עכשיו, כשג'ו ביידן הוא המועמד הרשמי של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אי אפשר יותר לעשות רושם ראשוני על הבוחרים. עכשיו זה הזמן להראות שהדמוקרטים יודעים להילחם מול טראמפ ובעיקר להציג אלטרנטיבה שעומדת בפני עצמה. במילווקי ייסד ביידן את ממשלו העתידי, עכשיו הוא צריך להוכיח שהוא מוכן לקרב וכי מי שנמצא בפוליטיקה כבר 45 שנה יודע להפיח רוח של שינוי.
"אני מצביע לרב שלי, הרב דונלד טראמפ", הכריז יצי דרייליך, נהג המונית שאסף אותי במילווקי. הוא חב"דניק (על לוחית הרישוי של מכוניתו כתוב CHABAD), מקומי שמאוהב בנשיא ה־45, "לא רק בגלל עמדתו לגבי ישראל אלא הרבה יותר מזה.
הוא יודע איך להגיד לעולם ללכת פייפן". וכך, בתמצית של שיחה קלה עם נהג יהודי בלב המערב התיכון של ארה"ב, מזדקקות ארבע השנים האחרונות של טראמפ בכל הנוגע ליהודים: אם ביל קלינטון היה הנשיא "השחור" הראשון כי נתן לשחורים הרגשה שיש להם מישהו משלהם בבית הלבן, כך עבור רבים בימין היהודי בארה"ב טראמפ הוא הנשיא "היהודי" הראשון, כמי שרואה בהם משפחה ונלחם את מלחמתם לא מתוך אינטרס, אלא מתוך שותפות.
לשיטתו של יצי, ישראל היתה צריכה ללמוד מטראמפ איך להתנהל. "אנשים מעריכים אותך כשאתה מעריך את עצמך. מתי הגויים מעריכים את היהודים? כשאלו עומדים איתן". ייתכן שדברים אלה מסבירים למה הבוחרים של המערב התיכון של אמריקה, שידועים בעיקר בנימוסיהם ובשמחת החיים השלווה, נפעמו מטראמפ לפני ארבע שנים והעדיפו אותו על פני הילארי קלינטון, שגדלה במערב התיכון, בשיקגו, והיתה אמורה להתחבר אליהם בקלות רבה יותר מהניו־יורקר האגרסיבי.
אבל ארבע שנים אחרי שלשון המאזניים האכזרית באזור זה של אמריקה הפנתה עורף לקלינטון, הדמוקרטים החליטו להשיב מלחמה ולהציב מול טראמפ את האתגר הפוליטי הגדול ביותר שידע: יריב שחי ונושם את המערב התיכון כל חייו, ושעד היום נתפס כ"חברמן" בקרב הבוחרים שם. ביידן, שנולד בעיר פועלי הצווארון הכחול סקרנטון בפנסילבניה, נחוש להחזיר לדמוקרטים את האותנטיות שהיתה כה חסרה להילארי קלינטון, את ה"ללכת פייפן" שדרייליך כה הוקסם ממנו.

מארי אן ריימר, מצביעה דמוקרטית, צופה בוועידה הווירטואלית ממרפסת ביתה בפנסילבניה // צילום: אי.אף.פי
שנים רבות שהוא חולם להיות נשיא. את הקמפיין הראשון שלו הוא בוודאי יעדיף לשכוח, כשנאלץ לפרוש אחרי שגילו שהעתיק מילה במילה נאום של פוליטיקאי בריטי ושל עוד כמה דמויות. בקמפיין השני שלו למועמדות לנשיאות, לפני 12 שנה, כבר היה סנאטור מכובד, אפילו זקן מדי ו"רגיל" מדי עבור הפריימריז הדמוקרטיים. ביידן, שנולד במלחמת העולם השנייה, הוא לא הדמות הראשונה שעולה בראש כשחושבים על סנאטורים מלהיבים של המפלגה הדמוקרטית. הוא לא היה בין הדמויות הבולטות שלחמו למען זכויות השחורים, ולמעשה אפילו היה ידיד טוב לסנאטורים גזעניים ולא התנגד להפרדה בין־גזעית בהסעות באוטובוסים.
ביידן, שקיווה להיות הנשיא הצעיר ביותר מאז ג'ון קנדי כשרץ ב־1988, מתמודד עכשיו על הזכות להיות הנשיא הזקן ביותר אי פעם: הוא יהיה בן 78 אם וכאשר יושבע על מדרגות גבעת הקפיטול ב־20 בינואר 2021. למזלו, העולם השתנה לבלי הכר מאז שנות ה־80, ומה שנמצא בראש הכותרות בבוקר כבר נחשב להיסטוריה עתיקה אחר הצהריים. למעשה באופן אירוני, אותם מצביעים שחורים שביידן התייחס אליהם בזלזול בשנות ה־70, כאשר עזר לשמרנים לשמר את ההפרדה הגזעית בהסעות בתי הספר, הם אלו שהיו לו לבסיס איתן במהלך הפריימריז והצילו אותו מול גל הליברליזם ששוטף את המפלגה הדמוקרטית.
בזכות הבייס של המצביעים השחורים בפריימריז הדמוקרטיים, זכה ביידן לעדנה מחודשת - לא בזכות זה שהם מאוהבים בו, אלא משום שזכרו לו את שנותיו כסגן הנשיא אובאמה. כמו כן, המצביעים השחורים נרתעים מהמועמדים הליברלים האליטיסטים שמבטיחים הרים וגבעות של אנרגיה ירוקה וסוציאליזם אך שוכחים שהאזרח בסך הכל רוצה לקום בבוקר עם אופטימיות ועבודה. עידן הקורונה נתן לביידן את הזדמנות חייו להוכיח כי הוא יודע להתעלות לרגע החשוב הזה.
ניצח את כל המשמיצים
אפשר לראות עד כמה הקורונה פוגעת לא רק במילווקי אלא בכל המערב התיכון המתועש, שהוא הנפש הפועמת של אמריקה העורפית, האמריקה השנייה, זו שאינה בחופים של האליטות. הרכבת בבוקר בין מילווקי לשיקגו כמעט ריקה מאדם. שיקגו, העיר התוססת של אילינוי, היא צל של עצמה, כמו מילווקי החיוורת של וויסקונסין. אבל האנשים משתוקקים לאדם שייתן להם תקווה, וטראמפ מתחיל להבין את זה ועושה עצרת ומסיבות עיתונאים מדי יום, בלייב, בעוד הדמוקרטים, שאמורים להיות המרוויחים העיקריים מהמצב, מסתגרים בכנסים וירטואליים (נכון ליום רביעי בבוקר, ביידן והאריס טרם ערכו מסיבת עיתונאים משותפת פתוחה לשאלות, וביידן לא מופיע בלייב כלל).

הדמוקרטים משתתפים באמצעות תוכנות וידאו, בערב השני של הוועידה // צילום: אי.פי
וכך, מי שעד לפני כמה שנים היה בסך הכל ה"סייד קיק" של נשיא ארה"ב, שבמקרה הטוב שובר שוויון בסנאט בימים שבהם יש קרב חקיקתי משמים כלשהו, הפך בתוך כמה חודשים של מרוץ פריימריז אכזרי לתקוות המתנגדים לטראמפ. אבל כמו שטראמפ נשיא בלתי שגרתי, כך גם האתגר שצריך להציב מולו צריך להיות בלתי שגרתי. ביידן הצליח להדוף את כל הכוכבים של המפלגה שלו בגלל מסר אחד עקבי: אני מוכר, אני יודע איך לנהל מדינה, אני לא מפחד מטראמפ כי הוא אפילו לא בליגה שלי. לא פעם הוא מזכיר את פגישתו עם גולדה מאיר בשנות ה־70 ומספר איך השפיעה עליו עמוקות כשהסבירה לו שישראל תשרוד למרות היותה מוקפת אויבים ותחת מתקפות טרור. "אל תדאג," היא אמרה לו, "יש לנו נשק סודי - העובדה שאין לנו מקום אחר שאליו אנחנו יכולים ללכת". הסיפור הזה מלווה אותו כבר עשרות שנים והוא מזכיר אותו בכל פעם שהוא באירוע שקשור לישראל או ליהודים.
השבוע סגר ביידן מעגל נוסף כאשר הוועידה הדמוקרטית הארצית - האירוע הגדול ביותר של המפלגה שמתקיים בכל ארבע שנים כדי לבחור מועמד לנשיאות ולאשרר את המצע המחודש - התכנס בעיר שבה גדלה גולדה, מילווקי. כמו הסיפור שלה, גם במקרה של ביידן ההצלחה במרוץ נבעה מעובדה אחת פשוטה: לא היתה לו אופציה אחרת. הוא ידע שאם הוא לא נותן את כולו במרוץ הזה, לא תהיה לו הזדמנות נוספת, בגילו המופלג, להתמודד. אמנם לקח לו קצת זמן, אך בסופו של דבר הצליח, בזכות השחורים והבוחרים המתונים של המפלגה הדמוקרטית, להתעלות מעל הסנאטור הסוציאליסטי ברני סנדרס.
כאשר כולם החלו להספיד אותו בפריימריז אחרי שהפסיד במדינות הראשונות, אחרי שאמרו שלא יוכל להתרומם כי "אין לו מומנטום", הוא פשוט המשיך הלאה והלאה, ולא הסיט את עיניו מהפרס הנכסף. הוא האמין בעצמו, כי פשוט לא היה לו נשק אחר.
השבוע היה אמור להיות השבוע של ביידן, עם הזדמנות פז להציג את עצמו בוועידה הדמוקרטית. אלא שהפעם הוועידה היתה וירטואלית לחלוטין, וחוץ מכמה פונקציונרים בהיכל הענק במילווקי, כל הנאומים וההחלטות נעשו באופן מקוון.
נכון לכתיבת שורות אלו, אין הפתעות מיוחדות: ביידן קיבל את תמיכת רוב הצירים של המפלגה לרוץ כמועמד שלה לנשיאות. הנוהל לאחר מכן ידוע וקבוע: מזכירות המפלגה מכריזה על הבחירה בו, ביידן מקבל באופן רשמי את המועמדות ונושא את "נאום הקבלה". בנאום זה הוא אמור היה לפרוס את חזונו בפני אמריקה של פוסט־טראמפ. אמריקה כולה בוחנת אותו עכשיו בשבע עיניים: היא נתנה לו דף חלק - שבוע שלם של עיסוק בוועידה הדמוקרטית - כדי שיוכל לתת רושם ראשוני. הבוחרים המתנדנדים יהפכו להיות המתנדנדים הבורחים אם הוא לא ישכיל לדבר אל ליבם ולפרוס חזון, ואם יתעסק רק בטראמפ הוא ישעמם אותם.
ביידן לא צריך לעשות הרבה, רק להבטיח שיעבוד בשבילם יום־יום וייתן להם סיבה טובה לקום בבוקר. האמריקנים בסופו של דבר מצביעים עבור מי שמקנה להם אופטימיות. אך לפחות עד יום רביעי הוא עושה את אותן הטעויות של הילארי קלינטון: משחק זהיר, ונותן לטראמפ לכבוש את אור הזרקורים.
במקביל לפתיחת הוועידה טראמפ ערך עצרת באוש קוש, לא רחוק ממילווקי. המחווה של טראמפ לבוחרים בוויסקונסין לא תסולא בפז: בניגוד לביידן, הוא מוכן להגיע פיזית למדינה הזאת. ביידן, אחרי שתכנן להגיע לוועידה, שינה תוכניות והודיע כי הוא וסגניתו קמלה האריס ינאמו מרחוק. ההחלטה הזאת (בהנחה שהוא לא הגיח באופן מפתיע לאחר הדפסת שורות אלו) עלולה להיות הרת גורל.
לא מתלהבים מאף אחד
אחד האנשים שנפגעו מכך שביידן לא הגיע הוא בעל עמדה לצחצוח נעליים בשדה התעופה של מילווקי. בעבר הוא הצביע לאובאמה וקלינטון אך לא יצביע שוב למועמד הדמוקרטי. המצחצח, כמו שאר העסקים בשדה התעופה, נפגע קשה ממגיפת הקורונה.

מצחצח הנעליים
"טראמפ לפחות בא לפה", הוא אומר. הוא חש עלבון בסיסי, וביידן, שנולד במערב התיכון של אמריקה, משום מה מסרב להגיע כדי לבקש את קולם של המצביעים הכי קריטיים, אלו שיכולים (כפי שעשו בשנת 2016) למנוע ממנו את הפרס הנכסף.
"אם ביידן יגיע לפה, תהיה לו תמיכה. כמה ידברו על זה. אני מבין שיש מגיפה, אבל עדיין לא מאוחר להגיע, הוא יכול לתפוס טיסה עוד היום", אמר לי ביום שני. "הקמפיין שלו נפגע מכך. הוא לא הרס את הכלכלה (ברומזו על כך שטראמפ כן עשה זאת), אך הוא לא מגיע לפה. וטראמפ - הוא כן מגיע". כשאני שואל למה הוא לא מתכוון להצביע לביידן, יורה מצחצח הנעליים: "כי הוא לא בא!"
ובכך כנראה, אפשר לתמצת את הפספוס של הוועידה. החבר מספר שהבעיה הכי קשה של אמריקה כרגע היא הגזענות. הוא מספר שגם בשירותים אנשים מפחדים להיות לידו, ובוחרים ללכת לעמדת הילדים. כל חייו הוא חווה גזענות במילווקי. "עד היום יש בעיר גזענות כמעט כמו בדרום ארה"ב".

האיש על האופניים
נהג המונית שאסף אותי באחד הערבים בדרך להפגנות, הוא מהגר שכבר 25 שנה חי בארה"ב. שמו סיאקה, הוא הגיע מליבריה בשנת 1995 והיה לאחרונה בישראל. מתעסק בענייני יהלומים. הוא לא מתכוון להצביע לאף אחד כי אינו מאמין יותר לפוליטיקאים. גם נהג המונית שאסף אותי משדה התעופה כנראה היה מהגר, ולפי המבטא, כנראה מאזורנו (שמו היה פאוזי). הוא אומר שיצביע לביידן, אבל בעיקר כועס על המגיפה שמנעה את שצף התיירים והצירים מלהגיע לעיר ולספק לו פרנסה חשובה.
בזמן שאני צופה בהפגנות, אדם בן 70 שרוכב על אופניים מגיע. קוראים לו בוב ורינג. הוא גדל גם בוויסקונסין וגם בסן פרנסיסקו בצעירותו. היה ליברל שמאלני, היפסטר, שיצא בהפגנות נגד ריצ'רד ניקסון. "אני לא מתלהב מטראמפ, אבל אני עוד יותר לא מתלהב מאדם כמו ביידן שנמצא בפוליטיקה כבר 45 שנים ולא עשה שום דבר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו