרים שאני עוזר להם, אבל בגדול כרגע סאטירה ימנית זה הדבר שהכי קורץ לי".
אסייג צפוי בעתיד הקרוב לקחת פיקוד על הפקת תוכנית הסאטירה "לאטמה", שמשודרת בערוץ 20, לכתוב אותה יחד עם טל גלעד וגם להנחות.
"סאטירה ימנית זה משהו שמזמן רציתי לעשות. אני יודע להשחיל מסרים, כמו שהשחלתי מסרים חברתיים ל'שנות ה־80', ולעקוץ כמו שצריך את הצד השני. ואני מקווה שיכאב לצד השני.
"סאטירה אמורה להכות בחזרה בלי חשבון. אפשר להכניס גם הומור עצמי ולרדת פה ושם על הצד הימני, אבל המטרה המרכזית היא לעשות סאטירה שתחשוף את הפרצוף שלהם. של השמאל. זה מה שעושים ב'ארץ נהדרת', ב'גב האומה' ז"ל ובמקומות אחרים - משתמשים ביכולות שלהם להעביר מסרים עם הרבה ארס. וכן, המטרה הראשונה שלי היא לעקוץ את השמאל".
לקראת יום כיפור, יש מישהו שצריך לבקש ממך סליחה?
"מי שצריך יודע איך להגיע אלי באופן אישי, אם זה נורא חשוב לו. ואם לא חשוב לו, אז זה גם לא חשוב לי. אני הייתי רוצה לבקש סליחה מכל אלה ששפטתי אותם בטרם הכרתי. כאלה שבאו לי לא טוב בעין. גם אני חוטא לפעמים בסטיגמות, בדעות קדומות ואוטומטיות, ועל זה אני מבקש מחילה".
ממי היית רוצה לבקש סליחה ואתה לא יכול?
"מההורים הנפלאים שלי, עליהם השלום. כמה שהשתדלתי לכבד, להעריך ולשמח אותם, אני עדיין חושב שזה לא היה מספיק ושיכולתי לעשות יותר מזה כי הגיע להם יותר מזה. אני מקווה מאוד שמעשיי ופועלי החברתי, והפצת התורה והמסורת, מסבים להם נחת שם למעלה בגן עדן".
