ההפגנות בבלפור הן וודסטוק של שנאה

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית, יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות". יצחק רבין, 4 בנובמבר 1995

שנה אחר שנה אנחנו, ובצדק, טוחנים את הקביעה הבלתי מעורערת של יצחק רבין ז"ל - במדינה דמוקרטית הכרעות נעשות בקלפי. יש להתנגד להסתה אישית, לקריאות "בוגד", לדה-הומניזציה של יריב פוליטי, להשוואות לרודני עבר ולגורלם. 25 שנה המסר עובר אבל לא נקלט. בפועל השנים האחרונות מוכיחות לא רק שהשמאל הישראלי מסית, אלא שהוא גם מסרב לגנות הסתה.

הפגנות בלפור הן וודסטוק של שנאה. הן לא אירוע פוליטי רציונלי, אלא אירוע מתחום הנפש. טקס דתי של קתרזיס המוני, שבו השנאה נחגגת בראש חוצות, טקס שבו מותר להשוות את ראש הממשלה לרודן הרומני צ'אושסקו וללואי ה-16, שכולנו יודעים איך הם גמרו.

פסטיבל שבו מגדפים, משתלחים, מבזים ורוחצים בניקיון כפיים אלפי אנשים. הטרמינולוגיה אינה שייכת לתחום הפוליטי, אלא לרדיקליזם מהפכני פינת בומבמלה והמידברן.

כשמקשיבים למפגינים מתברר שהמכנה המשותף להם הוא שנאה פתולוגית לדמות אחת. זה משתמע גם מהפרקטיקה של איחוד המאבקים בשמאל, איחוד שהוא בעצם אמירה עם סאבטקסט שקוף - יותר חשוב להילחם באויב מאשר לקדם את הרעיונות שלך (כי לכל מאבק יש אידיאולוגיה אחרת, אבל לכולם אויב משותף) רק כך אפשר להסביר את "צדק לאיאד", "לשחרר את גטו עזה", "רוצחים במדים" והדגלים האדומים של הרודנות הקומוניסטית.

היום (שני) המפגינים נורא נעלבו כי יאיר נתניהו אמר עליהם בראיון שהם חייזרים וסיפר ליותם זמרי ולנועם פתחי ברדיו גלי ישראל שהוא מראה לאביו ראש הממשלה את התמונות המשעשעות מההפגנה. לא קונה את העלבון ממי שצעדו ליד איבר מין זכרי ענק מנופח שעליו נכתב "שרה בואי הולכים". מי שצעד במחיצת הפגיעה המינית המבזה הזו איבד את הזכות להיעלב. בתחילת השבוע עמיתיי למקצוע שיתפו בתזזית מאמר של עקיבא נוביק ב"הארץ", שבו ניסיון להסביר מדוע הציונות הדתית נמנעת מלהפגין בעד נתניהו. בין הסבר מלומד אחד להסבר אחר, נראה לי שיש הסבר פשוט למה הימין נמנע מלהפגין כרגע - יש בימין היגיון בריא.

קומון סנס, בלעז. היכולת להפריד בין האידיאולוגיה למציאות הרקובה שם בחוץ, וליתר דיוק, למגיפה המסוכנת והמידבקת ששיתקה את חיינו ומאיימת לרסק אותנו שוב; היכולת לקבל את ההכרעה הגרועה הכי פחות, ולא להיצמד לדוגמות זועמות. עם כל הכבוד לציונות הדתית, היא לא קרובה להיות הסיפור המרכזי במאבק הטיטאנים בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. השאלה המרכזית היא לא מדוע הימין לא מפגין, אלא מה לעזאזל רוצים האנשים בבלפור מלבד השאיפה הכמעט משיחית "רק לא ביבי".

לקריאה נוספת: 

• האם אהוד ברק הוא המנוע מאחורי מחאת הדגלים השחורים? 

• אולמרט: "שרון רצה לכלול בהתנתקות 17 יישובים בגדה" 

• פרשנות: החשבון בין צה"ל לחיזבאללה נותר פתוח

התקשורת הישראלית מלבה את המחאה משתי סיבות עיקריות. הראשונה, הם מזדהים עם המפגינים, עם התפיסה הפוליטית של "רק לא ביבי". לא אידיאולוגיה עמוקה, אלא שוב תיעוב בסיסי לאיש ולימין. הסיבה השנייה לסיקור המנופח היא פרוזאית, עונת מלפפונים וקורונה והתקשורת מחפשת אקשן של קיץ.

בתגובה לטענות על הסיקור המוגזם, אצו-רצו עמיתיי לומר שגם למחאות ההתנתקות היה סיקור 24/7. נו, אז? ברור. אף אחד לא טען שלא היה סיקור, אלא שהעמדה המהותית והרגשית של התקשורת היתה שונה לחלוטין.

הצביעות של התקשורת

במחאת 2011 ובמחאת 2020 התקשורת מתייחסת למחאה כאל אירוע קוסמי קדוש ובעל חשיבות עליונה. התקשורת מלווה את המפגינים באמפתיה ויוצאת בזעם נגד המשטרה, שמאפשרת את ההפגנות עד השעות הקטנות של הלילה באכיפה בררנית שלא ראינו כמותה. התקשורת מתייחסת בסלחנות לאלימות (לינץ' בבלש), לאיומים ("נגרור אותך עם טנדר...בן מוות" צעקו לאבישי בן חיים), לגידופים הבוטים נגד ראש הממשלה ומשפחתו. אבל בקיץ 2005 התקשורת התייחסה למחאה כאיום ישיר על הדמוקרטיה, איום על החלטת ממשלה וכנסת נבחרת.

כל חסימת כביש, כל עצרת כתומה נתפסו כקריאת תיגר על הממלכתיות ועל קיומה של המדינה. התקשורת התגייסה להגן על הממלכה, גיבתה את הפגיעה בעקרונות בסיסיים של משפט במדינה דמוקרטית. כשהיועמ"ש מזוז איים ב-20 שנות מאסר לחוסמי כבישים, איש לא קם וזעק למען זכות המחאה. לא הייתי קונה מהתקשורת הישראלית רכב משומש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו