שתי מועמדות למשרת סגן הנשיא - ג'ראלדין פררו הדמוקרטית ב־1984, ושרה פיילין הרפובליקנית ב־2008 - היו חלק מקמפיינים כושלים, שהסתיימו בתבוסה של שותפיהן הבכירים לכרטיס (וולטר מונדייל ב־1984 וג'ון מקיין ב־2008).
אחריהן עלתה אתמול על הבמה מועמדת שלישית, שלפחות בשלב זה נראית כבעלת סיכויים טובים יותר מקודמותיה להגיע לבית הלבן, ולו ככינור שני.
מדובר בקמלה האריס, הסנאטורית מקליפורניה, שהסיפור האישי שלה ושל הוריה מהווה ביטוי גבישי ומזוקק לנראטיב האמריקני של כור ההיתוך, המאפשר גם לבני הדור הראשון של מהגרים ליבשת החדשה להפוך לסיפור הצלחה. דרכו הם יכולים לממש לא רק את עצמם, אלא גם את אתוס ההצלחה וההזדמנויות הבלתי מוגבלויות שמעניקה הדמוקרטיה האמריקנית למהגרים אליה, ששורשיהם נטועים במרחקים.
ואכן, כבת לאב שהגיע מג'מייקה ולאם שהיגרה לארה"ב מהודו, שטיפסו במהירות אל צמרת האקדמיה האמריקנית, ובדרכם ניפצו כל תקרת זכוכית אפשרית - הדרך לפסגה של האריס, המגדירה את עצמה כחלק מהקהילה השחורה, היתה סלולה כבר מתחילתה. מדובר בסנאטורית פעלתנית, נמרצת ומוכשרת, שבמשך פחות מארבע שנים הצליחה להטביע חותם של ממש על תהליך החקיקה, במיוחד בסוגיות הקשורות למלחמה באפליה ודפוסי פעולתן של רשויות אכיפת החוק.
תאתגר את טראמפ
על רקע זה, ועל רקע העובדה שהאריס כיהנה קודם לכן שש שנים כתובעת הכללית של מדינת קליפורניה, נראה במבט ראשון שבחירתו של ביידן היתה אופטימלית, לפחות בשלב הנוכחי. לא זו בלבד שמועמדותה העניקה ביטוי לאופיה הרב־תרבותי של החברה האמריקנית ולפלורליזם האתני העשיר והמגוון שלה; אלא שבהכרעתו, הציב ביידן לצידו דמות שהן מבחינת הגיל והן מבחינת המזג, מסוגלת להעניק את האיזון הראוי.
יש לזכור שאלמנט האיזון הוא מרכיב מפתח קבוע כמעט בכל הכרעה על זהותם של המועמדים לסגנות. בעבר היה האיזון מושתת בדרך כלל על שיקול אידיאולוגי, גיאוגרפי או מקצועי. כך, למשל, בחר המועמד הליברלי מניו אינגלנד, ג'ון קנדי, כשותפו למרוץ ב־1960 את לינדון ג'ונסון בן הדרום, שנחשב שמרני. זאת בתקווה - שאכן התממשה - שהדבר יחזק את מעמדו הרופס במחוזות הדרום בכלל, ויפתח בפניו בפרט את חלון ההזדמנויות הנכסף לניצחון בטקסס, מדינתו עתירת האלקטורים של ג'ונסון. כך גם בחר מושל ארקנסו הקטנה, המועמד הדמוקרטי ביל קלינטון, בסנאטור המנוסה אל גור ב־1992 כסגנו. אחרי ככלות הכל - גור, בניגוד לקלינטון, הכיר על בוריה את המערכת החקיקתית והביורוקרטית ברמה הפדרלית.
הפעם האיזון הוא, כאמור, על רקע גילם של המועמדים. בשעה שביידן יהיה, אם ייבחר, בן 78 ביום ההשבעה, האריס בת ה־55 מקרינה רעננות, מרץ בלתי נדלה ואנרגטיות. לצידו של "ג'ו הישנוני" תתייצב הפעם מועמדת פעלתנית, לוחמנית וחדת לשון, שתאתגר את טראמפ בכל הזדמנות בחריפות האופיינית לה - ממש כפי שאתגרה את ביידן עצמו בראשית מערכת הבחירות, לאחר שהצהירה על מועמדותה ותקפה אותו ללא רחמים. בהקשר זה, אין להתעלם מן האפשרות שאסרטיביות היתר של האריס עלולה להרתיע לפחות חלק מאוכלוסיית הגברים הלבנים והשמרנים, בעיקר במערב התיכון, ולהשפיע בכך לרעה על מידת מוכנותם לתת את קולם לכרטיס הדמוקרטי.
עוד בנושא:
הכירו את הסגנית: מי את קמלה האריס?
טראמפ: "הופתעתי מהבחירה - האריס אישה מגעילה"
האם זו פליטת הפה שתסבך את ג'ו ביידן?
ואולם, מעבר לאיזון הגילי שיצר המינוי, משקפת הבחירה בהאריס הכרעה אסטרטגית חד־משמעית: ביידן העדיף לחזק את הנדבך המרכזי בתנועה הדמוקרטית, ונמנע מפנייה לשוליה הליברליים העמוקים של המפלגה. כך פסח על מועמדות מסיעתו של ברני סנדרס הסוציאליסט, דוגמת אליזבת' וורן או קארן באס. זאת, מתוך הנחה שהעוינות הכללית כלפי טראמפ, הרווחת בכל שדרות ואגפי המפלגה, תמריץ גם את האגף הפרוגרסיבי שלה להגיע לקלפי ביום ההצבעה, אף שהיה מעדיף מועמדת מבית היוצר האידיאולוגי שלו.
אופטימלית לישראל
מבחינת ישראל, מדובר במינוי אופטימלי ממש, שכן האריס - שבעלה יהודי - רחוקה שנות אור מעמדותיו של ארגון ג'יי־סטריט, ומקורבת למדי לשדולה הפרו־ישראלית איפא"ק. היא לוחמת ללא חת בתנועת החרם על ישראל, ומייצגת נאמנה את האגף האוהד לישראל במפלגה הדמוקרטית, שנדבכים מרכזיים בה הפנו זה מכבר עורף לישראל. סיכומו של דבר, לא זו בלבד שיהיה קשה לתייג אותה כרדיקלית, אלא שמינויה עשוי להמריץ עוד יותר את אמריקה השחורה והרב־תרבותית להגיע לקלפי. על רקע גילה הצעיר של האריס ושאפתנותה הרבה, ועל רקע עייפותו הבולטת של ביידן, עשוי להתממש לנגד עינינו תרחיש מיוחד במינו - של שתי טוענות לכתר הנשיאות (ייתכן בשנת 2024), האריס הדמוקרטית וניקי היילי הרפובליקנית, ששתיהן ממוצא הודי, ומגלמות בכך את רוחה של אמריקה ואת הנרטיב המכונן שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו