נפתחו שידורי גלי צה"ל
ב־24 בספטמבר 1950, אתמול לפני 70 שנים, בשעה 18:30, החלו שידורי תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל, בתרועת חצוצרה - ואחריה נגינת המנון "התקווה".
בנאום בשידור החגיגי הגדיר ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, את מטרות התחנה הצבאית: "להיות מכשיר לביטחון ולהתגוננות, אמצעי קשר יעיל לכוחות הצבא הסדיר והעתודות (מילואים; ד"ס), ומכשיר לחינוך הנוער והעם".
התחנה הוקמה בתוך כיתה בבית הספר "המנחיל" שברמת גן. חיילים הדביקו מזרנים לקירות הכיתה ולפתחי החלונות, לצורכי איטום, והתקליטייה הורכבה מכ־2,500 תקליטים שסיפק אגף החינוך של צה"ל, כחצי מהם בתחום המוזיקה הקלאסית. כדי למשוך קהל מאזינים צעיר יותר, נהגו השדרנים לפקוד חנויות מוזיקה בתל אביב, לקבל בהשאלה תקליטים פופולריים - ולהחזירם מייד למחרת, בתום השידור.
שידורי גלי צה"ל החלו מדי יום ב־18:30 ונמשכו שלוש שעות וחצי. רוב התוכניות היו מוזיקליות, וחלקן שידרו, כאמור, מוזיקה קלאסית. התחנה התהדרה גם בתזמורת קלאסית, בניצוח רומן מסינג, שהקליטה את תוכניותיה באולפני קול ישראל בקריה שבתל אביב, משם גם שודר חלק מתוכניות גלי צה"ל בשנותיה הראשונות - שכן מַשדר התחנה אפשר קליטה ברדיוס של 30 קילומטרים בלבד.
באוקטובר 1950 החלה גלי צה"ל להקליט ולשדר תוכנית בידור שבועית, שהפכה מייד פופולרית מאוד, בהשתתפות מיטב אמני ישראל באותם ימים. התוכנית נקראה "תיבת נח", על שם המקום שבו הוקלטה - מועדון תרבות לחייל ששכן ברחוב הירקון 91 (כיום האגף החדש של מלון דן), במבנה ששימש בזמנו את חיילי המנדט הבריטי ונקרא The Ark (תיבת נח).
גלי צה"ל הלכה וצברה פופולריות, וב־1958 עברה למשכנה הנוכחי שביפו, משם התחרתה על לב המאזינים מול קול ישראל, בסדרה של תוכניות פורצות דרך. התוכנית הזכורה ביותר היתה "משפחת שמחון" ("נאווה בבית?"), שהורכבה מסדרה של תסכיתים בני עשר דקות על חייה של משפחה רגילה במדינת ישראל הצעירה.
לדרום בטיסה: חברת "אילתה" הופכת ל"ארקיע"
בספטמבר 1950 שינתה חברת התעופה "אילתה" את שמה ל"ארקיע", ולרגל המאורע הוקדש לאילת חלק גדול מגיליון "העולם הזה", שיצא לאור ב־25 בספטמבר 1950.
"עבור 99.9 אחוזים מתושבי הארץ אילת אינה אלא חלום רחוק", כתב אורי אבנרי, עורך העיתון, והוסיף ש"הרומנטיקנים והפנטזיונרים מכנים את אילת בתואר 'לונה פארק לאומי'. אנו מבקשים לספר כאן על אילת האחרת, זאת בעלת הפוטנציאל להכניס למדינה הון עתק בדולרים. לא על כל הדברים אפשר לכתוב בשלב זה, אך ממה שהצטבר לאחרונה במערכת ניתן להבין שהממשלה לא לוקחת את אילת ברצינות יתרה".
בהמשך מביא השבועון צרור ידיעות על אילת ("הידעתם? הנסיעה מבאר שבע, שנמשכה בעבר 17 שעות, התקצרה לשבע בלבד"), מציג צילום אוויר שבו נראית אילת כנקודה זעירה במדבר ("הצילום, מגובה קילומטר, הושג על ידינו במאמצים רבים"), מצטט תושבים ("חם פה גיהינום ומשעמם נורא") ומספר על פוטנציאל ענף המדגה במקום ("את הדגים אפשר לדחוף לתוך קופסאות ולמוכרם לחו"ל תמורת דולרים").
השבועון מקנח בכתבת תוכן שיווקי מצולמת, שנפתחת במילים "סופר 'העולם הזה' הצטרף לטיסת ארקיע, כדי לבחון ולדווח אם נכונות השמועות על ההנאה הגדולה הנגרמת לנוסעים בטיסה לאילת במטוסי ארקיע החדישים והמשוכללים".
מוסד ל"חולי רוח" בירושלים
בשבוע האחרון של ספטמבר 1950 סיירה בין הבתים הנטושים בכפר שאול שבירושלים (לשעבר הכפר הערבי דיר יאסין) משלחת מטעם יהודי בריטניה, שבאה להכיר את המקום שבו אמור לקום בית חולים ל"חולי רוח", כפי שכונו בזמנו הסובלים ממחלות פסיכיאטריות שונות.
בראש המשלחת עמד ג'פרי אברמסון, פעיל יהודי מלונדון שהנושא היה קרוב לליבו. הלה גייס לצידו כמה תורמים, במטרה לסייע בהקמת מוסד רציני לטיפול בחולי הנפש בישראל הצעירה.
את ביקורה בארץ החלה המשלחת בבת ים, שם פעל מוסד טיפולי (לימים, "אברבנאל"), שהוקם על ידי הבריטים שש שנים קודם לכן. בהמשך ביקרו חבריה בבית החולים בבאר יעקב, שם קיבל את פניהם ד"ר לייב מילר, מנהל "האגף להיגיינה רוחנית" במשרד הבריאות, שסיפר ש"מספר חולי הרוח המאושפזים במוסדות עומד היום על כ־2,000, ויש רבים שלא נמצא להם עדיין סידור מתאים".
ד"ר מילר הסביר לנוכחים שלעומת ארה"ב, שם מוקצות ארבע מיטות אשפוז לחולי נפש על כל 1,000 תושבים, בארץ יש 1.2 מיטות בלבד. "כך שיש לנו עוד דרך ארוכה ללכת, אם כי יש לציין את השיפור הגדול בשירותים הרפואיים ובעלייה המתמדת של רמת הפרסונל הרפואי".
ב־1951 הסתיימה הקמת בית החולים בכפר שאול, כשחלק מבתי הכפר שימשו בסיס למוסד הרפואי, שאליו הועברו 300 חולי נפש ממקומות שונים ברחבי הארץ.
רומו - אך סירבו להתלונן
לכפר נטוש בדרום, שבו השתכנו עולים יוצאי תימן, הגיע יהודי נוהג במשאית מלאה בכלובי עופות. עוזרו, בעצמו בן העדה התימנית, הודיע לנוכחים שבעל המשאית הביא להם עופות חיים, אחרי ששמע ש"תימנים לא אוכלים בשר קפוא". לדברי העוזר, הבוס שלו לא דורש תשלום על חלוקת העופות ורק מבקש לבחון את פנקס המזון שבידי כל משפחה, כדי לוודא שהיא רשאית לקבל עוף. העוזר חילק את העופות, בעוד בעל המשאית "בדק" את הפנקסים - ואחר כך נסע מהמקום. עד מהרה התברר לעולים שמפנקסיהם נעלמו תלושי הנעלה והלבשה. פקחי משרד האספקה שהגיעו למקום נדהמו לגלות שהעולים מסרבים לשתף פעולה בחקירה, שכן, לדבריהם, "בעשרת ימי תשובה אין לסבך יהודי בעבירה".
תוכנית ייעור שאפתנית
ממשרדו של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, נמסר בימים שאחרי ראש השנה 1950 ש"מייד אחרי חג סוכות יחל מבצע לאומי לנטיעת אילנות, כשבמשתלות הממשלתיות הצטברו כבר יותר מ־8 מיליון שתילים".
מר עמיהוד גור, מנהל מחלקת המשתלות הממשלתיות, הודיע ש"בזכות יוזמתו של ראש הממשלה לייעור הארץ, יתווספו מאות אלפי ימי עבודה לעולים החדשים". מבצע הייעור הממשלתי יצא לפועל בד בבד עם נטיעותיה של הקרן הקיימת.
מחפש את היד התותבת
בעיתון "דבר" פורסמה מודעה תחת הכותרת "מי שלקח את הפרוטזה", ומתחתיה הפירוט: "ב־20 בספטמבר 1950, באוטובוס אגד שיצא ב־16:40 מחיפה לתל אביב, נעלמה חבילה שהכילה פרוטזה של יד מלאכותית, שלה אני נדרש בדחיפות כנכה מלחמה. המוצא הישר מתבקש להחזירה לתחנת משטרה, או לכתובתי: חזן ראובן, רחוב 1 מס' 46, יפו". לא ידוע אם התותבת אכן הוחזרה לבסוף לבעליה.
הנעלמים / מנהגים שהיו
נעלי גומי ביום כיפור
בימי כיפור של זמנים עברו השתמשו החרדים בנעליים עם סוליה מגומי (דוגמת נעלי האולסטאר שבתמונה), כדי לעמוד באיסור החל בכיפור לנעול נעלי עור, חומר גלם המסמל את שליטת האדם בבריאה ובחי. ילדים חילונים היו מגחכים, מתוך בורות, בראותם את החרדים מהלכים ביום כיפור נעולים בנעלי התעמלות, והודיעו זה לזה ש"היום הוא 'יום הספורט' של הדתיים". במהלך השנים הוחלפו נעלי הגומי בנעלי בית או בנעלי בד.
הצרכנייה / פריטים מאז
מחזיק ביצים
בימים ההם, בטרם הומצאו מארזי הקרטון המוכרים לנו היום, שמגינים על הביצים בדרך מהסופר הביתה, סבלו לקוחות רבים לא פעם משברים בביצה אחת או שתיים, שהפכו את שקית הנייר שאליה הוכנסו כל הביצים לעיסה רירית ודביקה. לשם כך הומצא מחזיק הביצים, שהיה עשוי פלסטיק ועוצב בצורת צדפה נפתחת, שלתוכה הוכנסו עד תריסר ביצים - שנישאו בידית בבטחה כל הדרך מהמכולת למטבח.
איגרות "חתימה טובה" בדואר
נוסף על המנהג הנפוץ לשלוח איגרות ברכה לשנה החדשה ("שנוטובות"), היה מקובל בזמנים ההם לשלוח בדואר גם כרטיסי "חתימה טובה", בתקווה שהברכה תגיע לנמען בימים שלפני יום כיפור. היו אלה איגרות סטנדרטיות קטנות וקודרות, שהודפסו לרוב באותיות שחורות על רקע לבן, אם כי היו שהשקיעו באיגרות גדולות, מאוירות ומרשימות - דוגמת זו המצורפת, שיוצרה באוסטריה בתחילת שנות ה־30.
