צריך להתחיל מהשורה התחתונה: שום דבר בזירה הדרומית לא נגמר. בעזה כמו בעזה, מדובר בהפוגה זמנית בלבד. היא יכולה להחזיק חודש, חודשיים או קצת יותר, אבל בהיעדר פתרון שורשי, עמוק, שהסיכוי להשגתו קלוש, נחזור מתישהו בקרוב לאותו הסרט.
ועדיין, הרגיעה שהושגה השבוע בעזה היא מבורכת. השקט חזר ליישובי העוטף, וגם לתושבי עזה. הנזק הפיזי שגרמו שבועות ארוכים של בלונים ושריפות היה מוגבל, אבל הם התישו את התושבים. גם עזה נחלצה מהתקיפות האינטנסיביות של צה"ל בלי נזקים משמעותיים (למעט לתשתיות של חמאס), אבל לא כדאי להקל ראש במה שהן עשו לעצבים של המקומיים - וללחץ שזה הפעיל על חמאס.
וזה, אולי, הסיפור כולו. בשונה מסבבים קודמים, הפעם חמאס לא קרא נכון את ישראל, ויצא כשידו על התחתונה. ישראל ניהלה מולו ארבעה מאמצים מקבילים, מסונכרנים, שבשורה התחתונה הובילו את הנהגת חמאס לקבל על עצמה הפסקת אש בתנאים פחות טובים מאלה שיכלה לקבל בראשית ההסלמה.
המאמץ הראשון היה צבאי. המדיניות שהוביל אלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי, שאומצה במטכ"ל ובדרג המדיני, היתה לייצר משוואה ברורה: על כל הפרחה תבוא תגובה. חמאס ניסה לטעון שהבלונים משוגרים כחלק מ"מחאה עממית", אבל ישראל הקפידה להגדיר אותה כפעילות טרור.
זה הוביל לכך שב־22 ימי השריפות האחרונים תקף צה"ל 19 פעמים ברצועה. ההבלגה בימים האחרים נבעה מבקשת המתווכים לאפשר שקט נקודתי כצעד בונה אמון בניסיון לקדם רגיעה, או בגלל מזג אוויר בעייתי - שהוביל לחשש שתקיפה לא ממוקדת תגרום להרוגים בצד הפלשתיני, שיובילו לתגובה ולהסלמה גדולה יותר.
התקיפות מוקדו נגד תשתיות חמאס. הארגון איבד אמצעי לחימה וציוד לייצור אמל"ח בתחום הימי והאווירי, וכן אלמנטים במערך ההגנה שלו לאורך הגבול וביכולת המִנהור שלו. לא מדובר אמנם בנזק אסטרטגי לארגון, אבל במצבו הכספי - גם נזקים ממוקדים הם כאב ראש עבורו, ויידרשו לו זמן ומשאבים כדי להשמיש אותם מחדש.
לחץ אלסטי על הרצועה
המאמץ השני היה בתחום הסנקציות האזרחיות. זה קרה בהדרגה, אבל בסופו של דבר הלכה ישראל עד הסוף. סגירה מלאה של מעבר הסחורות בכרם שלום כולל לדלקים, וסגירה מוחלטת של מרחב הדיג. גורם בכיר הגדיר את זה השבוע כרצועה אלסטית, שככל שישראל מתחה אותה יותר הופעל לחץ רב יותר בקצה שלה - על התושבים, שלחצו על חמאס. מדובר אמנם בענישה קולקטיבית, אבל כזאת שהוכחה כיעילה במיוחד לאור רגישותו של חמאס למצוקת הרחוב העזתי.
הלחץ השלישי היה בינלאומי. במשבר הנוכחי פעלו שני המתווכים הקבועים - מצרים ואנשי האו"ם - אבל נוסף להם מתווך שלישי, שהתברר כבעל משקל מכריע: קטאר. אם בעבר היתה קטאר רק ארנק שמעביר לעזתים את ערימת הדולרים החודשית, הפעם היו לה דרישות. זה גרם לכך שהשליח הקטארי, מוחמד אל־עמאדי, הגיע לעזה עם הכסף, אבל סירב לחלק אותו. כך הוא נהג במשך חמישה ימים - המזוודות איתו, אבל עד שחמאס לא נענה לדרישותיו, הכסף נשאר אצלו במזוודה.
כחלק מהמו"מ נענתה קטאר לדרישת חמאס להגדיל את הסכום החודשי מ־30 מיליון דולר בחודש ל־34 מיליון (כולל דלקים), וכן להתחייב שסכום דומה יועבר גם בחודשים הבאים. מנגד, התחייב חמאס להפסקת אש מיידית, בלי תנאים, ולאכיפתה על כל הארגונים שפועלים בעזה. המציאות בשטח הוכיחה עד כמה אחיזתו ברצועה חזקה, כשהוא רוצה בכך: מרגע שחמאס התחייב רשמית לרגיעה, ביום שני בערב, פסקה כליל הפרחת הבלונים.
כחלק מההסכם התחייבה ישראל לקדם שורת פרויקטים. ממאמץ לשיפור המצב הרפואי בעזה שמתמודדת עם התפרצות מחודשת של הקורונה, דרך הגדלת מכסות יצוא הסחורות מהרצועה ועד לניסיון לקדם פרויקטים אסטרטגיים בתשתיות ובתעסוקה. חלק מהדברים יתעכבו בשל הקורונה; ישראל אמנם מתכוונת לאפשר לאנשי עסקים עזתים לנהל יותר פגישות עסקיות במעבר ארז, אך על רקע החשש מהתפשטות המגיפה, תיאסר גם בעתיד הנראה לעין כניסת סוחרים ופועלים לארץ.
מדובר במכה קשה לכלכלה העזתית, למרות שהדבר נעשה לבקשת חמאס, שחושש שהנכנסים לישראל יביאו עימם את הנגיף לרצועה ויגרמו להתפרצות.
המאמץ הרביעי היה בתחום הכיבוי. בראשית הדרך שוגרו מעזה מעט בלונים, ששרפו שטחים גדולים. בימים האחרונים שוגרו הרבה בלונים, ששרפו שטחים קטנים. זה קרה בגלל עבודה מתואמת של כלל הגורמים - מכבי האש, המשטרה, צה"ל, היישובים בעוטף, רשות הטבע והגנים - שזיהו את ההפרחות בזמן, וטיפלו בהן במהירות. התוצאה היתה שהאפקטיביות של הבלונים ירדה, ואיתה הקלף העיקרי שחמאס החזיק מול ישראל.
בדרך לנקודת ההתחלה
המעבר של קטאר לקדמת הבמה לא בא בחלל ריק. היו לו שני מניעים: האחד, נמאס להם לשלם ולא לקבל על כך קרדיט. והשני, התהליך המדיני הגלוי שפרץ בין ישראל לאמירויות. קטאר מצאה את עצמה לפתע בצד של "הרעים", הלא רלוונטיים, אלה שנמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה, וחיפשה לשפר את מעמדה.
זה לא אומר שקטאר שינתה מדרכה. היא נותרה תומכת מובהקת של האחים המוסלמים, ומכאן יריבה מובהקת של הציר הסוני המתון בהובלת סעודיה והאמירויות. אבל בדוחא הבינו שכדי לא להישאר כליל מחוץ למשחק, כדאי לעלות למגרש ולתת בו פייט. פעילות התיווך שלהם בעניין העזתי היתה חלק מהמדיניות החדשה הזאת; מבחינת ישראל מדובר בברכה, משום שקטאר - באמצעות המימון הכספי וההשפעה המדינית - יכולה להיות מנוף לחץ נוסף, אפקטיבי, על ההנהגה המדינית והצבאית של חמאס.
ועדיין, כאמור, שום דבר בעזה לא נגמר. ההפוגה זמנית, ושברירית. בעיות היסוד של הרצועה נותרו, והן עצומות: עוני, אבטלה, תשתיות קורסות - כל אלה דורשים פתרון מיידי. שר הביטחון בני גנץ - וצה"ל בעקבותיו - מוכן לפעול לקידום הסדרה רחבה, אך כתמיד קיים התנאי הישראלי המקדים של הסדרת עניין השבויים והנעדרים. במגעים שהתקיימו בעבר בנושא הציב חמאס דרישות שלישראל אין כוונה לעמוד בהן (ואפילו לדון עליהן) - ובראשן שחרור של המוני רבי־מרצחים מהכלא; אפשר שכעת, על רקע משבר הקורונה המתמשך ברצועה, יסכים חמאס להגמיש מתנאיו בתמורה לסיוע הומניטרי.
בהיעדר פתרון, או לפחות תהליך לפתרון, עתידים הצדדים להגיע במהירות לנקודת ההתחלה, ולהסלמה מחודשת בעילה כזאת או אחרת. המאמץ כעת - של כלל הגורמים - הוא לכתוב סוף אחר לתסריט הידוע מראש הזה. הסיכויים לכך לא גבוהים, אבל הם שווים את הניסיון. במוקדם או במאוחר עשויה ישראל להידרש למערכה רחבה ומדממת ברצועה, וחובה עליה להפוך קודם לכן כל אבן כדי לנסות ולהימנע ממנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו