דרוש מנהיג אמיץ: אבו מאזן תקוע באוסלו

הזעם הפלשתיני כלפי איחוד האמירויות, מוצדק ככל שיהיה לראייתם, מדגיש עד כמה ההנהגה ברמאללה בראשותו של אבו מאזן יכולה לבוא בטענות רק לעצמה.

אבו מאזן והגוורדיה הוותיקה הסובבת אותו עדיין נטועים עמוק באוסלו, כאילו מעולם לא שבו מתוניס לגדה המערבית ולרצועת עזה במטרה להקים מדינה פלשתינית עצמאית. אבו מאזן, יועציו ומקורביו בחרו שלא להתקדם במילימטר מהעמדות שהציגו לפני שני עשורים וחצי ואף קודם לכן.

הפלשתינים לא הפנימו את העובדה שהאביב הערבי והשלכותיו המדיניות והגיאופוליטיות, ותוכנית הגרעין האירנית השועטת בכל הכוח להפיכתה של איראן למעצמת גרעין אזורית שתאיים על יציבות האזור כולו, חוללו שינוי משמעותי אצל שליטי מדינות ערב המתונות החוששים לשלטונם. ההיפך הוא הנכון: בעוד שמדינות כמו סעודיה, בחריין מצרים, ואיחוד האמירויות אותתו לישראל בדרכים כאלה ואחרות כי יוזמת השלום הערבית הייתה נכונה לשעתה לפני שני עשורים ואינה מסמך קדוש - אבו מאזן ואנשיו היו אלה שלא השכילו לקבל גישה פרגמטית יותר ולקחת חלק פעיל יותר במסע הערבי-ישראלי אל מזרח תיכון חדש. גם אם מדובר תחילה בנורמליזציה של היחסים בין המדינות ולא בהסכם שלום מלא הכולל שגרירויות, יחסי כלכלה מסחר ותיירות.

במקום זאת, בחר אבו מאזן, בעידוד מקורביו ויועציו, להמשיך ולהיעלב, להטיל חרמות ולפעול לבידוד מדיני של ישראל ואף של ארצות הברית, המעצמה החזקה והחשובה בעולם. יש מי שיאמרו, ובצדק, כי עסקת המאה שגיבש ממשל טראמפ אינה התוכנית האידיאלית עבור הפלשתינים והיא אף מוחקת באופן בלתי מתחשב הבטחות קודמות. אולם במקום לנסות ולמזער נזקים ולשפר עמדות מול וושינגטון, בחר יו"ר הרשות הפלשתינית במסלול העלבונות, שבו הפלשתינים לא רק מתבצרים בעלבונם אלא מוחאים כפיים למנהיגם שנוקט בשפת ביבים ומכנה את הנשיא טראמפ ואנשיו בכינויים המתאימים ללשון הרחוב ולא לשפה מדינית ודיפלומטית.

אבו מאזן התבקש לא פעם ולא פעמיים לגלות מנהיגות אמיתה ולרדת מהעץ שעליו טיפס. גם סולמות לסייע ניתנו לו לרוב, אולם יו"ר הרשות הפלשתינית בחר ועדיין בוחר להישאר אותו זועף ונעלב. הוא לא ידבר עם האמריקנים, בוודאי שלא עם הישראלים, ומדינות ערב, האו"ם, והארגונים הבינלאומיים יעשו עבורו את העבודה - יסכלו את "המזימות הנרקמות" בוושינגטון ובירושלים וגם ישמרו על אחדות המחנה הערבי ותמיכתו באינטרס הפלשתיני.

עוד בנושא:

• עריקאת על ההסכם: "דקירה בגב הפלשתינים

• איראן מאיימת: "עתיד מסוכן" לאמירויות

• "רק מעטים השיגו פריצת דרך כמו זו"

כנראה שמאמציהם הבלתי נדלים של אבו מאזן ובכירי ההנהגה הפלשתינית לסכל כל אפשרות להתקדם למו"מ ישיר ונטול תנאים מקדימים, העיבו על האפשרות של הפלשתינים להבחין בכל הכתובות שהיו מרוחות על הקיר ובכל הנורות האדומות שנדלקו ובישרו כי לא רק לרוב הקהילה הבינלאומית נמאס מהסרבנות הפלשתינית אלא גם למדינות ערב הסוניות המתונות.

איחוד האמירויות הייתה המדינה הערבית הראשונה שבהחלטה אמיצה של מנהיגה, נסיך הכתר מוחמד בן זאיד, הראתה לפלשתינים כיצד "עושים שלום של אמיצים" ונתנה גט כריתות לסוגייה הפלשתינית. לפי כל הסימנים, מדינות ערביות נוספות כמו בחריין, עומאן, מרוקו ואף סעודיה ילכו בעקבות איחוד האמירויות וככל הנראה יחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל, תוך שהן יותר מרומזות לאבו מאזן כי הדוקטרינה שלו כשלה כישלון חרוץ והוא את תפקידו סיים.

אבו מאזן אולי יכלה את ימיו על כס השלטון כנשיא הרשות הפלשתינית, אולם כמעט בטוח שהוא לא יהיה זה שיירשם בספרי ההיסטוריה לצד מנהיגים ערבים כמו נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת, חוסיין מלך ירדן שינוח על משכבו בשלום, ונסיך הכתר של איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד, שידעו לעשות מהלכים אמיצים - לא לביתם, אלא למען עתיד בני עמם והמדינות בראשן עמדו, גם אם המחיר היה מאוד יקר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו