רמי סולימני
מנכ"ל עמותת אשלים בג'וינט ישראל
פועל למען ילדים, נוער וצעירים במצבי סיכון. גדל במעברה והשלים בהמשך דוקטורט בחינוך. פיתח מודל עבודה ייחודי לנוער מנותק
ד"ר רמי סולימני, נולדת במעברה בקריית מלאכי ולא התבלטת כתלמיד בבי"ס. כיום אתה ד"ר לחינוך. איך נראית ההתמודדות היומיומית, וגם לאורך שנים, מנקודת מבט של ילד שהגיע מהפריפריה וסלל את דרכו למעלה?
"הוריי עלו מפרס, אני עצמי נולדתי באוהל. כשהייתי תלמיד לא היו מורות בקריית מלאכי, ומי שלימדה אותי היתה מורה־חיילת. מבחינה חברתית הייתי מוביל באופן יחסי, אבל לא ממש למדתי. זו גם הסיבה לכך שלא קיבלו אותי לתיכון בבאר טוביה, כמו גם מתוך חשש שהילדים מקריית מלאכי יקלקלו את התלמידים מבאר טוביה. למזלי ולשמחתי, כל השנים עודדה אותי אמי ללמוד, משום שהיא פחדה שאצא לעבוד בגיל צעיר כפי שעשו חבריי. וכך בגיל 13 היא שלחה אותי לפנימיית כנות ליד גדרה".
שם התחיל השינוי מבחינתך.
"יצאתי מהבועה. ישנתי במיטה משלי, פגשתי אנשים מתל אביב ומירושלים, פתאום הבנתי שבצבא אני לא רוצה להיות נהג או ג'ובניק, אלא להילחם ביחידה קרבית. המפגש הזה בכנות גרם לי להבין את החסכים הרבים שהיו לי, שאגב אני משלים אותם עד עצם היום הזה. אני קורא ולומד בכל הזדמנות שניתנת לי. עם ההגעה לפנימייה הושיטו לי יד, וכשזה קורה בזמן - אפשר לומר שהכל פתוח".
הפכת את הושטת היד הזאת לשליחות, למשימת חייך.
"זה נכון. תחילה שימשתי מורה לגיאוגרפיה, לאחר מכן ניהלתי את ביה"ס מפנה בירושלים, ופיתחתי מודל עבודה ייחודי לנוער מנותק. בהמשך עבודתי בג'וינט התמניתי למנכ"ל עמותת אשלים, שם פיתחנו תוכניות דגל להתמודדות עם ילדים, נוער וצעירים במצבי סיכון. גם עבודת הדוקטורט שלי עסקה בנושא 'הובלת שינוי במערכת החינוך'. תוכניות שפיתחתי בג'וינט שולבו גם במערכת החינוך והרווחה - דוגמת קידום הישגים לתלמידים חלשים יותר, קידום ילדים יוצאי אתיופיה ותוכנית 'מוטב יחדיו', תפיסה קהילתית לקידום אוכלוסיות פגיעות בחברה. התוכנית הזאת פועלת ב־43 שכונות מצוקה בפריפריה".
אלא שכשאתה מביט בפרספקטיבה רחבה יותר, בפריפריה לא חל באמת שינוי דרמטי.
"נראה שאנשים רבים התחברו והתקדמו, אבל הפערים רק גדלו. כשאדם נמצא במצב סוציו־אקונומי חלש, סיכוייו למוֹבּיליות חברתית נמוכים. כיום, יותר מאי פעם, מבינה החברה שלנו שנושא הפערים החברתיים בישראל הוא אחת המחלות הקשות שלנו. זו ממש פגיעה בביטחון הלאומי של המדינה. אנחנו במצב כאוטי, בלתי אפשרי, ועושה רושם שכולם נופלים קומה: מעמד הביניים, למשל, וגם העניים, שנהיים עניים יותר. העוני קיים במקומות רבים וזה לא 'חרטא', וזה גם לא רק רעב. זה מחסור בתרבות, בנגישות לטכנולוגיה.
"להתמקד בפן החברתי והרגשי". ילדים בנוף הגליל // צילום: אלי אטיאס
"היום האנאלפביתיות החדשה מתבססת על האוריינות הדיגיטלית - על היעדר נגישות לטכנולוגיה, למחשב. כך שאם תרצה, הקורונה היא רק המחלה הקטנה, המחלה המשמעותית היא הבעיה החברתית שהולכת ותופסת תאוצה. לצד זה אנחנו רואים משבר אמון של הציבור בתחום הזה. זו סכנה לקיומה של החברה במדינת ישראל".
"תפקיד המורה השתנה"
מנגד, אנחנו רואים עיסוק רב בכל הקשור לשוויוניות בחברה ולצמצום פערים. גם בקרב משרד החינוך ובקרב משרדים וגופים אחרים, כפי שציינת.
"נעשים מאמצים גדולים, אבל בפרקטיקה, כאמור, המצב לא ממש השתנה. אם ל־20% מתלמידי מדינת ישראל אין מחשב, אינטרנט או סביבה מאפשרת - אין להם את הבסיס כדי להיות חלק מהעולם. איך אפשר לדבר על פריון כשבדיוק אותם תלמידים צריכים להיות אלה שיגבירו את הפריון הכלכלי במדינה?"
בדבריך אתה מתייחס למשל לפריפריה החברתית, לחרדים, ערבים, בדואים, וגם לחלק מהיישובים האדומים כמובן.
"קשה שלא לחשוב מה קורה אצלם. שם הקורונה העצימה את הפערים. אל תהפכו את האזורים הנגועים לסטיגמטיים. הטלת מגבלות יכולה לייצר החרפה דרמטית של הפערים החברתיים־כלכליים בישראל. הייתי מציע לחשוב כבר עתה על העדפה תקציבית שתינתן ליישובים שבהם הופסקו הלימודים. אסור להפקיר את הערים האדומות. המגיפה היא לא הקורונה, אלא הקצוות החברתיים. מושגים בסיסיים של סולידריות וחמלה נעלמו לנו.
"ילדים שלא למדו עכשיו במשך חצי שנה, לא יוכלו להשלים את הפער גם בחצי השנה הבאה. והאם זה קשור רק לתשתיות? לא, הבעיה היא שבעצם המערכת לא היתה ערוכה; ולהגיד שאין אמצעים ואין שיטות שפותחו זו בורות. עוד משנות ה־80 התחילו לפתח שיטות ללמידה מרחוק, יש היצע אדיר של אמצעים ותשתיות, אבל תתפלא לשמוע - לחלק מהמורים אין את האמצעים, הכישורים והיכולות לכך. זה כמו להכניס מישהו למכונית אוטומטית, הוא לוחץ על כפתור ההתנעה ונפתח לו הגג. הם לא יודעים על איזה כפתור הפעלה ללחוץ כדי לנצל את הטכנולוגיה, וזאת בגלל היעדר הכשרה מתאימה.
"תלמידים יכולים להיות מנטורים". לימודים בשדרות // צילום: יהודה פרץ
"בעיניי, הדבר הראשון הוא לקחת את המורים כיעד - להכשיר אותם בתקופה הקרובה. המורים וההורים הפכו להיות קורבנות, שלא באשמתם. המורים לא אשמים בדבר, המדיניות ללמידה מרחוק היתה קיימת אבל בפרקטיקה היא לא בוצעה".
בוא נדבר רגע באופן ספציפי יותר על האוכלוסייה החרדית. אמנם קיים עבורם תכנון לרכש סמארטפונים כשרים, אך עד לא מזמן ציינו שם שחשבונות הטלפון שלהם הרקיעו שחקים בגלל הלמידה מרחוק.
"החברה החרדית היא חלק מהחברה הישראלית. אגלה לך משהו שאולי אתה לא יודע - בקרב החרדים, שלעיתים מבצעים כלפיהם הכללות, יש רבנים שמשוועים לשיתוף פעולה. עבדתי איתם בתחומים רבים, ובכל מה שקשור לנערים ונערות בסיכון הם מעוניינים בשיתוף פעולה. מה שחשוב במקרה הזה הוא לעבוד דרך הסמכות הרבנית. כי ברגע שהיא פותחת דלת ונותנת אמון - זה נראה אחרת.
"המצוקות שם בשמיים, ואלה חלק מאזרחי מדינת ישראל. אם אתה רוצה לישון טוב, תדאג גם לשכן שלך. הזרמים הקיצוניים שם הם לא חזות הכל".
מה קורה בעולם מבחינת המוכנות ללמידה טכנולוגית מרחוק?
"בפינלנד ובקנדה, למשל, היתה מוכנות ללמידה דיגיטלית בדמות תוכנית הכשרת מורים, הקמת תשתיות מתאימות כמו גם לימודים באמצעות קורסים מקוונים בשיטת לימוד היברידית. הם המשיכו להפעיל באופן יעיל את מערכת החינוך בעת הקורונה, מבלי שהרצף הלימודי נפגע. ראוי לציין שגם בישראל חלק מבתי הספר היו מתורגלים ומוכנים לעבוד בשיטת לימוד זו, אך לא היתה פרקטיקה של הכשרת מורים מבעוד מועד".
כעת, בסוף השבוע הראשון לפתיחת שנת הלימודים, כבר מאוחר מדי או שעוד ניתן לגשר על הפער?
"עוד לא מאוחר. אני מציע לחלק את השנה לשתיים. עד ינואר התרחיש הוא שהמצב יישאר סטטי או יחמיר. כך שעד ינואר יש לקחת את כל המורים הקיימים ולהכשירם. הם לא יודעים מה הם צריכים לעשות. טכנולוגיות לא חסר, יש מערכי שיעור מסודרים, וגם צמא ללמוד. צריך לתת להם זמן וקרדיט, ולזכור - תפקיד המורה השתנה לחלוטין. מה שהיה הוא לא מה שיהיה".
ומה קורה אם המצב סביב הקורונה יחמיר?
"נאמר שבינואר יהיה סגר גדול, אז אנחנו צפויים לאבד 40% מהאוכלוסיות החלשות. זה יחמיר את בעיית הפערים, ועלול להביא לכך שנפסיד עוד שנה של השכלה קריטית, וכן - גם לכך שיהיה פה ממש אובדן של חלק מהדור".
אולי גם לנושא הזה אנחנו צריכים פרויקטור.
"אני מאוד מעריך את רוני גמזו והבאתו היא הישג גדול, אם כי לא מושלם. בעיניי, אם נתייחס לתחום החברתי, ויש תיאוריה שמגבה את הדברים בשם 'קולקטיב אימפקט', אז הרי כדי להתמודד עם בעיה חברתית מורכבת נדרש גוף או אדם שיקבל מנדט וסמכויות כדי לחבר בין המערכות הרלוונטיות, וזאת בניגוד למצב שבו ארגון מסוים פועל לבדו כדי לפתור בעיות חברתיות. צריך להביא את כל השחקנים הרלוונטיים לשולחן קבלת ההחלטות, ולייצר אג'נדה משותפת מבוססת נתונים שנוהגת בשקיפות".
לעצור את הנשירה בזמן
מה עשיתם בג'וינט כדי לשפר את המצב?
"במשך שנתיים אנחנו מפעילים את 'תוכנית 1,000 הימים הראשונים' כדי לקדם התפתחות מיטבית של פעוטות בחברה הבדואית בנגב. במשרד רה"מ השתאו איך התוכנית פועלת. הבאנו רעיונות מברוקלין, יזמתי רעיון לפיתוח בתי משפט קהילתיים כדי להתמודד עם פשיעה חוזרת. היום קיימים שישה בתי משפט קהילתיים שמאפשרים חזרה לעבודה במקום לבית הסוהר. יש עוד המון תוכניות, אבל תפקידנו הוא לא להחליף את הממשלה, אלא לעבוד איתה. ואגב, כשהיא מתערבת, למשל הקמת תוכנית 360, שהיוותה דוגמה ראשונה של חיבור בין מערכות לטיפול בילדים ונוער במצבי סיכון, כל ההסתכלות על ילדים במצבי סיכון קיבלה תפנית".
ואולי אנחנו רואים עוד סימנים לאופטימיות. משרד החינוך צפוי לרכוש במהלך שנת הלימודים הקרובה כ־140 אלף מחשבים, לרבות השקעה בציוד משלים, תשתיות ותוכנות ללמידה מרחוק בעלות של 1.2 מיליארד שקלים.
"השאלה מה יעשו ב־1.2 מיליארד, והאם קמו קבוצות שילמדו על בסיס נתונים מה נדרש כדי לקדם את הלמידה מרחוק. ציינתי קודם את בעיית הידע של המורים. צריך להעצים את המורים, לתת להם ללמוד. הם לא מתחברים נכון לתוכנות הייעודיות, לא יודעים להעלות מצגות. לצד זאת, יש המון תלמידים מצטיינים גם בפריפריה. צריך להפוך אותם למנטורים, שיעזרו למורים, לכיתה. בכל כיתה יש לפחות שלושה כאלה.
למידה מרחוק בימי קורונה // צילום: עמי שומן
"כאמור, הבעיה היא לא כסף, אלא איכות השימוש בכסף. אז מה עושים עם 1.2? צריך לקחת מומחים נכונים ולהבין היכן צריך להשקיע יותר והיכן פחות. החברה שלנו לא זהה, היא רחוקה מלהיות שוויונית. היא בפערים גדולים, יש תהום פעורה שיכולה לבלוע את כולנו.
"בעקבות הקורונה מערכת החינוך נדרשת לעשות חישוב מסלול מחדש בכל הקשור לתנאים הדרושים כדי לעבור לשיטות לימוד והוראה תואמות למציאות שנכפתה עלינו. למשל, התאמת תוכניות לימודים שנותנות מענה מתאים להיבטים חברתיים ורגשיים, הארת הפינות החשוכות, והבנה מה חסר ומה צריך לעשות במציאות החדשה. צריך גם להעניק יותר סמכויות לראשי הערים, לאפשר למנהלי המחוזות לפעול באופן אוטונומי ובמקביל להעניק אוטונומיה למנהלי בתי ספר".
אם הדברים שאתה מציע לא ייושמו, אתה צופה נשירה רבתי?
"נכון להיום, קשה לאמוד את ממדי הנשירה, אבל אין ספק שכבר היום קיימת נשירה והיא סמויה מהעין. לצערי, בעתיד הקרוב נגלה שתופעת הנשירה תלך ותגדל בקרב אותם תלמידים שצברו פערים בתקופת הקורונה בגלל היעדר אמצעים, תנאים ותחזוקה.
בי"ס בקנדה // צילום: רויטרס
"בשנים האחרונות מערכת החינוך השקיעה מאמצים רבים כדי לסייע לתלמידים באמצעות תוכניות תגבור כדי לצמצם פערים. להבנתי, דווקא במצב הנוכחי נדרשת השקעה של תקציב ייעודי לתוכניות התוספתיות - בתחומי העשרה לימודית, חינוך הומניסטי והיבטים של החינוך הבלתי פורמלי".
"ללמד מדעים וערכים"
אתה מרגיש שלמעלה מנותקים מהשטח? נרשמה ביקורת על מתווה החזרה ללימודים של גלנט.
"מעבר למתווה, השאלה הגדולה היא האם היועצים שגלנט מביא יהיו מחוברים לשטח ויביאו איתם ידע מבוסס לגבי המציאות שאנו מזהים כרגע. חשוב להפוך את היועצים למועצת החכמים של מערכת החינוך, שתסייע כדי שלא נאבד את הקצוות, גם חלשים וגם מצטיינים. מערכת החינוך היא לא אכסניה, היא צריכה לעסוק לא רק בלמידה אלא בהקמת חברה פלורליסטית, סולידרית, שבמרכזה כבוד האדם וזולתו. חשוב מאוד שאנשים יעשו בחינות בחמש יחידות במדעים, אך לא פחות חשוב שיהיה סט ערכים שהופך את החברה לסובלנית וערכית יותר".
מאיזה גיל צריך להתחיל להנחיל את השינוי?
"בגיל הרך. מחקרים בעולם מאששים שהשקעה בגיל הרך מניבה תשואה כלכלית ומוסרית. יש לאפשר צדק חברתי, שוויון הזדמנויות וקידום מוֹבּיליות כבר בגיל הרך. מוסרית וכלכלית מחוללים כך מהפכה בחברה. אבל כרגע יש שממה בתחום הזה. חשוב לציין כי רק 24% מהמערכות של המעונות לגיל הרך נמצאים תחת פיקוח, ולכן יש לבנות סטנדרטים כבר בגיל הינקות. הזמן שעובר מהלידה ועד גיל 6 הוא קריטי ומשפיע על מימוש הפוטנציאל של כל ילד וילדה ותרומתם לחברה".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו