היום לפני 15 שנה, למחרת צום תשעה באב, פונו מבתיהם שבגוש קטיף וצפון השומרון 1,751 משפחות (כ־9,000 איש), לצד אלפי תומכים שהגיעו לסייע להן. 22 יישובים בגוש קטיף ובצפון הרצועה וארבעה בצפון השומרון, נהפכו לתילי חורבות, במה שהוגדר כ"התנתקות" או "גירוש". האירוע חסר התקדים, שאותו יזם ראש הממשלה דאז אריאל שרון כמהלך מדיני, צרוב עד היום בלב רבים, מימין ומשמאל, כטראומה רגשית קשה וכמחדל ביטחוני מובהק.
לאורך השנים פורסמו ידיעות מעטות על הפרק השני של ההתנתקות, או בשמה האחר - "ההתכנסות" - ששרון תכנן או שקל לבצע גם בגזרת יהודה ושומרון. בחודשי כהונתו האחרונים כראש ממשלה, קודם שלקה בשבץ שהפיל אותו לתרדמת ארוכה, שרון הכחיש את הפרסומים הללו.
עכשיו מתבררים פרטים שמעמידים את ההכחשות הללו באור אחר, בעיקר טקטי. "ההתנתקות פרק ב'", תוכנית ההתכנסות שאהוד אולמרט בימיו כראש ממשלה ניסה ליישם, החלה "להתבשל" עוד בימי שרון. לעיתים הדברים נעשו בהסכמתו המפורשת ולעיתים ללא תגובה או התייחסות שלו, אבל שרון ידע הכל. ודאי שלא אסר לעסוק בנושא.
בדצמבר 2005, שלושה חודשים אחרי שהושלמה ביצוע תוכנית ההתנתקות, מינו שרון ושרת המשפטים שלו ציפי לבני ועדה בראשות מנכ"ל משרד המשפטים דאז אהרון אברמוביץ'. היתה זו מעין ועדת המשך; אברמוביץ' ואנשיו הובילו קודם לכן את עבודת הצוותים שגיבשו את המסגרת החוקית והכספית של ההתנתקות.
בנקודת הזמן ההיא התבקש הצוות להציג את המסגרת הביטחונית, הכלכלית, החוקית והמדינית של נסיגה נוספת, על פי לקחי ההתנתקות, גם בגזרת יו"ש. הוועדה לא קיבלה מנדט להתוות את קו הנסיגה או לקבוע אילו התנחלויות יפונו, אך התבקשה למפות את האינטרסים הישראליים למקרה שיבוצע מהלך חד־צדדי נוסף בשטחי הגדה, אם יתברר שאין פרטנר פלשתיני למשא ומתן.
כך, למשל, בדקו אברמוביץ' וחבריו את העלויות הכספיות הכרוכות בפינוי של 15 אלף משפחות מתנחלים (כ־100 אלף נפש) ביישובי "עומק השטח". מדובר, כידוע, במספר הגדול פי עשרה ממספר המתיישבים שפונו מגוש קטיף.
מנהל לשכת רה"מ שרון באותם הימים, עו"ד דב ויסגלס, אומר ל"ישראל השבוע" כי היו אלה "מחשבות ראשוניות". ויסגלס מבהיר: "חשבנו שצריך לארגן מחדש את הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון. אין ספק, אם שרון לא היה נופל למשכב - המציאות שם היתה שונה לגמרי. זה היה סרט שהתרחשה בו הפסקת חשמל".
שתי אפשרויות פינוי. צעירים בשרידי היישוב חומש // צילום: מרים צחי
"באוקטובר 2005, אחרי ההתנתקות", מאשר ויסגלס דברים שכתב העיתונאי המנוח דיוויד לנדאו באוקטובר 2005, לאחר ההתנתקות. לנדאו כתב בספרו "אריק": "נסענו כולנו - שרון, הבנים שלו, ראובן אדלר, אני ואשתי לסוף שבוע בגליל. דיברנו שם שעות על העתיד... ההתנתקות מאזור עזה היתה אמנם מהלך בפני עצמו, אך היא נועדה להשתלב במהלך נוסף שיגיע אחריה שמבוסס הן על תוכנית מפת הדרכים והן על הרצון להימנע ממבוי סתום. החשיבה היתה להמשיך בפעולה דומה גם בגדה המערבית. קיווינו שהגדר תעזור ליצור את המציאות הזאת, שיהודים החיים בצד השני של הגדר יתחילו לחזור לתוך שטח ישראל... שאנו נסיג בהדרגה את כוחותינו מעוד ועוד ערים, מעוד ועוד אזורים - בלי הרעש והצלצולים של המו"מ על הסדר הקבע, שללא ספק ייתקע בסוגיית ירושלים. זו היתה בדיוק דרך החשיבה של שרון... שם הוחלט להקים את הצוות בראשות אברמוביץ'".
החשש של הוועדה
בצוות של אברמוביץ' היו חברים גם מנכ"ל משרד האוצר יוסי בכר, המשנה ליועמ"ש לעניינים בינלאומיים שביט מטיאס, סגן הרמטכ"ל האלוף משה קפלינסקי ועו"ד דניאל רייזנר. אברמוביץ' פעל בחשאי, הרחק מאור הזרקורים, כשבד בבד שרון מכחיש בתוקף התבטאויות של ממלא מקומו אולמרט, ובהזדמנות אחרת של מקורבו איל ארד, שעל פיהן צפויה או נשקלת התנתקות שנייה.
הוועדה "יצאה לאור" רק אחרי ששרון שקע בתרדמת, ואולמרט החליף אותו. אולמרט הפך את תוכנית "ההתכנסות" לאחר מדגליו המרכזיים, הוא דיבר עליה בגלוי, ובניגוד לשרון כלל לא ניסה להסתיר אותה. אברמוביץ', שעבר מתפקיד מנכ"ל משרד המשפטים לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ - יחד עם ציפי לבני שהחליפה משרדים - המשיך בעבודתו.
באוגוסט 2006, שמונה חודשים אחרי ששרון שקע בתרדמת, הגישה הוועדה לדרג המדיני (אולמרט ולבני) דו"ח עב כרס שהחזיק מאות עמודים וחשף שורה של בעיות בביצוע המהלך. חברי הוועדה הגדירו תחילה שורה של הבדלים מהותיים בין עזה ליו"ש.
"שרון ביקש למתן אותי". אולמרט עם לבני // צילום: ליאור מזרחי
הגדה, כך הבהירה הוועדה, היא "שטח שולט", בעוד עזה נחותה טופוגרפית מול ישראל. בגדה גם יש מקורות מים רבים שחשובים לתושבי מדינת ישראל, מה שאין כן בעזה. הרצועה סגורה מכל עבריה וקלה יותר לשליטה ביטחונית מבחוץ. לעומת זאת, ביהודה ושומרון תתקשה ישראל למצוא תשובה לאיום רקטי מרכסי ההרים, וקיים חשש שחמאס ישתלט על מרכזי אוכלוסייה גדולים שם, כך שהאפשרות הביטחונית הסבירה למנוע רקטות והשתלטות חמאס, היא המשך נוכחות ביטחונית של צה"ל בשטחי מפתח באזור יו"ש.
חברי הוועדה גם העריכו שבמקרה של נוכחות צבאית הכרחית מעין זו, ישראל לא תוכל לקבל הכרה בינלאומית ב"סיום הכיבוש". הם גם הביעו חשש שנסיגה חד־צדדית תסכן את יציבותה של ירדן, והעירו כי בניגוד לעזה, שם נסוגה ישראל לקו הירוק, הרי בגדה היא מבקשת לשמור בידיה גם לאחר נסיגה ועד לגיבוש הסדרי הקבע, את גושי ההתנחלויות, חלק מבקעת הירדן ואת שטחי מזרח ירושלים.
"אריק שאל: מה תגיד לרייס?"
אהרון אברמוביץ', מנכ"ל משרד המשפטים לשעבר, סירב להתראיין לכתבה זו. גם שרת המשפטים והחוץ לשעבר ציפי לבני קימצה במילים, אך הבהירה: "אהרון אברמוביץ' הכין עבודה על האינטרסים הישראליים למקרה כזה (של "התנתקות ב'" גם בגזרת יו"ש; נ"ש), אבל היא היתה עקרונית ולא בעקבות החלטה ספציפית".
זווית ראויה משמעותית נוספת בעניין מספק ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שבמהלך כהונתו ניסה בכל כוחו לבצע את "ההתכנסות", אך ללא הצלחה. בשיחה עם "ישראל השבוע", אולמרט מתאר פגישה שקיים עם שרון בסוף אוגוסט 2005, כשהוא - אולמרט - מכהן אז כממלא מקומו וכשר אוצר.
הפגישה התרחשה כעשרה ימים לאחר פינוי והרס חבל קטיף, ערב נסיעת אולמרט לפגישה עם מזכירת המדינה של ארה"ב, קונדוליסה רייס. "אריק", מספר אולמרט, "שאל אותי מה אגיד לרייס. השבתי לו שאומר לה שההתנתקות מעזה היא הקדימון, ושאני (אולמרט) רוצה לקדם מהלך גדול יותר; שאנו מתכננים להתחיל במו"מ עם הפלשתינים, ושאם לא נגיע להבנות לגבי הסדר מקיף, נצטרך לבצע נסיגה חד־צדדית נוספת, נרחבת".
שרון, מודה אולמרט, לא התלהב. "הוא ביקש למתן אותי; אמרתי לו שאני מדבר בשם עצמי ושאדגיש זאת גם מול רייס. לפגישה הזאת שרון הגיע מישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כשהוא תשוש מאוד. הוא ספג שם גידופים נוראיים מאפי איתם. אריק לא אהב את הרעיון, אבל לא היו לו כבר כוחות להתווכח איתי, אך בפירוש ידע שזה מה שאני עומד לומר לרייס".
בספרו "בגוף ראשון" (ידיעות ספרים), אולמרט כותב שכששב ארצה מהפגישה עם רייס, דיווח לשרון על השיחה עם מזכירת המדינה "בקווים כלליים".
האם שרון אמר לך אי פעם שהוא שוקל ללכת להתנתקות גם בגזרת יו"ש?
אולמרט: "לא".
ייתכן שבחר לא לשתף אותך?
אולמרט: "אני לא פוסל אפשרות שאצל דובי ויסגלס הדברים התגלגלו והתבשלו ונאמרו דברים. יכול להיות שהוא שיתף בהם את שרון, ולא אותי. מה שאני יודע בבירור הוא, שבמקור, אריק רצה לכלול במהלך ההתנתקות לא ארבעה יישובים בצפון השומרון, אלא 17 יישובים בגדה. מי שהניא אותו מכך היו האמריקנים. הם חששו שההתנגדות הפנימית בארץ תפיל את הכל".
"הגדר כנקודת מוצא"
דמות נוספת שהיתה מעורבת בנעשה באותה תקופה היא זו של תת־אלוף (מיל') עיבל גלעדי, שהיה באותן השנים סגן ראש אגף התכנון בצה"ל. גלעדי, שהיה מעורב בעבר במו"מ עם הפלשתינים, הבהיר אף הוא ש"הנסיגה אל הגדר היתה ונשארה הרעיון הכולל שמאחורי ההתנתקות". שרון, לדברי גלעדי, "אימץ אותה באופן עקרוני - וככל הנראה היה מיישם אותה, אלמלא הלך לישון שנתיים מוקדם מדי. גדר ההפרדה היתה אמורה להפוך לנקודת המוצא לתיקוני גבול בהסכמה הדדית".
"תכנון ברור". דניס רוס // צילום: אורן בן חקון
גדר ההפרדה היתה אמורה להקיף 8-7 אחוזים משטח הגדה, ותוכננה לקלוט בשטחה את גושי ההתנחלויות הגדולים סמוך לגבול הישן עם 76 אחוזים מהמתנחלים שהתגוררו בהם, ו־0.7 אחוז מהאוכלוסייה הפלשתינית. "הקונספט", הבהיר גלעדי בספרו של לנדאו, "נועד לעודד את ה־24 אחוזים הנותרים של המתנחלים, לאורך תקופה של שנתיים, לעבור מרצונם לתוך גבולות 67' או לתוך גוש ההתנחלויות". גם ויסגלס מתאר את הדברים באופן דומה: "הגדר נועדה ליצור את המציאות הזאת ולשכנע יהודים שנשארו מאחוריה לשוב לשטח ישראל".
ויסגלס וגלעדי אינם לבד. מצטרף אליהם דניס רוס, ששירת בתפקידים בכירים בממשל האמריקני ובהם מנהל התכנון המדיני ומתאם המדיניות למזרח התיכון תחת הנשיאים בוש (האב), קלינטון ואובאמה. רוס כתב רק לאחרונה, בספרו המשותף עם דוד מקובסקי ("חזק ואמץ", ידיעות ספרים), כי "יורשו של שרון, אולמרט, התכוון ליישם את תוכניותיו של שרון, אך לא הצליח לעשות זאת".
רוס, כמו רבים אחרים, התרשם שמלחמת לבנון השנייה ב־2006 והחקירות המשטרתיות נגדו, החלישו את מעמדו של אולמרט ואילצו אותו להתפטר, וכך נמנע המהלך. שאלתי השבוע את רוס האם התוכנית נולדה כבר אצל שרון, ובעיקר - האם שמע משרון או מאנשיו בזמן אמת הרהור, מחשבה או כוונה לבצע את "תוכנית ההתנתקות 2"?
רוס נמנע מלענות ישירות על שאלה זו, אך השיב בדואר אלקטרוני:
"שרון תכנן בבירור נסיגה נוספת בגדה המערבית. הוא לא היה טורח להקים את 'קדימה' אלמלא היה מתכנן נסיגה נוספת... זו היתה החלטה לא קלה עבורו לעזוב את הליכוד, מפלגה שהוא הקים, ולבנות מפלגה חדשה, אבל הוא ידע שאחרי עזה, הליכוד יתנגד לנסיגות נוספות. שרון היה משוכנע שהדרך היחידה לשמר את מה שישראל זקוקה לו לטווח ארוך בגדה המערבית ולהבטיח שישראל לא תהפוך למדינה דו־לאומית היא לבצע נסיגה מוגבלת נוספת".
"הגרסאות אינן סותרות"
לא כל מקורביו של אריאל שרון והאנשים שעבדו מולו באותן שנים מאמצים את סיפור "ההתנתקות פרק ב'". האלוף (מיל') גיורא איילנד, שהיה ראש המל"ל, טוען שלא היתה תוכנית כזאת. "יכול להיות שהיו פורומים לא פורמליים שבהם זה עלה. אני לא הייתי שותף לזה. מה כן? תהליך ההתנתקות התבסס גם על דיאלוג והבנות עם האמריקנים שההתנתקות תכיל גם חלק מסוים ביו"ש. ב־15 בפברואר 2005 הצגתי אצל שרון שלוש אפשרויות: לדחות את הלחץ האמריקני להתנתק גם מחלק מיו"ש; לפנות את ארבעת היישובים - גנים, כדים, חומש ושאנור; וחלופה ג' היתה לפנות 17 יישובים בודדים. שרון תמך באפשרות השנייה, והיא זו שבוצעה.
מרגע שכך הוחלט, מספר איילנד, "לא היה בתקופת שרון למיטב ידיעתי שום הרהור ומחשבה על שום אקט נוסף. רק חצי שנה אחר כך אולמרט הכריז על תוכנית ההתכנסות, כחלק מהמצע של 'קדימה', ואימץ אותה כראש ממשלה".
גם איל ארד, יועץ התקשורת של שרון, ואסי שריב, דוברו באותם ימים, וכך גם ליאור שילת, שהיה עוזרו ויועצו של שרון, סבורים ששרון לא התכוון לבצע התנתקות נוספת בשטחי יו"ש.
"שרון אמר לי במפורש שההתנתקות מעזה וצפון השומרון היתה עניין טקטי לצורך מדיני ספציפי, ואין כוונה לחזור על זה בשטחים נוספים", אומר ארד. "הוא ראה בתוכנית מפת הדרכים הישג מדיני וביטחוני של ישראל מכל מיני בחינות. ההתנתקות מעזה נולדה לאחר שהתעורר חשש שמפת הדרכים תשתנה, לרעת ישראל, כתוצאה מלחצים שונים". שילת אומר דברים דומים: "לא שמעתי מעולם את שרון מדבר על מהלך דומה ביו"ש. הדבר היחיד שהיה זה מחשבה על העתקת יישובים מבודדים לתוך גושי ההתיישבות, אבל זה לא הבשיל לשום עבודת מטה ובוודאי לא למשהו שהגיע עד רמת רה"מ. העולם של יו"ש וההתיישבות היה אז עולם התוכן שלי. קשה לי להאמין שהיה קורה משהו במשרד רה"מ שלא הייתי יודע עליו".
אסי שריב, דוברו של שרון, אומר דברים זהים, אך מציין "ניסיון בדיקה על המשמעות החוקית של אפשרות כזאת" (ועדת אברמוביץ'; נ"ש).
קשה להכריע היום בוויכוח, אבל העובדות הן שמאחורי הקלעים, למרות הכחשות שרון באותה תקופה וכבר בתקופתו ובידיעתו, החלו לעסוק בנושא. החלטות אמנם לא התקבלו, אבל דיונים ושיחות היו גם היו. עצם העיסוק של ועדת אברמוביץ' בסוגיה מעיד על כך, וכך גם דבריהם של ויסגלס, רוס, לבני ועיבל גלעדי, וכן דבריו של אולמרט, שמלמדים ששרון עודכן וידע, וגם אם הסתייג - לא טרפד את הפגישה עם רייס, שבה נאמר שההתנתקות מעזה היא רק הקדימון.
ואולי בכלל כולם צודקים, או כפי שמנסח את הדברים אלוף בן, שהיה באותם ימים הכתב המדיני של עיתון "הארץ" (כיום עורך העיתון) ועקב מקרוב אחר המהלכים: "שרון, כמו פוליטיקאי טוב, שימר את שתי האופציות: מצד אחד הוא הכחיש אז שהתנתקות בגדה עומדת על הפרק. מצד שני הוא ביקש שלרשותו יעמוד ארגז כלים, למקרה שיחליט לבצע התנתקות גם שם, כך שהגרסאות הלכאורה סותרות של מקורביו היום, אינן בהכרח סותרות".
אולמרט: "שרון רצה לפנות רק חמישה יישובים בגוש קטיף; מנעתי זאת"
רה"מ לשעבר אהוד אולמרט מספר ל"ישראל השבוע" על תפנית דרמטית שכמעט התרחשה רגע לפני ביצוע ההתנתקות, ושאם היתה יוצאת לפועל היתה מונעת, אולי, גירוש יהודים רבים מביתם.
"לקראת סוף השבוע שלאחריו, ביום א', היינו צריכים להצביע בממשלה על תוכנית ההתנתקות מעזה ומהיישובים בקטיף ובצפון הרצועה", מספר אולמרט, "אני מקבל טלפון מאריק. הייתי בצפון, ואריק אומר לי: 'תשמע: אני חושב לעשות שינוי בכל העניין של ההתנתקות. אסוג רק מחמישה יישובים בעוטף עזה. שאלתי אותו: מה?! ואריק אומר לי: אני לא יכול יותר. נמאס לי".
ממה נמאס לו?
אולמרט: "הלחץ עליו בתוך הליכוד היה קשה מנשוא. שאלתי אותו, אריק - לחמישה יישובים כן יהיה לך רוב? הוא השיב: אני חושב שכן. אמרתי לו: לא בטוח, אני למשל לא אצביע בעד. לא אעשה צחוק מעצמי. התווינו מהלך, ולסגת עכשיו לחמישה יישובים? זה מגוחך. לא אתן יד לזה. אמר לי אריק: בוא לחווה (חוות השקמים בנגב; נ"ש) ונדבר.
"הגעתי אליו לחווה. היו שם גם שני בניו, עמרי וגלעד, ואמרתי לו: אתה לא יכול להיכנע כאן. אתה, אריאל שרון, לא יכול להיכנע לחבורה של כלומניקים כאלה. זה לא רציני. הלכת על מהלך נכון והיסטורי. דבוק בו. אם תיסוג עכשיו, תזמין עוד לחצים. בעוד שבועיים תגיע לישיבת סיעה והספסלים האחוריים יקומו עליך. הם מריחים חולשה.
"בשלב מסוים גלעד אמר לו: 'אהוד צודק. אי אפשר להיכנע פה'. שרון הקשיב ולבסוף השתכנע. עוד באותו מעמד הוא התקשר למזכיר הממשלה ישראל מימון, והורה לו למשוך את הנוסח המתוקן, ולהחזיר את הנוסח המקורי של פינוי כל יישובי הגוש וצפון הרצועה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו