שמעון פרנס: "כשלתי בלשרוד טלוויזיונית"

 

מתי בפעם האחרונה טסת?

"ביום ההולדת שלי, שחל בפברואר, הייתי ביוון. יותר מחצי שנה חלפה, ואני מתגעגע מאוד למופעים, למוזיקה, לאווירה, לאוכל, למנטליות ולכל מה שאיבדנו כאן ואני עדיין מוצא שם. יוון היא בית שלי, אבל אני לא ממהר להגיע אליה, כי גם היא עוד לא חזרה למלוא הנורמליות שלה ועדיין מוקדם מכדי לקחת סיכונים". 

 מתי בפעם האחרונה כעסת?

"בכל יום אני כועס. אני ג'ינג'י שמתחמם מהר וגם מתקרר מהר, אבל אני מטפל בתכונה הזאת מאז 2007, אז נודע לי שחליתי בסרטן הלימפומה. ברגע שאבחנו אותי סופית ועשו לי דיאגנוזה של המחלה, קיבלתי החלטה שאני יוצא מזה, כי ידעתי שאני מטופל היטב ונמצא בידיים הכי טובות שיש. במקביל, אמרתי שאם אני לא משנה דברים בהתנהלות ובהתנהגות, לא הפקתי שום לקח. שם החלטתי שאני לומד להפסיק לכעוס.

"הייתי כועס בכל רגע, בכל שעה, על הדברים הכי קטנים. אין דבר כזה לא לכעוס, אנחנו בני אדם, זה חלק מחיינו, אבל היום אני יודע לתפוס את עצמי ומתאמן בלהפיג כעסים ולכעוס פחות. הכעס בא מהאגו, וברגע שאתה מבין את זה ויודע לגמד את האגו, אתה גם כועס פחות, מתוסכל פחות".

 מתי בפעם האחרונה האזנת לשיר שאהבת מאוד?

"בכל יום, אני לא יכול לחיות אחרת. מוזיקה היא צו קיומי, את כל החיים אני עוטף בפסקול של מוזיקה ובדברים שאני אוהב. היום שמעתי רמיקס חדש לשיר טנגו של הזמרת היוונייה המפורסמת חאריס אלקסיו. מצאתי ביוטיוב גרסת רמיקס חדשה לשיר הזה, שפשוט עינגה אותי ועשתה לי את הבוקר.

"יש לי קילומטראז' ארוך במוזיקה הישראלית, ואני מודה שקשה לי להתחבר לדברים שנעשים היום. לא שלא נעשים דברים טובים, אבל אני מגלה פחות ופחות עניין ועומק. אני אוהב את אמיר דדון ואת ישי ריבו, את נתן גושן ואת שולי רנד".

 מתי בפעם האחרונה דיברת עם אנשים ברחוב?

"אין יום שאני לא נעצר ברחוב על ידי אנשים, וזה מדהים כי לא עשיתי טלוויזיה כבר הרבה שנים, אבל בכל זאת אנשים זוכרים. כנראה יש משהו בג'ינג'יות שלי שמוטבע בתודעה. בכל יום עוצרים אותי, מביטים בי או מתלחשים ומצביעים עלי, ובכל יום אומרים לי 'אוי, אמא שלי מתה עליך' או 'איך אני אוהב אותך'. לשמוע מאנשים שהם שומעים אותי ברדיו זה נדיר, וזה עושה לי את זה. כשהם אומרים שהם נהנים, זו מחמאה גדולה מאוד. היום כבר לא פותחים רדיו רק כדי לשמוע מישהו, אלא בעיקר מאזינים בנהיגה".

מתי בפעם האחרונה נכשלת?

"כל חיינו, של כל אחד מאיתנו, רצופים בכישלונות. השאלה היא מה אתה מפיק מהכישלון ואם אתה צומח ממנו. הכישלון הכי גדול שלי היה במישור המקצועי, כשלתי בלשרוד טלוויזיונית. 'הטברנה' ירדה לפני 17 שנים וכשלתי בלעלות בחזרה על הגל, אבל אני חושב שרק צמחתי מזה. התחזקתי מאוד רדיופונית, ומבחינת לקחים מקצועיים שהפקתי רק צמחתי וגדלתי ואני אדם טוב יותר היום, וגם מבחינה מקצועית אני פורה ויצירתי יותר".

מתי בפעם האחרונה התחרטת על משהו?

"להתחרט זו שטות. אני מאלה שחושבים שהחרטה לא שווה את מה שאנחנו משקיעים בה. הרי אם אתחרט, זה ישנה את המצב? אני לא משקיע טיפת אנרגיה בחרטות, אני משקיע בלתקן, בללמוד איך אני לא חוזר על טעויות. בעבר עסקתי הרבה בחרטה, אבל הוויתור עליה הוא חלק מההתבגרות שלי. אני מרגיש שהשיאים שלי עוד לפניי, כי אני בן אדם שמתפתח לאט. אני כל הזמן לומד ובתוך תוכי אני מרגיש שאני טוב יותר היום מאי פעם".

מתי בפעם האחרונה נזכרת באהבה הראשונה?

"אני נזכר בה אחת לכמה חודשים, כי אני נפגש עם האהבה הראשונה שלי אחרי 45 שנה שלא נפגשנו. לפני חמש שנים הקשר בינינו התחדש. זה קרה די במקרה, בפייסבוק, ואז נפגשנו לראשונה אחרי 40 שנה. שנינו כבר סבתא וסבא והיום מדי פעם אנחנו נפגשים, שותים קפה ומדברים על חוויות, כי פתאום גילינו זה את זה ונשארנו חברים. זה סיפור אהבה של ילדים, אני הייתי בן 12 והיא בת 11. לא היינו באותה כיתה והייתי מאוהב בה עד מעל הראש".

מתי בפעם האחרונה בדקת את חשבון העו"ש?

"בערך אחת לשבוע אני בודק בחשבונות מה מצבי, הכל דרך הנייד. אני רואה את המספרים ואומר לעצמי המצב בקנטים. אם אני אמור ללכת בעקבות המספרים שאני רואה אני אמור להיכנס למרה שחורה, אבל אני מתאמן בלחשוב חיובי. אם אדאג, זה יעזור לי? זה רק יפגע בבריאות שלי. אני כמעט לא מופיע כבר קרוב לחצי שנה, אבל אני איש גלי צה"ל וזה העוגן שלי. אני אוהב את התחנה, היא בית בשבילי. אשתי שכירה, אנחנו מחזיקים את הראש מעל המים ואני לא נותן לדאגה לתקוע יתד, אלא מגרש אותה. ומצד שני, אני לא טומן את הראש בחול. אני לא בת־יענה, אלא פשוט בוחר להישאר אופטימי".

מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה נהדרת?

"אשתי בשלנית מעולה, אז כל ארוחה בסופי שבוע היא חגיגה לחך, ויש בי כמובן געגוע למקומות הטובים שאני אוכל בהם ביוון. יש לי מקום סודי באתונה, הקבב היווני שם כל כך טעים שאין מקום אחד בארץ שמתקרב אליו. אלה טעמים שאנחנו לא מכירים. לא אגלה היכן הוא, כי כל הישראלים ירוצו לשם. גם את המטבח הטורקי אני אוהב מאוד. הוא מלך המטבחים, העשיר והטעים ביותר, והמטבח היווני מושפע מהטורקים".

מתי בפעם האחרונה קיבלת תובנה לחיים?

"החודש למדתי שיעור לחיים מהנכד הבכור שלי, עומר, שהוא בן 9 וחצי. אני גר בבית עם גינה, שבה אני מטפל. אני אוהב צמחים והגינון משרה עלי שלווה. הצלחתי להעביר לעומר את האהבה הזו, והוא פתח בבית שלו משתלה, 'המשתלה של עומר'. היתה לי פטוניה שכבר היתה גמורה לגמרי, התעלפה, אבל עומר לא הבין למה אני זורק אותה. הסברתי לו שהפטוניה הולכת למות, והוא ביקש שאתן לו לשקם אותה. אמרתי 'חבל לך על הזמן והמאמץ', אבל הוא רצה כל כך שאמרתי לעצמי לא לדכא אותו. אחרי שבועיים הוא חזר אלי עם הצמח פורח וירוק, אז אמרתי לעצמי 'אתה רואה? תלמד מהנכד שלך'".

מתי בפעם האחרונה שמעת שיר וחשבת שהוא נכתב עליך?

"בכל פעם שאני שומע את 'אני גיטרה' שכתבה נעמי שמר לבני אמדורסקי, אני מרגיש שזה עלי. אמרתי שכשתגיע שעתי, זה השיר שאני רוצה שישירו לי בעברית. יש שני שירים שאני רוצה שישירו לי כשאלך, השני הוא 'אל תכעסי, עיניים שלי', שכולם מכירים מהביצוע של פוליקר, אבל בגרסה היוונית".

מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו?

"קורה לי לפעמים שקולגה מקדים אותי באיזשהו סקופ מוזיקלי. למשל, שיר שהוא שם עליו את היד או סיפור יפה שהוא מביא לפניי. זה מעורר בי קנאה וגם מעורר אותי יותר, כדי לעשות בפעם הבאה יותר טוב ממנו. בשנה האחרונה אני מקשיב כל הזמן לקולגות, כדי להתעדכן ולהיות טוב יותר מהם. רק בשבוע האחרון זה קרה לי, כשגיליתי שפספסתי מידע חשוב והרגשתי דקירת קנאה קטנה".

מתי בפעם האחרונה בכית?

"אני מהגברים שמתרגשים בסרטים. יש סרטים שמעוררים בי דמעות, וזה קורה לי גם כשאני צופה בטלוויזיה ברגעים מסוימים. הפעם האחרונה שעלו לי דמעות בעיניים היתה לפני חודשיים, כשהזמרת היוונייה חאריס אלקסיו, הגדולה בזמרות יוון ב־40 השנים האחרונות, הודיעה על פרישתה. אני מעריץ ואוהב אותה, והיא הודיעה לפני חודשיים שהיא פורשת מזמרה כי מיתרי הקול שלה בוגדים בה. בשבילי זה היה כמו אחות גדולה שעוברת משבר טרגי. עלו לי דמעות בעיניים.

"בהקשר אחר לחלוטין, בכיתי בכי מר ברצח רבין. שם מצאתי את עצמי בוכה עם דמעות וגרון משתנק. הערכתי את רבין ואהבתי אותו, ותפסתי את עצמי בוכה לגמרי".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?

"אני אומר את זה לנכדים שלי בכל יום. יש לי ארבעה, וזה יוצא ממני אליהם בקלילות, אבל עם כוונה, לא סתם מן השפה ולחוץ. אין אצלי אחד בפה ואחד בלב. כשמישהו אומר לך את זה בכל יום ובכל שעה, אל תאמין לו. לאנשים אחרים שקרובים אלי אני לא מרגיש צורך לומר את זה בכל יום, אבל יש אצלנו מנהג: בכל שישי אנחנו עושים קידוש, אני מקדש, ובסיום אנחנו מתחבקים לשבת שלום, ואז אני מחבק כל אחד מבני המשפחה ולפעמים לוחש לאחד מהם באוזן 'אני אוהב אותך'. זה היה נהוג אצל הוריי ואצל סבא וסבתא שלי, ואני ממשיך את המסורת".

מתי בפעם האחרונה עשית פשלה?

"באחד מימי הקורונה הגעתי למופע באחד הקיבוצים. זה היה מופע בחוץ ליד הבריכה מול 50 איש. עשר דקות לפני העלייה לבמה גיליתי ששכחתי את בגדי ההופעה בבית. יש לי כלל לכבד את הקהל, וזה אומר גם להתלבש יפה להופעה. חשבתי לעצמי 'מה אני עושה?' לא היתה לי ברירה ועליתי בברמודה, מוקסינים וטי־שירט, כאילו באתי לרחוץ בבריכה. היה חם מאוד, ולמזלי, הקהל היה לבוש ברובו כמוני וקיבל את זה כמובן מאליו, אבל כל המופע הרגשתי עירום ועריה. המופע היה מוצלח אבל אני, שפישלתי, מה זה התבאסתי".

מתי בפעם האחרונה הפתעת את עצמך?

"במשך שש שנים הייתי יועץ מוזיקלי של פסטיבל מדיטרנה באשדוד. זה היה תפקיד מכובד ששכרו בצידו, ובשנים האחרונות חשתי שרוב עצותיי המקצועיות אינן מתקבלות ושקלתי עם עצמי אם לפרוש. הראש אמר 'אל תעזוב, הפירות הכלכליים והמעמד שווים הבלגה, שתוק וממש את התואר ואת האינטרס הכלכלי', אבל הלב אמר 'קום ולך. אם אינך מצליח להביא את עצמך לביטוי מקצועי, אין לך מה לחפש שם עוד'. הייתי בטוח שהשכל ינצח כי הייתי זקוק אז לכל שקל, אבל להפתעתי הלב ניצח. קמתי והלכתי".

מתי בפעם האחרונה ראית מראה בלתי נשכח?

"ראיתי את אבי המת מונח על אלונקה בחדר הסגור בבית ההלוויות. זה היה ב־1992 והוא היה עטוף בתריכים ורק ראשו גלוי. שני אחיי ואני נכנסנו לחדר כדי להיפרד ממנו בפעם האחרונה, עיניו היו עצומות, ואני מלמלתי 'שמע ישראל' וזריתי על פי המנהג חול על עיניו, נשקתי למצחו ובכיתי. זו תמונה שהולכת איתי שנים".

מתי בפעם האחרונה הצטערת על משהו?

"בשנת 2001 הייתי עורך ומנחה של התוכנית 'אצל פרנס בטברנה' בערוץ 2. הייתי בחדר העריכה, הנייד שלי צלצל ומעברו השני של הקו היה הזמר הוותיק בני ברמן, שבקול חלוש אמר לי 'פרנס, הרגע יצאתי מביקור אצל הרופא, שבישר לי שחליתי בסרטן. נותרו לי חודשים ספורים, הייתי רוצה שתזמין אותי לתוכניתך'.

"הייתי המום, אמרתי לו שאחזור אליו ובישיבת המערכת הייתי מאוד בעדו, אבל רוב חברי המערכת סברו, משיקולי רייטינג, שלא כדאי להזמינו ואמרו 'בני ברמן זה פסה, עזוב'. התלבטתי כי מאוד אהבתי אותו, ולמרות שיכולתי להחליט כרצוני נכנעתי לעצת הרוב. ההחלטה הזו מלווה אותי שנים בתחושה של צער. כמה חודשים אחר כך הוא נפטר".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הפנסיה?

"בפברואר הקרוב אגיע לגיל פרישה ואני אמור לצאת לפנסיה באופן רשמי, אבל אין לי שום תוכניות לפרוש. אעבוד עד היום האחרון שבו אעמוד על הרגליים ויתאפשר לי, וגם אם הייתי מולטי־מיליונר הייתי עושה זאת. אשאר ברדיו כל עוד ירצו בי, אמשיך להופיע על הבמה ואמשיך לטייל ולהוציא טיולים. אני מרגיש שהנשמה שלי נשארה אי שם בשנות העשרים. לנשמה אין גיל, גם לא גיל פרישה".

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה שידרת ברדיו?

"בקיץ 1979 אני עולה לרדיו כשאני ספרן בספריית התקליטים של קול ישראל. עדיין לא עורך אפילו. מי שקלט אותי והאמין בי היה עמיקם רוטמן, שצירף אותי כעורך המוזיקה בתוכנית המוזיקה שלו בימי שישי ברשת ב'. עמיקם, שאני רואה בו מורי ורבי הרדיופוני, הושיב אותי מול המיקרופון ואמר לי 'פתח!', אז פתתתי, וכל פתיחה לוותה בשקשוק ביצים ובהתרגשות מגומגמת. מאז אני לא מפסיק לפתוח מיקרופון, ואמשיך עד יום מותי".

 

שמעון פרנס, בן 66, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה. מתגורר בהר אדר, נשוי לאלמוגית, אב להגר (38), אביה (32) ותום (28), וסב לעומר (9), אמה (5), יונתן (4) ונלי (שנה). החל את דרכו בקול ישראל, הגיש תוכניות אירוח בטלוויזיה והוציא טיולים מאורגנים ליוון. כיום מגיש בגל"צ את "העונג השישי" ו"העונג השביעי", ועורך ומנחה את סדרת ההרצאות "המאהבים הגדולים של המוזיקה היוונית" בבית אריאלה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו