"אני רוצה לנשום", אומרת קרן בקול חנוק. מדי יום היא חוזרת לביתה שבמגדל העמק משעות של עבודה מאומצת בחברה המעניקה סיוע טיפולי למבוגרים ולילדים בעלי צרכים מיוחדים. בבית מחכים לה שלושת ילדיה, שניים מהם בגילאי בית ספר יסודי והקטנה בת 3 וחצי. כבר שלוש שנים שהיא גרושה ומטפלת כמעט לבדה בתחזוק כלכלת הבית, באמצעות משכורת מינימום וכספי המזונות שמעביר לה בעלה לשעבר.
צילום: באדיבות ארגון תכלית
רק שהשנה הקורונה הגיעה והעמיסה עליה עוד מטען חריג של הוצאות וטרדות. בחודשים האחרונים המשכורת שלה הצטמצמה והיא מתמודדת עם חובות ארנונה ("אני מצליחה בסופו של דבר לשלם אבל לא בזמן"), כשבמקביל עליה לחשב כיצד לחלק את הסכומים הזעומים שברשותה בין שכר הדירה, התשלומים לבתי הספר ורכישת מזון. בזמן האחרון, אבי ילדיה הפסיק להעביר את המזונות וברקע מהדהד גם הקושי שבסגר.
"הילדים הגדולים עוד מבינים את המצב", היא משתפת, "אבל הקטנה, בת 3 וחצי, לא מבינה שאי אפשר לקנות לה שום דבר חוץ מהעוגייה הפשוטה. בגדול, כל ההוצאות עליי. אני סוגרת את הפה ומתמודדת". היא מוסיפה: "אני לא מרימה ידיים. אני מנסה לשרוד מיום ליום. אני לא יכולה לשבת ולבכות. בשביל לקבל משכורת מינימום, אני עובדת מ-08:00 עד 16:00, ואם הייתה לי אפשרות לעבוד יותר - הייתי עושה את זה".
עם שלל הלחצים מתמודדת היא לבדה. אביה מתגורר לבדו בערד ("הוא עובר ניתוחים קשים, אבל אנחנו לא יכולים לנסוע אליו"), אימה עזבה לרוסיה לפני פרוץ הקורונה ויש לה אח אחד שגר באזור הצפון עם משפחתו, "וגם הוא", היא מספרת, "עובד קשה".
את תהומות התסכול שלה מרגישים גם ילדיה, שמנסים, בדרכם, להקל עליה. "הם עדיין מבקשים שאקנה להם משחקים, אבל מחכים בסבלנות", היא מספרת. "לבת שלי היה יום הולדת בפסח האחרון. לא הזמנתי את החברות שלה. הכל היה סגור ובקושי מצאתי מקום לקנות לה מתנה. חגגנו בבית והיא קיבלה מתנה ועוגה. אבל גם בלי הקורונה, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לתת יותר. אולי הייתי קונה קצת חטיפים ושתייה. זה כואב. אני רוצה שהילדים שלי ירגישו כמו כל הילדים, שמגיע להם".
ומה יקרה בסגר? "אני מנסה שלא לחשוב על זה", קרן אומרת. יש עוד תרחיש שהיא מנסה להסיט ממחשבותיה: "אני יודעת שאף אחד לא יעשה את הדברים במקומי. יום אחד אמרתי לגרוש שלי שאני לא מרגישה טוב, אז הוא אמר לי, 'קרן, אם יקרה לך משהו - לא אוכל להתמודד עם שלושה ילדים'. הוא לא צחק, זה אדם עם בעיות נפשיות. הבנתי אז שאם יקרה לי משהו - הילדים שלי יישארו לבד בעולם".
בתוך המצוקה הגדולה, קיבלה קרן המלצה לפנות לארגון "תכלית", שבין היתר מסייע בחבילות מזון לנזקקים. "אני לא מספיקה לעשות הכל, קשה לי לבד", היא אומרת. "הם מביאים לי אוכל עד הבית, לפעמים אני לא יודעת לכמה זמן המזון יספיק, אבל לפחות זה מרגיע אותי שלא אצטרך לרוץ הרבה.
"אין לי משכורת טובה, כך שאני לא יכולה לקנות מעדנים או לגוון בארוחות, ולילדים מתחשק לפעמים קצת מתוק". הסיוע מ"תכלית" מאפשר לה לחסוך גם קצת כסף כדי לקנות מדי פעם ממתקים לילדיה.
ולקרן אין כרגע דרישות גדולות מהחיים. הדבר היחיד שהיא חולמת עליו הוא חופשה עם הילדים. "אני רוצה לקחת אותם לנופש של שלושה ימים", היא אומרת, בתקווה שתוכל ביום מן הימים לשבור את השגרה המתסכלת בין הבית לעבודה.
"לא ידעתי איך אפשר להיעזר במישהו אחר - חטפתי כאפה"
אפרת רחל ממו מביתר עילית, גרושה ואם לחמישה, נמנית על אלפי הפונים לארגון. זמן קצר לפני שהקורונה החלה להתפשט בישראל, היא פוטרה ממשרה שבה החזיקה במשך 14 שנים. "הייתי מנהלת הפצה עם רכב צמוד, חטפתי שוק", היא משתפת. "יש לי ניסיון בעבודה מעשית ראש גדול וכריזמה, אבל בשוק צריך גם תואר. בתוך כל זה, נחתי לתוך הקורונה, וכשרשתות גדולות נופלות - מי צריך אותך בכלל במעגל הזה?"
ממו מצאה את עצמה בתוך מאבק מתמשך עם משכנתה גדולה שנותרה על הבית שהיא ובעלה לשעבר רכשו לפני הגירושים, ופרנוס של חמשת הילדים - הגדולים בני 12 וחצי והקטנה בת חמש.
בעצת חברות, היא פנתה לעמותות סיוע ואיפשרה לעצמה לקבל מעט תמיכה מבחוץ. "היה לי ברור שאני חייבת לעמוד בזכות עצמי ולא להישען רק על אנשים", היא אומרת. "מי שמכיר אותי יודע שלקבל עזרה זה רחוק ממני. זה משהו שקיבלתי בבית - לא לקבל עזרה, רק לחיות את עם עצמך".
לאחרונה היא מצאה עבודה כסדרנית ברשת שיווק. "אני לא מפונקת, אבל ממשרה עם תנאים טובים לנחות לעבודה בתנאים האלה, זה קשה מנטלית", היא משתפת. "הביאו אותי לשלוש שעות בלבד. משכורת של 2,000 שקל. חשבתי שרק אשים רגל, אבל הקורונה עצרה את החיים".
על הרגע שבו הבינה כי עליה לבקש עזרה היא אומרת: "אין מילים לתאר סיטואציה כזאת. אני פרפקציוניסטית. בעבר, עוד בחופש הגדול כשנגמרו התשלומים של השנה הקודמת, הייתי משלמת מראש את כל הצ'קים לשנה הבאה. אצלי הכל היה מתוקתק. אין מצב שאחרוג ממשהו".
הפעם הראשונה שלמדה להיתמך על ידי אחרים הייתה סמוך לגירושיה. "בזמן הגירושים הייתי בתחילת ההיריון, בחודש שלישי-רביעי. כל ההיריון עבר במקביל לתהליך", היא משחזרת. "הוא עזב את הבית. אני נשארתי עם ארבעה קטנים, איך אלך ללדת? התאומים הבכורים היו בני 7. שאלו אותי אם אין לי שכנה שתעזור. אבל איך אגיד למישהו לבוא לעזור לי עם הילדים? לא ידעתי איך אפשר להיעזר במישהו אחר. חטפתי כאפה".
לדבריה, לאחר הלידה היא סבלה מהתקפי חרדה שהביאו אותה לטיפול NLP, שבמהלכו היא החלה להבין את משמעותה של קבלת העזרה. "המטפלת אמרה לי, 'כמו שאת שמחה לעזור - תביני שהאחר רוצה לעזור לך מתחושת כבוד, מרצון לסייע'", אומרת ממו. "אני עדיין בהפנמה. מנסה לשרוד לבד".
והילדים? "הם מבינים את הרוח באוויר", היא מספרת. אך למרות העומס הכלכלי, ממו עושה כל שביכולתה כדי לעודד את רוחם: "אני מפרגנת להם. עם כל התחרות באופנה, מנסה למצוא להם מותגים בשוק, מצאתי להם שם מכנסיים ב-20 שקל. אני לא נותנת לעצמי את הלגיטימציה להיכנס לקניון. הילדים כבר בוגרים, בני 12 וחצי. אמנם האוכלוסייה דתית-חרדית, אבל גם לבית הספר מגיעים עם מותגים והילדים שלי רוצים גם.
"את מנסה להשקיט את המצפון. את מרגישה אשמה ורוצה לפצות אותם, שירגישו טוב. לא זוכרת מתי קניתי לעצמי בגד. למרות זאת, אני מקפידה להיראות טוב כלפי חוץ. לא אתן לאף אחד לראות שאני מסכנה".
וממו לא נכנעת. תוך כדי עבודתה הנוכחית, היא ממשיכה לשלוח קורות חיים, כשמולה היעד למצוא עבודה שתאפשר לה, בין היתר, להיערך לקראת חגיגת בר המצווה של שני ילדיה הגדולים שצפויה להתקיים בפברואר הקרוב. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיפה לסיים, אבל אני רוצה להגשים להם את החלום הזה", היא מוסיפה.
לכך יש להוסיף את החוב שממו מחזיקה מזה שנתיים בתשלומים לבתי הספר. בשיחה עם מנהל בית הספר, היא שיתפה אותו במצוקתה. "אמרתי לו, 'כבוד המנהל. אני עומדת להתמוטט. מה יותר חשוב - התשלום לבית הספר או הקוטג' והחלב שהילדים יאכלו בבוקר? איפה אתה שם את עצמך? מה סדר העדיפויות?' הוא שאל אותי מה אפשר לעשות. אמרתי לו, 'תוציא את הילדים. עוזרים לי מבחינה כלכלית באוכל, אתה מדבר איתי על בית הספר?'"
בתקופה הזאת, מספרת ממו, יש שני דברים שנוטעים בה כוח. "אם לא האמונה והילדים שלי, מזמן הייתי נופלת", היא אומרת. "כשאני רואה את החיוך שיש להם על הפנים - אני יודעת שיש לי למה לקום בבוקר. אני חיה באמונה שמחר יהיה יום יותר טוב.
"מישהו יודע מתי הקורונה תסתיים ותיעלם? אין נתונים. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר בבוקר. ידעתי שאחרי 14 שנה פתאום אהיה בלי עבודה, ידעתי שאתגרש? קיבלתי הרבה כאפות. יום אחד קמתי בבוקר, ואמרתי לעצמי, 'קודם כל תהיי אמא'. אני אלחם למען הילדים, שיקבלו את החיים המושלמים. יש לי אמונה בבורא עולם שיעזור לי, אבל במקביל אני מאוד פעילה.
"בחיים כאלה, יש שתי אופציות - או להרים ידיים ולחפור בעבר או לראות את המצב הנתון ולחשב מה אפשר לעשות כדי ליצור חיים יותר טובים. קודם כל, אני מקבלת את החיים שלי כפי שהם כרגע. במקביל, אני בודקת מה אני יכולה לעשות כדי להעמיד את עצמי על הרגליים. ואני שומרת על שמחת החיים, כי אם היא תיעלם - הלך עליי ועל הילדים. אז מה עשיתי בזה? אני צריכה להיות אמא ששלמה עם עצמה, מחייכת ושמחה.
"לכל אדם יש משברים. ברגעים כאלה, אני שמה שירים בפול-ווליום, זה מעלה לי ולילדים את המצב רוח לכמה דקות - ואנחנו ממשיכים הלאה לעוד יום חדש".
"לא יודעת איך אעמוד בעוד חל"ת"
את סלי המזון מ"תכלית" מקבלת שרית מירושלים כבר שלוש שנים. לדבריה, בעבר היא התגוררה עם אימה ועברה תהליך של פשיטת רגל. כיום היא עובדת בספריה בעיר ומתגוררת ביחידת דיור קטנה יחד עם בתה, בת 12 וחצי. "אני לבד איתה", היא מספרת. "יש לה אבא, אבל הוא לא משלם מזונות והמשכורת שלי לא מספיקה לכיסוי של כל התשלומים - שכירות, קופת חולים, בית ספר, אוכל".
שרית מציינת כי בנוסף לעומס הכלכלי, היא בודדה במערכה גם בשל ניתוק ממרבית בני משפחתה. "יש לי פחד קיומי ממש", היא אומרת. "אני לא יודעת איך אעמוד בעוד חל"ת. אין לי כסף לשלם שכירות ואני כבר לא יכולה לחזור לבית של אמא".
עם זאת, שרית מספרת כי היא משתדלת להעניק לבתה כמה שיותר על אף המחסור. "היא יודעת שהייתי בפשיטת רגל, אבל לא חסר לה כלום. היא לא מודעת לעומק של הקשיים".
מאילו רכישות את נמנעת?
"אני לא קונה כל דבר שאני רוצה בסופר. אם יש גבינה שהיא רוצה שעולה 20 שקל - לא אקנה אותה. אני מורידה פירות וגם בשר".
בעקבות פשיטת הרגל, לשרית אין מסגרת אשראי שמאפשרת לה לפרוס תשלומים. בשל כך, היא נמנעת מרכישות שונות עבור הבית ולא שולחת את בתה לחוגים. "אנחנו גרות בבית של חדר וחצי וישנות באותה מיטה", היא אומרת. "כואב לי הלב, אבל אני לא יכולה להרשות יותר מזה".
ליצירת קשר עם ארגון "תכלית" ולפרטים נוספים: *6031 או באתר האינטרנט - https://www.tachlit.org.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו