פיגוע לאומני, מניע נפשי: מה עובר בתוך מוחו של מחבל?

קו ההפרדה בין "פיגוע לאומני" לבין "פיגוע על רקע נפשי" הוא לא פעם חמקמק ומתעתע. לעיתים, מניעי המפגע שזורים זה בזה, עד שקשה להפריד ביניהם. אחדים ממכריו של חליל דויכאת משכם, שרצח בשבוע שעבר את שי אוחיון, העידו שסבל מדיכאון. אחיו (חאלד) סיפר שזה ארבע שנים חליל נוטל תרופות ומטופל במרפאות שונות לבריאות הנפש. 

בני משפחת דויכאת מיהרו בסוף השבוע שעבר לשב"כ, עם המידע הרפואי שנוגע לאחיהם. מנקודת מבטם, המידע יכול לעשות את ההבדל בין הריסת ביתם בכפר רוגייב שליד שכם, לבין הישארות הבית על מכונו. חמאס והרחוב הפלשתיני לעומת זאת נוהגים אחרת. מבחינתם דויכאת הוא גיבור לאומי. 

התקדים המפורסם ביותר שבו בלמו הראיות ללקות או למחלת נפש הריסת בית של מחבל רוצח, היה זה של עבד אל־רחמן בני פאדל, רוצחו של עדיאל קולמן בעיר העתיקה בירושלים לפני כשנתיים וחצי. צה"ל נמנע עד היום מלהרוס את ביתו של פאדל, והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אף קבע בחוות דעת עקרונית כי אין להרוס בית של מחבל שאינו אחראי למעשיו עקב ליקוי נפשי. 

נרצח בפתח תקווה. הרב שי אוחיון ז"ל 

על פי מנדלבליט, במקרה שבו המחבל סובל מבעיות נפשיות, ההרתעה שבאיום הריסת ביתו - שלשמה נועדה סמכות ההריסה - אינה יכולה להתקיים. "אין לאותו אדם יכולת לשקול בצורה רציונלית את האפשרות הממשית שהבית שבו הוא מתגורר ייהרס, ובעקבות זאת להימנע מלבצע את מעשה הטרור שמפניו מבקשים להרתיע", כתב מנדלבליט בנימוקיו.

גם כמאל חסן, שלפני שנים אחדות דקר חייל באשקלון, היה מוכר כלוקה בנפשו וטופל בתרופות, וכך גם אחמד מוחמד מחאמיד מאום אל־פחם, שבאוגוסט 2018 יצא מהר הבית דרך שער המג'לס כשהוא חמוש בסכין, הסתער על שוטר, ניסה לדקור אותו ונורה למוות. בני משפחתו של כמאל חסן הזדרזו אף הם לעדכן את גורמי הביטחון שהרוצח, בן משפחתם, היה מטופל במרכז לבריאות הנפש בשער מנשה ואף אושפז בעבר על רקע פסיכיאטרי. "כל פיגוע והמשוגע שלו", כפי שהגדיר זאת לאחרונה אחד מבכירי שב"כ בדיון ביטחוני.

רק לפני שנתיים חשפנו במוסף זה לראשונה את מחקרם של הפרופסורים אריאל מררי ובועז גנור, מהמובילים בתחום חקר הטרור בעולם, שלימד עד כמה רחבה ונפוצה תופעת המפגעים המצוקתיים; מחבלים שמבצעים או מנסים לבצע פיגוע, וניזונים למעשה ממשבר אישי קשה. 

את הממצא המרכזי והמפתיע במחקר קשה להפנים גם היום: 67 אחוזים מהמפגעים הם בעלי רקע נפשי כזה או אחר. אריק ברבינג, לשעבר ראש מרחב ירושלים ואיו"ש בשב"כ, דיבר אף הוא לאחרונה על "מניעים רגשיים אצל מחבלים צעירים, שאינם קשורים באופן ישיר לסכסוך", ובמסמך שכתב ציין כי המחבלים הללו "מצאו בפיגועים מעין פורקן וביטוי לרגשות ומכאובים אישיים". "המניע הרגשי", העלה ברבינג, "בולט במיוחד אצל נשים... בולט גם המניע של יצירת כבוד אצל פלשתינים המרגישים נחותים ביחס לסביבתם". 

נרצח בעיר העתיקה ב־2018. עדיאל קולמן ז"ל

גם מתאם פעולות הממשלה בשטחים, במסמך משלו, סיווג חלק מהמחבלים כמפגעים ש"בחרו לבצע פיגוע ולהתאבד בשל בעיות שונות: ... ריב ומקרי אלימות קשים בתוך המשפחה, מקרים של ניאוף ופגיעה בכבוד המשפחה, ייאוש, מחלות נפש, דיכאון, ניאוף ועוד".

עניין של פרשנות

הנתונים המעניינים ביותר כאמור הם אלה של גנור ומררי, שעסקו במחקרם בגלי הפיגועים שפקדו את ישראל בתקופה שבין אוקטובר 2015 לדצמבר 2017. מאגר המידע שלהם כלל 700 מפגעים שהשתתפו ב־560 פיגועים. הם דגמו 45 מחבלים בודדים בבתי הכלא, שמילאו שאלונים ועברו ראיונות אישיים ממושכים. כשני שלישים מהם סבלו מהפרעה נפשית, פסיכוזה או נטייה אובדנית. 

ברקע הנתונים הבלתי צפויים הללו, קובעים השניים, "עמד שילוב של מוטיבציות שהניעו את המפגעים: "נסיבות פסיכולוגיות, מניעים אידיאולוגיים ונסיבות אישיות", בעוד "אירועי הטריגר שהניעו את המפגעים לצאת לפעולה", בעיתוי שבו בחרו, "היו אירועים גיאופוליטיים, אירועים טראומטיים, ולעיתים - פשוט חיקוי של מפגעים קודמים". כל אלה, כך למדו החוקרים, "הועצמו על ידי הסתה מכוונת. המניע האידיאולוגי (לאומני ודתי) נמצא כמשפיע על קבלת ההחלטה לרצוח יהודים בקרב 60 אחוזים מהנערים במדגם, 28 אחוזים מהגברים ו־11 אחוזים מהנשים. שכיחות הבעיות המשפחתיות היתה גבוהה במיוחד בקרב המפגעות הנשים".

"המחלה: שנאת יהודים"

מלאכת ההבדלה וההבחנה בין המניע הלאומני למניע הנפשי אינה קלה. רבות תלוי בפרשנות. הנה, למשל, במקרה של עבד אל־רחמן בני פאדל, רוצחו של עדיאל קולמן, שהתרחש אחרי תקופת המחקר, התברר כי המחבל שסבל לכאורה מבעיות נפשיות בזמן שרצח את קולמן, גם כתב שירים. חלקם עסקו במוצהר בכוונתו לרצוח יהודים (ספר שיריו יצא לאור אחרי מותו).

נרצחה בגוש עציון ב־2015. הדר בוכריס ז"ל

פאדל אף חש, כפי שנכתב בגב הספר, "רגשי כבוד, לאומנות, ובושה על המצב באל־אקצא". במשפחת קולמן משוכנעים כי פאדל "היה חולה בעיקר במחלה העתיקה של שנאת יהודים". משפחתו של הרוצח פאדל המקורבת לחמאס, כמו משפחות רבות של מרצחים מצוקתיים אחרים, לא טרחה לעמעם רושם זה, אך בד בבד ניהלה מערכה למניעת הריסת ביתה באמצעות הצגת מסמכים ותיקים רפואיים, שנועדו לשכנע שפאדל לקה בנפשו. 

ההתנהלות הדואלית הזאת אינה יוצאת דופן: משפחות המחבלים המצוקתיים שנהרגו תוך כדי פיגוע, מהללים אותם עד היום כשאהידים מן השורה, אך במקביל נעזרים בטענת אי־שפיות כדי למנוע מעצמם ענישה משמעותית. במקרה של הרוצח פאדל, לא היה די בשירי השנאה שכתב כדי לשנות את ההחלטה להימנע מהריסת ביתו. מצבו הנפשי לכאורה בעת הרצח, הוא שהכריע מבחינה משפטית.

גם עיסאן ת'וואבתה מבית פאג'ר שליד בית לחם, רוצחה של הדר בוכריס בת ה־21, לפני חמש שנים בצומת גוש עציון, הוגדר כחולה נפש. גם ביתו לא נהרס. אביה של הדר סבור אף הוא שת'וואבתה בחר לרצוח את הדר "אך ורק מתוך שנאת יהודים, למרות שהחליטו שהוא משוגע".

מחקרים שנעשו לאורך השנים (גילוי נאות: גם אני עסקתי בכך בספרי האחרון - "טרור אל אקצא") לימדו כי למרות מחלת הנפש או המצוקה של מפגעים רבים, החברה הפלשתינית וארגוני הטרור ממהרים להלאימם, להכתיר אותם לשאהידים וגיבורים ולשעבד את דמויותיהם לצורכי תעמולה. בד בבד, פגועי נפש ומצוקתיים רבים בוחרים בדרך הטרור כדי "להיגאל" באמצעות הפיגוע מהתווית שמנדה אותם מהחברה. 

החברה הפלשתינית מעבירה את השוליים הבעייתיים שלה, מהחלק הכי בלתי מוערך בחברה אל החלק המוערך ביותר שלה, ומשלבת גם אותו בפנתיאון השאהידים. המעבר החד והמהיר מתרחש בזכות הפגיעה ביהודים. מנקודת מבטו של השאהיד, טרם מותו, הוא מרוויח פעמיים: פעם אחת הוא הופך לשאהיד וזוכה לאחר מותו לעולם שכולו טוב; בפעם השנייה, דמותו - גם כשמדובר בדמות בעייתית - הופכת למקובלת ונערצת, כשלפתע הוא הופך להיות "שייך" וחדל להיות מוקצה בשולי החברה. 

ד"ר מראם מסארווה // צילום: מתוך כאן 11

מאות הודעות של חמאס, פת"ח והג'יהאד האסלאמי לאורך השנים אימצו לאחר מעשה מפגעים, פיגועים וניסיונות פיגוע, ולא הבחינו בין מפגעים "נורמטיביים", למפגעים פגועי נפש. 

ה"פוליטידתיה" הפלשתינית

אחד המחקרים הבולטים והמהדהדים ביותר שפורסם בשנים האחרונות על החברה הפלשתינית והשכול הפלשתיני, נכתב על ידי ד"ר מראם מסארווה, מחברת הספר "פוליטידתיה של שכול בחברה הפלשתינית - מגדר, דת ולאום". מסארווה אמנם אינה מתייחסת במחקרה למפגעים מצוקתיים ופגועי הנפש, אבל עוסקת בהרחבה ב"ניכוס החברתי של השכול האישי", שכאמור אופייני גם לטרור המצוקתיים. מסארווה מצאה שניכוס זה "מצליח תמיד להעמיד את האינטרס הלאומי מעל חייהם הפרטיים של היחידים".

מסארווה, דיקנית הפקולטה לחינוך במכללת אלקאסמי בבאקה אל־גרבייה, מרצה וחוקרת במכללת דוד ילין ומנהלת התוכנית ליישוב סכסוכים ולימודי שלום ע"ש אחמד חג'אזי בנווה שלום, סירבה למרבה הצער להתראיין לכתבה זו. "עניין של ניסיון רע עם כלי תקשורת ישראליים", כדבריה. אבל ממצאיה פוקחי העיניים, שאינם מוכרים לציבור הישראלי הרחב, הועלו על הכתב לאורך השנים במסגרת בימות מחקריות שונות. הם רלוונטיים לנושא, מכיוון שהם מתארים דפוס שאופייני גם לרבים מהמפגעים המצוקתיים, למשפחותיהם ולחברה הפלשתינית בכלל.

מסארווה ממשיגה מושג חדש: "פוליטידתיה", שהוא, על פי הגדרתה, "תהליך מניפולטיבי שבו סוכני הלאומיות עושים שימוש בחלקים מסוימים של הדת, על מנת לקדם ולשרת את סדר היום הפוליטי בחברה בזמן נתון כלשהו". הפוליטידתיה, על פי מסאוורה, היא "הממד הראשון והמרכזי ביותר בהנדסת ועיצוב תרבות השכול בחברה הפלשתינית". 

גורמי ביטחון טוענים כי הכתרתם הכמעט מיידית של מצוקתיים או בעלי לקות נפשית רבים כגיבורים או כשאהידים, בהחלט נופלת בתחומי הגדרה זו. מפגעים רבים בעלי לקות נפשית מקבלים החלטה לצאת לפיגוע כתוצאה מלחץ חברתי, כתוצאה מהאדרה של צעירים שכבר ביצעו פיגועים ובעיקר מתוך הצורך להשתייך. במידה רבה, כך מתברר, החברה הפלשתינית דחקה ודוחקת אנשים במצוקה להפוך לשאהידים. את התהליך מתארים גם גורמי ביטחון כך: השאהידים, או אלה שניסו להפוך לכאלה, סובלים תחילה ממצוקה אישית משמעותית אחרת, שאינה דתית או לאומית. החברה הפלשתינית, שאינה חברה פתוחה, אינה משכילה להכיל את מצוקתם ואינה מעמידה לרשותם כלים מקצועיים להתמודדות. רבים מהם מעדיפים אפוא לתעל את בעיותיהם האישיות הקשות למקום הדתי והלאומי ולדרך הטרור, באמצעות שניים מהאתוסים הפלשתיניים: השהאדה ו"אל־אקצא בסכנה".

הבחירה בטרור, כך עולה למשל ממחקריה של ד"ר מיכל מורג, ראש התוכנית לפרופילאות פלילית באוניברסיטת אריאל ומרצה במרכז האקדמי רופין, נובעת מתפישתם העצמית של המחבלים את מהותם שלהם. "במחקרים שנעשו עם מחבלים ששרדו הם אומרים: 'מי שהיינו לפני, שונה לגמרי ממי שאנחנו אחרי'", מצאה מורג. "חלקם הגדול", מעלים מחקריה, "שיפר את מצבם הכלכלי בגלל מה שעשו, מצאו זוגיות בעקבות המעשים שלהם, וכמובן גם את ההשתייכות למשפחה ולכלל. כשמראיינים אותם הם אומרים: 'אנחנו הפלשתינים'. הם לא הרגישו חלק מ'האנחנו' הזה אלא רק אחרי הפיגוע".

עלייה בהתאבדויות רגילות

ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלשתינית בקתדרת חייקין (אונ' חיפה) ולשעבר מומחית ידע במשרד רה"מ, אומרת בשיחה עם "ישראל השבוע" כי בחברה הפלשתינית יש מקרים שבהם נשים נקלעות למצוקה רגשית קשה. "זה יכול להתרחש כתוצאה מפגיעה מינית ומאלימות בתוך הבית, וזה יכול להתרחש כאשר 'הבית' מנסה לכפות נישואים לגבר בעל מום או מבוגר, כדי להיטיב את המצב הכלכלי של המשפחה". 

לדברי מרזן, "כשאישה כזאת טובעת בייאוש וקצה בחייה, היא תעדיף לא פעם לשוות למוות שלה אופי מכובד ולא אופי משפיל ומביש של התאבדות רגילה, שאסורה באסלאם. היא תגיע לכך באמצעות פיגוע, באזרח, בחייל או בשוטר. גם גברים שנקלעים למצוקה רגשית בוחרים לא פעם באופציה הזאת, וכך אנו עדים ליותר ויותר מפגעים עם לקות נפשית או קושי רגשי חריף".

לצד זאת, מרזן מציינת כי "בהשוואה לתקופת האינתיפאדה השנייה והשנים שאחריה, יש ירידה בפיגועים מהסוג הזה. במקביל, אנו שומעים על יותר ויותר התאבדויות 'רגילות' במגזר הפלשתיני. בעזה, למשל מדווחים לאחרונה לא מעט אירועים שבהם אנשים בחרו לשים קץ לחייהם באמצעות הצתה עצמית ולהתאבד בדרך זאת".

כיום, מבהירה מרזן, "נשמעים יותר קולות אחרים, שיוצאים נגד תרבות השאהידים. שניים מאלה הם עבדדאללה אבו שארה וחנאן עלי מעזה, שמותחים ביקורת קשה על חמאס על כך שהוא שולח את הדור הצעיר למות ולהפוך לנכים. הם ודומיהם אמנם חולמים על 'מדינה אחת' ואינם מכירים בישראל, אבל לחלופין מדברים על בניית חברה מוסלמית שתהיה מבוססת על אהבת החיים. זו דרך שונה מתרבות המוות והשאהידים, שבעבר היתה נפוצה יותר בחברה הפלשתינית".

לא רק חוקרים ואנשי אקדמיה נותנים את דעתם בשנים האחרונות למפגעים המצוקתיים. גם בתי המשפט מזכירים אותם מעת לעת. בדצמבר 2017 דקר יאסין אבו אל קרעה את המאבטח אשר אלמליח בתחנה המרכזית בירושלים ופצע אותו קשה מאוד.

אבו קרעה לא טען לשיגעון קליני והסביר שעשה זאת "כדי להגן על ירושלים". למרות זאת ניצלו שופטיו למודי הניסיון את המקרה כדי להשמיע אמירה עקרונית חשובה, שהתייחסה גם אל המחבלים המצוקתיים: "האידיאולוגיה של כמיהה להפוך 'שאהיד'... אשר הופכת את המוות למטרה ואת הרוצח ל'קדוש' ולדמות מוערכת, היא אידיאולוגיה רצחנית המופצת ברבים, כרעל וכארס", כתבו שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים נעם, פרידמן־פלדמן ואברבנאל, "היא מאומצת לכלל מימוש, הן על ידי קנאים קיצונים לדרך אידיאולוגית זאת, והן על ידי גורמים שקל לפתותם, כמו ילדים, צעירים ומי שנתונים במצוקות שונות לרבות מצוקות נפשיות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו