את קיר המסדרון המרכזי בבניין הסתדרות המורים בתל אביב מעטרת שורת תמונות: מנכ"לי הארגון מאז היווסדו. כולם גברים. מאז הקים אוסישקין את הארגון ב־1903 במסגרת "הכנסייה הארצישראלית" שהתאספה בזכרון יעקב ולא חלמה לארגן שביתות, אף אישה לא שאפה להפר את ההגמוניה הגברית הזאת. ואז הגיעה יפה בן דויד, האישה שאת צעקותיה מעבר לקיר שמאחורי כותל התמונות קשה לפספס. משנסתיימה שיחת הטלפון הקשה עם הבכיר באוצר, היא מקבלת את פניי בחיוך של הקלה ומאור פנים אמיתי. השעה: שמונה בערב. ניכר כי השעה המאוחרת לא זרה לאנשי הלשכה, והם מצטיידים בתה ירוק ובקפה.
יפה, כולם שמעו אותך צועקת.
"יש מורים בסיכון בריאותי שהגישו בקשה לפרוש עקב הקורונה. הגענו לפשרה ואגף התקציבים באוצר לא עומד בסיכומים שהושגו בבית הדין. במקרה פגשתי מישהו מהאוצר והוא גילה לי שהם עומדים לתת לכל מורה 10,000 שקלים פחות ממה שסוכם בבית הדין. ממש לגזול. אני לא אוהבת תִחמונים, כמה כבר חוסכים על האנשים האלה? וכמה אנשים כאלה כבר יש? מדובר בעובדים שנתנו את הנשמה למערכת. עם אלה אתם באים להתחשבן דרך החור שבגרוש? אז אמרתי לאוצר שנחזור להתחשבן בבית הדין ואולי אני גם אגיש תביעה חדשה על הנושא".
אבל יפה, כשחיכיתי בחוץ נבהלתי מהצעקות. עכשיו אני שומעת את ההסבר ואומרת שהלוואי שמישהו ידאג לי בחיים כמו שיפה דואגת למורים. רוב האנשים לא נשארים כדי לשמוע את ההסבר, הם אומרים "זאתי צועקת" וממשיכים הלאה.
"האדם הפשוט צריך להבין שזה מדם ליבי. אני לא מייד צועקת. אני קודם כל מסבירה, ומי שיש לו שכל בקודקוד מבין. אם אני רואה עוול, זה חורה לי ואני כועסת. דורשים כאן מהאדם הפשוט יותר ממה שהוא צריך לתת. פקידי האוצר והמראיינים בטלוויזיה יכולים להרשות לעצמם לשבת בשקט, זה כמו בראיון שהיה בתחילת הקורונה בחדשות 12.
"לא אכפת לי מה חושבים עלי". בראיון עם קרן מרציאנו ויונית לוי // צילום: מתוך חדשות 12
"ביומיים הראשונים הרגשתי שהעיתונאים והרשתות החברתיות היו בצד של יונית לוי וקרן מרציאנו. אבל ביום השלישי השתנתה המגמה, לאנשים נפל האסימון ואמרו לי: 'הלוואי היתה לנו יו"ר ועד כזאת, שתילחם את המלחמה שלנו, כי רואים שאכפת לך'. אני זועקת את הכאב שלהם ונלחמת. לא מעניין אותי מה חושבים עלי".
אם היית גבר אשכנזי מעונב היית מקבלת בטלוויזיה יחס אחר?
"אני בטוחה. בגלל שאני אישה הן הרשו לעצמן. לא התרגלו עדיין. אני האישה הראשונה בראשות הסתדרות המורים, מאה שנה זה לא היה. לאנשים קשה לעכל אותי כי לא התרגלו שנשים פה נלחמות ולא אכפת להן מה יאמרו עליהן".
אולי זה קשור לחזות הקשוחה שלך?
"לא מדגדג לי את הזרת. כמו שלא מדבר אלי טיסות לחו"ל ובתי מלון. אני גדלתי בבית צנוע וערכי, כך חונכתי וכך אני מחנכת את ילדיי. בראיון ההוא, הרגשתי שהן לא פעלו כמראיינות. כשאת באה לראיין את צריכה להיות קולית ושתיהן לא השכילו לנתק את עצמן מפוזיציית האימהות. הן הביאו את הזעם על מה שהן עוברות בבית עם הילדים והשליכו עלי. היה להן קשה להיות בייביסיטר, כמו לעוד הרבה אנשים אחרים. פגשה אותי מישהי בקריית גת, ואמרה לי שהקורונה עשתה לה טוב כי היא למדה להכיר את הילד שלה. 'עכשיו אני מבינה על מה המורה מדברת, פתאום ראיתי שהילד שלי לא מסוגל לשבת עשר דקות ליד המחשב'. עניתי לה, 'ועשר דקות ליד המורה את חושבת שהוא יכול?'"
התנצלו בפנייך מחדשות 12?
"אחת מהן פנתה לחבר שלי וביקשה להיפגש לכוס קפה, אמרתי שכרגע אני עסוקה. אחר כך היו ראיונות נוספים והתייחסו אלי יפה".
"מפחדת רק מאלוהים"
בן דויד מספרת שבראשית "המלחמות שלי מול האוצר, כשאמרו לי 'הזום לא שווה, תפסיקו ללמד' ואני אמרתי 'אוקיי, נפסיק את הלמידה מרחוק', איים עלי אחד הבכירים: 'נלך לך על הראש ונשתף את התקשורת'. אמרתי להם: 'תעשו מה שאתם רוצים, אבל תאייתו נכון את הבן דויד - צריך י' אחרי ה־ו'. הבנתי שככה התנהגו בעבר ואנשים פחדו. אני באתי במטרה לקדם את מעמד המורים ולהיטיב את שכרם, ואעשה הסכם שכר טוב כדי שיבוא הון אנושי טוב יותר לעבוד פה".
אז גם את אומרת שהרמה של המורים ירדה.
"בכל מקום יש טובים ויש פחות. רוב עובדי ההוראה איכותיים, באים מתוך שליחות. מה הם אשמים? תבואו בטענות למכללות. אם המכללות מנמיכות את הרף, מה מצפים? אם המדינה תחליט להעלות את רמת השכר יהיו יותר טובים. כשהשכר הוא נמוך, מה מצפים? מורה מתחיל במשרה מלאה מקבל 6,800 שקלים ואין לו יום ואין לו לילה".
עו"סים מרוויחים פחות, עובדים קשה ותנאי הקבלה למקצוע קשים יותר.
"מקצוע ההוראה קשה ושוחק מאוד. זה לא פשוט. לא כל אחד יכול להחזיק מעמד במערכת שוחקת עם דרישות קשות. 28% מהמורים החדשים פורשים בחמש השנים הראשונות. הם מכירים את המערכת ומבינים שיש פער בין השליחות לבין הפרקטיקה. כי יש ביורוקרטיה, כי הפיקוח נכנס לוורידים, כי לא נותנים לחשוב מחוץ לקופסה, כי ההורים מעורבים בצורה לא נעימה הרבה פעמים. כשהורה לא מכבד את המורה גם הילד לא יכבד, לא את המורה וגם לא את ההורה. החינוך מתחיל מהבית. פעם תפקיד המורה היה להוות מקור הידע, היום התפקיד השתנה, לא צריך אותו בשביל הידע, היום יש טכנולוגיות, אנחנו צריכים לתת להם את הכלים להצלחה, בלימודים ובעתיד. זה דור שיש לו הרבה פיתויים חיצוניים".
מניין מקורות המידע שלך? את בקיאה בכל הנתונים והמספרים.
"תמיד עניינו אותי חוקים, מגיל קטן. הוריי, רחל ודוד יפרח ז"ל, היו ממקימי מושב נועם במועצה אזורית שפיר, המקום שבו נולדתי וגדלתי. אבא שלי נולד בהרי האטלס ואמי גם ממרוקו, עלתה בגיל 16 כבר עם תואר ראשון. אבא שלי היה איש ציבור, חבר מועצה וגם חקלאי. הוא גידל חיטה, היו לו פרדסים ותרנגולי הודו וכבשים ובמקביל עסק במסחר. הוא רצה שאכנס לתחום העסקי ואמא רצתה שאכנס לתחום הציבורי. אנחנו שבעה ילדים, אני השישית, ואת כולנו דחפו ללמוד. השכלה היתה ערך עליון בבית וגם יהדות. חלקנו למדנו מינהל עסקים, חלקנו הוראה. אבל בהוראה אף אחד לא עוסק כיום", היא מחייכת.
"אעשה הסכם שכר טוב יותר - כדי שיבוא הון אנושי טוב יותר לעבוד פה". שביתה של מורות החברות בהסתדרות המורים, תל אביב 2019 // צילום: קוקו
"אמא שלי אמרה לי: את יום אחד תגיעי לתפקיד ציבורי. וכשתגיעי לשם תמיד תהיי עם החלשים כי החזקים לא יצטרכו אותך. תהיי הפה והרגליים בשבילם כי לך יש את היכולות, ולכי תמיד בדרך הישר. אמא ואבא תמיד אמרו לי, אם את מאמינה שיש מי שרואה הכל, אין לך מה לפחד". היום כשאני רואה מה קורה, אני מנסה ללכת בדרך שהם התוו לי. כל צעד שאני עושה אני חושבת מה הם היו אומרים. זה עומד לנגד עיניי כל הזמן, ואני באמת מפחדת רק מאלוהים".
את ששה אלי קרב?
"לא, רק כשאין ברירה. יש לי יועצים טובים: ד"ר אורנה לין, היועצת המשפטית שלנו, ועזרא גנור, יועץ כלכלי, אבי עייש האקטואר ופרופ' ירון זליכה. אלה אנשים שמלווים אותי בכל ההסכמים. זה נכון שלפעמים הם אומרים 'אלה הנתונים, קחי בחשבון שאת עלולה להיכשל'. אני אומרת להם: 'גם אם לא אצליח לא יהיה נורא'. חשוב לי שעובדי ההוראה יידעו שעשיתי את המקסימום עבורם. אי אפשר להצליח כל הזמן, צריך להיות כנים שהלכנו עד הסוף וניסינו. הלכתי עד הסוף במלחמה על ימי מחלה ועל הפנסיה, והצלחתי בהם מתוך האמונה ומתוך הנחישות ובזכות הייעוץ הטוב שקיבלתי".
"או שתסבלי או שתלמדי"
אני שואלת את בן דויד על הילדות שלה, והיא מספרת לי על ההתאלמנות של סבתה כשהיא היתה בכיתה ו'. "היא גרה לידינו במושב ואבא אמר שאסור להשאיר אותה לישון לבד. אחותי, המבוגרת ממני בשנה וחצי, ואני, נודבנו לישון איתה לסירוגין. אבל אחותי אמרה שהיא לא יכולה ללמוד שם כי הסבתא מדברת בשפה לא ברורה, וסבתא אמרה לאבא שהיא עצמה לא יכולה לישון כשאנחנו אצלה כי אחותי מדברת כל הלילה בשפה לא ברורה - אחותי היתה משננת לבחינות. אז סבתא ביקשה לישון רק איתי כי 'יפה שקטה'. ישנתי שם וכמובן גם אני התלוננתי לאבא, שאני לא יכולה כי סבתא מכריחה אותי לאכול ומדברת בשפה שאני לא מבינה. אבא אמר לי: 'את חייבת לישון שם. אז או שתסבלי או שתלמדי את השפה ותביני איזו חוכמת חיים יש לסבתא'. בכל יום אחרי בית הספר הגעתי אליה והכנתי אצלה שיעורים, והיא לימדה אותי מרוקאית, סיפרה לי סיפורים בשפה שלה ולמדתי הרבה מאוד".
שפה שימושית?
"עד הקורונה הוזמנתי מדי חודש לוועידה בחו"ל. אני אף פעם לא נוסעת כי אני אוהבת את הבית ומעדיפה שאחרים ייסעו, אבל פעם אחת נסעתי לוועידה שהתרחשה במרוקו ונתתי את ההרצאה שלי במרוקאית. כולם חשבו שנולדתי שם ושאני גרה שם. בעקבות ההרצאה ניגשו אלי הנציגה של פלשתין ושל מרוקו, שכמובן ידעו שאני מישראל, היה מפגש נפלא אבל הן פחדו להצטלם. אחרי ההרצאה היה לי חשוב לדבר עברית ושיתהפך העולם, אז נתתי סקירה על האיגוד ועל ישראל. למדנו מהם והם למדו מאיתנו, ותדעי לך שאנחנו במקום טוב. יש הרבה מה להשתפר אבל יש לנו בסיס טוב. אם ישראל תהיה פחות במקום של מדידה ושל בקרה ותיתן למנהלים אוטונומיה, תאפשר גמישות למורים ולגננות, פחות ביורוקרטיה, המערכת תהיה אחרת. ואין כמו הקורונה להראות את זה - מה שהיה כאן זה כמו רקדן שקשרו לו ידיים ורגליים ובכל זאת הצליח לרקוד".
יש פערים בין החינוך הדתי לחילוני?
"אני לימדתי בכל הסוגים: בחינוך החרדי, בממלכתי־דתי ובחילוני, כך שזה תלוי איפה את גרה. לאחרונה הייתי בסיור במטה בנימין, שם יש מערכת חינוך לתפארת. יש בחינוך הדתי אפשרויות של קבוצות קטנות כי הם מחלקים בין בנים לבנות, ואז אין פיתויים, את משקיעה נטו בלימודים. אבל יש הצלחות לכולם".
"28% מהמורים החדשים פורשים בחמש השנים הראשונות". עם השר גלנט // צילום: מארק ישראל סלם
בן דויד למדה בבית הספר היסודי והחטיבה באבן שמואל. "הייתי יו"ר מועצת תלמידים. בכל פעם שתלמידים התלוננו על מבחן קשה הייתי מגיעה לכיתה ומודיעה: 'יש פעילות'. המנהל החשיב מאוד פעילות חברתית, וכך מבחנים היו מתבטלים. לקח לצוות הרבה זמן להבין את הטירלול הזה. אחרי כיתה י' למדתי בחברת הנוער בקיבוץ סעד, מקום נפלא. משם התגייסתי לעתודה, למדתי חינוך גופני במכללת קיי, שירתי בגבעתי, העליתי כושר קרבי לפיקוד כולו. פעם אחת כתבתי פתק לתת־אלוף: אני מורה לך לכנס את החיילים ביום א' ולעשות להם בוחן בר אור". לא ידעתי שהוא תת־אלוף וגם מפקד האוגדה, אני הייתי בקושי סמלת. אחרי שבוע הוא הרים לי טלפון רק כי התעניין למי יש אומץ לדבר ככה. אמרתי לו שאני לא מבינה בדרגות... אבל השירות שם הכשיר אותי לניהול".
בגיל 24 נישאה יפה למשה בן דויד מירוחם, עבדה כמורה וכמנהלת אגף הספורט בעירייה, עזרה למוטי אביסרור להיבחר לראשות המועצה וגם הקימה את "עוצמה", חברה קטנה לכוח אדם, כי ראתה שאי אפשר להתפרנס מעיסוק בהוראה בלבד.
מתי נכנסת לפוליטיקה?
"ב־2001. לאחר 17 שנות הוראה אמרה לי חברה, 'יש בחירות ליו"ר סניף ההסתדרות בקריית גת ואת צריכה להתמודד".
אמרתי לה שאני בקיאה בחוקים, אבל מי מכיר אותי? צריך ש־100 אלף איש יכירו אותי. היו לי כבר שלושה ילדים והייתי בת 37. אמא שלי אמרה לי: 'תתמודדי, אנחנו נתפלל עבורך והקב"ה יענה לתפילות'. ואז אמא נפטרה והתחילו הבחירות. עבדתי בבית הספר ובהפסקות רצתי החוצה וחילקתי פלאיירים באישור המנהלת. אמרו לי ברחוב 'מלכלכים עלייך שאת ־־־' אמרתי 'לא אכפת לי. תקשיבו מה אני רוצה לעשות'. וזה קנה אנשים. עשיתי מה שאמא אמרה לי: 'דברי על עצמך, לא על אחרים'. הלב הוא כמו אגרוף קטן, אין הרבה מקום להכניס לתוכו דברים. אם תכניסי שנאה לא יהיה לך מקום לאהבה ולשמחה. תתעסקי במה שעושה לך טוב. התמודדתי וזכיתי ב־65%".
ואז פרשת מהוראה.
"לא מייד. לאחר שנתיים. כי אי אפשר לעשות גם וגם, קשה לשרת ציבור כשאת עובדת בעוד משהו. במהלך הקדנציה נולדה הבת הרביעית, ולאחר הקדנציה התמודדתי להסתדרות המורים כי הבנתי שרק מלמעלה משפיעים, ואז כולם היו נגדי. ללכת נגד מנגנון זה לא פשוט. ניסו לקנות אותי בתפקידים, לא לקחתי את הראשות אבל נכנסתי עם הסיעה ואחרי שנתיים גם לקואליציה. במקביל התמודדתי שוב לראשות הסניף, ולקחתי הפעם ב־75%".
"קוראים לי אמא אווזה"
ואז באו הבחירות המוניציפליות בקריית גת.
"כן, ב־2008. התמודדתי שם. מינה צמח עשתה סקר שאם זה אני מול ראש העיר המכהן אני אקח. אבל היו עוד שניים. אמרו לי, אולי תלכי רק למועצה ולא לראשות, אבל אני רציתי הכל או כלום, וקיבלתי 12%. אז התחילו להכיר אותי בפן הארצי. ב־2016 התמודדתי למזכ"לות, היתה מערכת בחירות מאוד קשה. ניסו ללכלך ולמצוא דברים רעים עלי, עיתונאים, חוקרים פרטיים, עקבו אחרי המשפחה שלי, מה שאת רוצה. לא מצאו כלום. ניצחתי. החלפתי יותר משמונה ראשי סניפים, רעננתי את השטח. כשאת נכנסת אף אחד לא מלמד אותך, אין חפיפה. למדתי הכל ולקחתי יועצים מקצועיים, הקמתי גוף מבקר חיצוני, לא רק פנימי. המטרה היא להביא את האנשים הנכונים שיגידו מה לשנות ומה לשפר, אני לא חוששת מביקורת".
המשפחה של יפה בן דויד לא צריכה להיכנס ללחץ מהסגר, כולם אצלה ממילא. הבת הצעירה גרה ביחידת דיור צמודה, הבת הגדולה גרה בקומה מעליה, ושני הבנים ושלושת הנכדים (בינתיים) קרובים אף הם: "אנחנו משפחה אחד בתוך השני. קוראים לי אמא אווזה". אמנם הם לא מורים אבל מעניין אם יפה עוברת על הדיווחים מקופות הגמל של הילדים שלה ועל תלושי השכר ומתמקחת על זכויותיהם, כי לפי רשימת המשימות שלה לחג הם נפלו לא רע.
איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"אמשיך את העשייה הציבורית שלי. יש לי יעדים בהסתדרות, הסכם השכר והכבוד למורה. אני רוצה שהוראה תהיה מקצוע נחשק".
קיבלת הצעות ממפלגות?
"קיבלתי בבחירות השלישיות ועדיין פונים אלי פה ושם. אני לא סוגרת דלת בשום מצב אבל זה לא הזמן. יש לי עוד יעדים לכבוש קודם. כשאני באה למקום, עד שלא מימשתי את כל היעדים אני לא מתקדמת".