רפיק חלבי
ראש מועצת דליית אל־כרמל
לשעבר מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון. חתן פרס סוקולוב לעיתונות, ופרס הסובלנות על עשייה למען סובלנות בקהילה
רפיק חלבי, לאחרונה המועצה המקומית שבראשה אתה עומד עלתה לכותרות סביב מודל הרמזור. בימים אלה אתה בוודאי מדבר עם התושבים, רואה את המראות, שומע את הקולות. איך נראית עיר אדומה מבפנים?
"המראות כביכול רגילים, הכל פתוח - אבל בצורה אנמית, קרה, בלי חום. אחד הדברים הבולטים הוא היעדר תיירות, וזה עצוב מאוד. בתי קפה שהיו פתוחים למשל בלילות עם מקבץ צעירים, נסגרו גם הם בלילות. כנאפה, לשמחתנו, עדיין אפשר לאכול".
איך הפכתם לעיר אדומה?
"בהתחלה לא היתה ממש התייחסות רצינית לקורונה. בגל הראשון היו אפס נדבקים ואנשים כאן חשבו שהם חסינים: הם התייחסו למצב בזלזול וקיימו שגרת חיים מלאה למדי, כמעט בלי לכבד את ההנחיות. אנשים הלכו ברחובות ללא מסיכות וללא אמצעי זהירות ושכחו רק דבר אחד - שדליית אל־כרמל, על 17,700 תושביה, לא רחוקה מכביש 6, בלב הארץ, יש כאן אנשים שעובדים בחיפה, ביקנעם, בהרצליה ובקיסריה, ויש לנו חיילים ושוטרים שמשרתים בכל המדינה. כל הדברים הללו יחד הביאו לכאן בצורה מדורגת את הנגיף".
מתי הבנת שאתה בצרה?
"מה שהכניס אותנו לפאניקה היו שלושה אנשים שמתו כתוצאה מהקורונה. אני הולך לכל ההלוויות, ומנסה גם לפקוד את רוב השמחות. קבורה של אדם, כאשר מי שמלווה אותו בדרכו האחרונה לבוש בסרבלים של אסטרונאוטים, זה דבר עצוב בצורה שלא ניתן לתאר. אחד הנפטרים התמודד מולי בבחירות האחרונות, וניהל בתאגיד השידור הציבורי את חטיבת התוכניות ברדיו ובטלוויזיה בערבית. זה אדם משכמו ומעלה, מנהל אגף חינוך במועצה, אישיות ציבורית, והוא מת במהירות. הוא נקבר עם 25-20 מלווים, וגם הנוכחים היו כל כך רחוקים אחד מהשני. זה לא ראוי לאיש כזה ולא לאחרים שכך הם יעברו מעולמנו".
הופתעת מהאופן שבו האירועים התגלגלו?
"אמנם הופתעתי, אבל אני כל הזמן בודק את הנתונים. אנחנו ממשיכים את הבדיקות באופן קבוע, וברמת החולים הפעילים אנחנו בירידה מתמדת. המדד משתנה רשמית אחת לשבועיים, כך שכרגע אני אדום אבל בעוד שבועיים זה כבר לא יהיה כך. אנחנו בדרך הנכונה, אני והמועצה מדברים כמעט בכל יום עם חולים, מנסים לעזור להם. מעבר לכך, תדע לך שכל ישראל אדומה, מי שחושב אחרת לא מבין כלום".
"כנאפה עוד אפשר לאכול". דליית אל־כרמל // צילום: יהושע יוסף
בדיעבד, אתה מצטער על כל הבדיקות שערכת? לו היית מוותר עליהן היית כעת מועצה ירוקה.
"הרבה אנשים בכפר אמרו לי את זה, וייתכן שחלק חושבים שהייתי פראייר. אני שומע את האמירה הזאת. יכולתי להיות עכשיו רמת השרון, אבל בתוך הכפר שלי היו 200 חולי קורונה שהיו מדביקים עוד 400, ובתוך חודשיים הכפר הזה היה פשוט אסון. אני מוכן לספוג הכל כדי לנקות את דליית אל־כרמל, והמטרה היא להגיע לבדיקות של כמעט 90 אחוזים מכלל האוכלוסייה, להוציא ילדים קטנים וקשישים".
יש מומחים שאומרים שהסגר הלילי הוא פיקציה. אתה שותף לדעה הזו?
"כן, בהחלט. בין היתר, עשו את הסגר הלילי בגלל החתונות. בכמה כפרים ערביים החליטו לערוך חתונות בשעה 16:00. אני רוצה לראות את המשטרה נכנסת עם יס"מ ומפזרת 1,000 איש. זו מלחמה, יהיו שם הרוגים. לכן צריך יותר הסברה, שיח עם התושבים, זה לא קל, אבל זאת המציאות, חביבי, אין דרך אחרת".
איך אתה משכנע את התושבים להימנע מחתונות?
"אני מרבה לפרסם פוסטים בפייסבוק. כתבתי לתושבים: 'כל מי שעושה חתונה גרנדיוזית הורג את חבריו וקרוביו. אפשר להתחתן בצניעות, אפשר לדחות חתונות, אל תהרגו אותנו'".
וזה עוזר? יש פחות חתונות?
"הצלחנו להפסיק את החתונות. השבוע בדליית אל־כרמל לא היו חתונות. זה משמעותי".
"חשבתי שיחבקו אותנו"
נשמע שעוברים עליכם ימים לא פשוטים.
"זו אכן תקופה קשה, אבל מה שהכי מטריד אותנו היא הסטיגמה, שמאוד פגעה בנו. היו ימים שלביה"ס הריאלי בחיפה תלמידים שלנו לא הורשו להגיע, חיילים מיחידות מובחרות הצטוו להישאר בבית מכיוון שהם גרים במקום אדום, כאילו הגיעו מאזור מצורע. אבל זה לא הכל. אומר לך בגילוי לב - הדרוזים חיו כל הזמן באשליה שהם מקבלים תמיכה ויחס מהיהודים. אנחנו משרתים בצבא, אוהבים את המדינה, ישראלים בכל רמ"ח איברינו. אבל לפתע הבנו שהדברים האלה לא מעניינים אף אחד מהפוליטיקאים למעלה.
בדרך לתרבות מרחוק. להקת פולקלור עממי // צילום ארכיון
"בני גנץ אמנם התקשר אלי השבוע. שוחחנו על המצב ועל הסיוע של פיקוד העורף ושל תוכנית 'בני חיל' של משרד הביטחון, שצפויה להכשיר עובדים מטעם הרשות המקומית שיסיירו ביישוב, שילוו חולים ובני משפחותיהם ויסייעו בחלוקת מזון לתושבים. אבל מלבדו, כלום. גבי אשכנזי, שליווה כל כך הרבה חיילים וקצינים, מה עם להרים טלפון? את נתניהו אני מכיר כל כך הרבה שנים, אריה דרעי ואיציק שמולי שהם חברים שלי - אף אחד לא הרים טלפון ושאל, 'רפיק, אולי אתם צריכים משהו?' זה עצוב מאוד, והתחושה היא שאתה אדון לעצמך. בימים מסוימים בלוח השנה אתה אולי חשוב במדינה שלנו, וביתר הימים אתה לא ממש מעניין. חשבתי שיחבקו אותנו חיבוק ענק".
"נהיה ירוקים לפני כולם"
אני מנסה להבין – אתם חלק מהמדינה, משרתים בצה"ל. רה"מ או שר החוץ לא מתקשר לכל ראש עיר במדינה.
"תאמין לי שהם מדברים איתם. אני לא אומר בהכרח שרה"מ הוא זה שתמיד מתקשר, אבל ראית מה קרה בבני ברק, באלעד, במקומות אחרים. למקומות שבהם יש כוח כולם מגיעים, אבל איפה שיש בני אדם בלבד, חלשים, איש לא מתייחס. כנראה הקולות שלנו לא מספיק חשובים ומשפיעים, אז זה מה שקורה".
לא מזמן אמרת שמתייחסים אליכם כמו אל ג'בליה.
"אמרתי ג'בליה משום שכל הזמן אומרים 'סגר'. כמי שכיסה במשך שנים את השטחים לטלוויזיה הישראלית, סגר או עוצר לילי הם מושגים שהשתמשנו בהם בג'בליה, שאטי, במקומות אחרים בשטחים. מעולם לא האמנתי שעל היישוב שלי יטילו עוצר או סגר, וישלחו יס"מ ומשטרה.
מפגין נגד חוק הלאום // צילום ארכיון
"אין לי מילה אחת רעה על הציבור בישראל, אני כועס על אטימות השלטון הישראלי, וזה רלוונטי גם לפני שלטון נתניהו. יש כאן חוסר הבנה שלנו. מדברים אלינו במילים כמו 'נכבדים', 'משכילים', אבל אלה מושגים שיש בהם חוסר התחשבות מוחלט ברגשות שלנו. אנשים לא מבינים שיש כבר דור זקוף, אנשים אחרים שמדברים בשפה שלכם, אנשים ששייכים לעולם השטוח, שנמצאים בתפקידים הבכירים ביותר במערכת הביטחון, באקדמיה, בהיי־טק. אלה לא שייח'ים 'נכבדים', אלה אזרחים ישראלים. תתייחסו אלינו בהתאם".
אבל הסגר הלילי הוא לא רק עליכם אלא על כל הערים המוגדרות אדומות.
"זה ניצחונם של אריה דרעי, ליצמן וגפני. הם לקחו סגר שמוטל על לא יהודים ועל חרדים, ובחוכמתם היטו אותו ל־40 יישובים וערים כדי שלא תהיה סטיגמה על החרדים. כתבתי לדרעי: 'אני השקופים, לא אתה'. בניגוד אליהם, לי אין מי שיגן עלי, אני אזרח שמצביע ואין לו נבחר ציבור שמגן עליו".
אני שומע ייאוש בדבריך.
"אני אופטימיסט. ותכתוב את זה - אחרי הדרייב אין העשירי שעשינו כאן, שמשמעותו שבדקנו כמעט את כל היישוב, אנחנו נהיה ירוקים לפני כולם. יש כאן משמעת - נהיה חזקים וננצח. רוני גמזו ביקר כאן לאחרונה והיה מאוד מרוצה מהתנהלות המועצה. הוא חושב שאנחנו מודל לחיקוי, וגם הוא יודע שהצבע האדום זמני".
אתה מרגיש שנלחמים אחד בשני במקום אחד לצד השני?
"כן, אני חושב שכל אחד דואג לעצמו. אני שייך לפורום הרשויות הדרוזיות. אין לנו תקציב כבר שנה שלמה, אין תוכנית חומש. הובטח שיהיה תקציב, ולך תדע מתי זה יקרה. אנחנו מתנהלים במינימום, בכוחות עצמנו. מגרדים את התחתית".
הזכרת את הסטיגמה כלפיכם. בעבר אמרת שלאחר אישור חוק הלאום לפני כשנתיים התחלת לשמוע אצלכם משפטים כמו "הדם שלי מדליית אל־כרמל", "אני שייך למקום". איך משפיע משבר הקורונה על הזהות הישראלית של התושבים? אתה מזהה תהליכים מדאיגים?
"דבר לא יכול לפגוע ביחס של השייכות הדרוזית למדינת ישראל. אפשר לכעוס כעס רב, אבל השייכות והזהות שלנו מוחלטות. אני יכול לכעוס ולהתפרץ על ראש הממשלה, אבל זה לעולם לא יפגע בחוסן הנאמנות שלי למדינה. מנגד, זה נכון, יש כעס וזעם סביב חוק הלאום. אני לא מערער על כך שזו מדינה יהודית, אבל אני דורש יחס אחר. לא יכול להיות שאני נאמן ב־100 אחוז אבל האזרחות שלי היא 50 אחוז. עומק הנאמנות חייב להיות מקביל לעומק האזרחות. אגב, מה שפגע בנו יותר מחוק הלאום זה 'חוק קמיניץ', שמחמיר מאוד עם עבירות בנייה ומחריף את מצוקת הדיור אצלנו".
כפר תיירות ללא תיירות
אם היית עכשיו בעמדת מקבלי ההחלטות, מה היית ממליץ לעשות?
"הייתי מטיל סגר על כל המדינה, ולא על קבוצות מסוימות. אני יודע שרבים יכעסו עלי, אני יודע שזו מכה כלכלית, אבל בסוף לא תהיה ברירה אם מצב העניינים יימשך כך".
אתה עצמך סובל מהמכה הכלכלית, מהפערים הסוציו־אקונומיים שהחריפו בשל משבר הקורונה.
"הפערים ילכו ויגדלו, אין ספק. זה מדאיג, ויהיו לכך השלכות דרמטיות. אין לנו תקציב, אין תמיכה, יש קורונה - אז מי ישלם ארנונה? כשאתה לא מקבל ארנונה אין אפשרות לתת שירותים, זו מציאות קשה מאוד. יהיה לי גירעון של לפחות 10 מיליון שקלים. מאיפה אקבל אותם?"
ציינת בתחילת השיחה את היעדר התיירות, ענף שעליו מבוססת במידה ניכרת דליית אל־כרמל. איך אתם מתקיימים בלעדיו?
"זו מכה קשה. אנחנו כפר תיירות שכרגע אין בו תיירות. יש לנו כאן עסקים קטנים ובינוניים, צימרים, חנויות ומסעדות - כולם נפגעו. היחידים שעדיין לא נפגעו, ואני מקווה שיישארו חסינים, הם עובדי המדינה ושירותי הביטחון".
בעוד חודש אולי תהיה ירוק. איך תחזיר תיירים?
"אעשה קמפיין חזק מאוד, אין ברירה. אין לנו דרך אחרת, אנחנו אוהבים את התיירים, אלה החיים שלנו".
מה לגבי מצב החינוך? שיעור הזכאות לתעודת בגרות אצלכם עמד על 82 אחוזים לפני כשנתיים. בעקבות המצב, הנתון הזה בוודאי צפוי לרדת.
"בשנה שהסתיימה זה עתה הצפי הוא לשיעור זכאות של 92 אחוזים. באשר לסוף השנה הנוכחית - כמובן שתהיה פגיעה קשה מאוד, גם אצלי וגם אצל אחרים. מה יהיה היקף הפגיעה, את זה אנחנו עדיין לא יודעים".
בדיקות קורונה // צילום: הרצי שפירא
יש תוכנית מבחינת תשתיות לימוד מרחוק?
"יש לנו, אבל אל תשכח שיש תלמידים ללא אינטרנט או מחשבים. יש גם בתים עם שלושה ילדים ומחשב לכל ילד, וגם אז זה לא פשוט כאשר כל אחד צועק ממקום אחר. בשבוע הבא אנחנו צפויים לקיים ישיבה עם מערכת החינוך כדי להבין לאיזה כיוון הולכת תוכנית הלימודים. אני סבור שנתפור חליפה ליישוב שלנו ולא נחכה למשרד החינוך".
לצד החינוך, בימים כתיקונם המועצה שלכם עשירה בתרבות – סופרים, משוררים, ציירים וצלמים. מה הקורונה עושה ליצירתיות של האנשים? אתה רואה תנופה תרבותית או אולי להפך?
"עוד קשה לומר מה המשבר הזה יעשה ליצירתיות. מעבר לכך, זו השנה הראשונה זה שש שנים שלא נקיים חודש תרבות. השבוע ישבתי עם מנהל מחלקת התרבות שלנו וביקשתי ממנו להציג בתוך כשבועיים תוכנית לטיפול בנושא. אסור לנו בשום מצב להזניח את התרבות, ויש כבר כל מיני רעיונות: הקמת אולפן טלוויזיה, פיתוח וובינרים ופודקאסטים - מה שנקרא תרבות מרחוק. אולי בקרוב נוכל לארח גם שיח סופרים, אבל ככל הנראה זה יקרה באולפן טלוויזיה ולא באולם. לא נביא רק 30 איש שיישבו מול סופר, משורר או יוצר אחר; זה לא מספיק".
חשבת להתאגד עם עוד מועצות מקומיות וערים כדי שישמעו את זעקתכם?
"כולם שומעים אותה. היום בעידן המודרני אתה מצייץ בטוויטר וכל העולם שומע; אבל אין מאבק משותף או ערבות הדדית בין ראשי הרשויות. נכון, יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס, מדבר בשם כולנו ומביא את קול הזעקה והכאב, אך לא מעבר לכך. כרגע זה המצב. יש לנו עם חזק ומדינה נהדרת, אני אוהב אותה, אבל כועס על המנהיגים שלה ועל חוסר הנגישות שלהם".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו